האיש ישב בחוץ בשש לפנות בוקר קריר ומוצל, בפתח יממה חדשה, שמים תכולים ללא ענן רבצו מעליו דרך קרעים בשמשיה עתיקה. מסביב  לו עמדה גינה פראית ירוקה ומוכתמת כולה בחומים-צהובים שיבשו ופריחת בוגנוויליות צבועה. לימינו, על שולחן עץ שבור שכבו ספר אדום, עיפרון מותש, מקטרת זקנה ואמפורה אדומה, ולשמאלו, ספל ענק של קפה שחור מעשן לצד וופלה לימון צהובה וטרייה בצלוחית כחולה. ככה זה בתחילת קיץ במדבר, שקט מוחלט שעוטף ציוצים של תחילת יום עבודה.

היא, היא עמדה על קצה מעקה בגג שמול עיניו בזווית של 45 מעלות כלפי מעלה, במקורה אחזה בזר מכורבל של נוצות וזרדים, התבוננה בו בריכוז מפוחד מה, תוך ניוד ראשה הלוך וחזור מצד לצד כמו צופה לבית ישראל שעומד על המשמר. הציפור הלבנה עמדה וזזה, זזה ועמדה, קיפצה בעצבנות מכאן לשם ומשם לכאן, אך לא הסירה את עיניה מהאיש הזקן שהחזיר לה מבט סקרן וגדוש חיבה. הציפור הלבנה פחדה ממשהו או ממישהו. היא כבר לא צעירה. היא חרדה.

"את לבטח רוצה להכין קן, קטן, צנוע, חבוי ומוסתר ומוגן מפני כל חמסן ופגע, בית לביצים וגוזלים, עתיד האומה של הציפורים הלבנות," אמר לעצמו, בלי קול, הזקן שישב בחוץ בשש לפנות בוקר. שניהם, האיש והציפור הלבנה כבר ראו דבר או שניים בחייהם עלי אדמות. הזקן והלא צעירה כבר ראו הרבה כתובות גרפיטי על קירות ושלטי חוצות.

לפתע! היא זינקה ממקומה וטסה בשריקה צורמנית עם מבערים פתוחים, האיש זינק מכיסאו בחרדה לא מוסתרת. ואכן בצד המרוחק של אותו הגג, נחתה ציפור שחורה בעלת מקור צהוב נמרי, עיניים חלולות ושפתיים זבות ריר, הציפור הלבנה טסה בחזרה בלוויית בן זוגה, שניהם צורחים בבעתה ועושים באזז מעל לאויב השחור. הוא גילה את הקן. היא הפילה את זר הנוצות והזרדים.

היא ניסתה להסב את תשומת ליבה של הציפור השחורה אל קן של צופיות בעץ תאנה סמוך. הציפור השחורה נעה באיטיות אל עבר הקן של הציפור הלבנה, מתעלמת מזעקות השבר, מתעלמת מהתפילות הקורעות לב לבורא עולם.

זה שישן שם למעלה מאחורי השמים התכולים מכורבל בשמיכת פוך אווזים… והציפור השחורה מתקדמת בעקביות כואבת ונחושה אל המטרה. הציפור הלבנה נוחתת על הרעף האדום בין הקן לבין הציפור השחורה… הלבנה מתכוננת לקרב בלימה שסופו ידוע מראש!

או אז! זה קורה! רגע של הרף עין, רגע נטול זמן – האיש מרים את הספר האדום בכף יד מגוידת ומשליך אותו בדייקנות על הציפור השחורה, זו נחבלת ומדממת, צולעת ומוכה, מרימה כנף ובורחת בטיסה כושלת אל אופק לא ברור.

האדמו"ר ישן כגוזל בקן, עדיין עטוף בפוך… האיש שישב בחוץ עולץ ועולז ודומע… הציפור הלבנה אוחזת את הקן בפיה כדי להזיזו למקום מסתור חדש… שמה השחורה תחזור… לקחי עבר… והאיש לוגם קפה שהתקרר.

**נ.ב. זה קרה הבוקר… יצחק מלר, תחילת מאי 2021… אחרי האסון… איזה אסון? הרי היו כמה בשרשרת, בעשורים האחרונים?