close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • צוֹפִיָּה

    עמי בארי | סיפורים | התפרסם ב - 16.11.23

    הסבתא של התצפיתניות.

    לפני שטיפסה למרומי המגדל החליטה צוֹפִיָּה בכל זאת ללבוש את הבטלדרס הצבאי שהיה מונח על שלבֵּי הסולם. רגע הביטה למעלה כאילו שאפשר מפה, מלמטה, לראות את הרוח הקרה הנושבת במקום משמרתה. היא נפרדה מיעקב השומר, מפקד הסיור, מצ'יפּ שחייך בחביבות לעברה, ממוטקה הפלמ"חניק וממאיר, שעלה יחד איתה מאֶדירנה עם הגרעין הטורקי וכיוון שהיה המבוגר והגבוה שבחבריהם, זכה לתפקידים שאולי עוד היו גדולים אפילו ממידותיו.


    הארבעה  יצאו לכיוון החורשה הדרומית. צ'יפּ היה הראשון. גם הוא היה פעם עולה חדש כמוה, עם הגרעין הראשון מבלגיה. היא חיבבה מאוד את חיוכו, את הליכתו הספורטיבית, היא אהבה לראות איך הוא וחבריו משחקים על הדשא שלפני חדר האוכל. כולם לובשים גופיות לבנות, חסונים, שריריים, מוסרים כדורים זה לזה והכדור טס, עף מאיש לרעהו ואיתו הצחוק והשמחה.


    יעקב היה שומר השדות של הקיבוץ. רכוב על גב סוסתו הלבנה היה מסייר בשדות, פוקח עין ומאבטח מפני שכנים חורשי מזימות רעות. הוא גר בצריפון, ליד הצריפים של חברי הגרעין. הבנים אהבו ללכת אליו לשמוע סיפורים עסיסיים, לקנח בפרי אסור ולחלום על היום שבו גם הם יזכו להחזיק בידיהם נשק אמיתי.

     
    מוטקה היה ממחלקת הפלמ"ח, שהקימה אוהלים בחורשת האקליפטוס שבקצה הקיבוץ, עובדים ביום, מתאמנים בלילה ובערב מחזרים אחר בנות המשק החייכניות.


    צופיה ממהרת לסולם, כבר מכירה את הנהלים, יודעת שכעת תעקוב אחריהם במשקפת החל מהיציאה הרגלית לשדה, דרך חורשת הקרן קיימת, ואדי אלכסנדר, מטעי השזיפים, הכרם ועד שער הרפת, דרכו הם אמורים לחזור בעוד כשעתיים.

    בטורקיה קראו לה סוֹפִיָּה, אבל כשהלכה עם אביה לקבל את הסרטיפיקט לארץ ישראל אמר לה אבא שיש שיר קדוש אחד לעם היהודי שאומר: "ולפאתי מזרח, קדימה – עין לציון צופייה". היא לא הכירה  את מילות השיר, אבל בקשת הפרידה של אביה הייתה יקרה לה כמו ברכה ולכן האזינה לדבריו ברוב קשב:

    "עכשיו כשאת תהיי שם רחוק ואני אשאר כאן באֶדירנה אצפה לראות אותך בתור חלוצה צעירה, בונה ונבנית  ולכן מעתה לא ייקרא שמך "סוֹפִיָּה" כי אם "צוֹפִיָּה". כך תהיי "צופייה לבית בישראל", כמו שכתוב ביחזקאל (ג 17) אל עולם חדש, ואני כל ימיי אֶצפּה בגעגועים עזים מעולמנו הישן, בחברייך ובך, בִּתי בכורתי, בונים ארץ חדשה שהיא שלכם ורק שלכם".


    והנה היא פה על גג מגדל המים של הקיבוץ, מתחברת לזריחה שעולה מבין הגבעות הרחוקות, חוברת לצינה הקרירה של הבוקר, צופה ומלווה בעיניה את הסיור היוצא לשדות לבדוק שאין אנשים זרים בשטחים סביב הקיבוץ, והחברים, שישכימו עוד מעט לעשות את מלאכת יומם, יוכלו לצאת בשקט ובבטחה לשטחים המעובדים.


    היא רואה אותם היטב, סופרת את ארבעתם, שמה לב שצ'יפּ צועד בראש, מוטקה שני, יעקב שלישי ומאיר אחרון. היא מנסה למרכז את משקפתה לעברו של מאיר, רואה את הליכתו המרושלת, את ראשו הנוטה לצד כמו ראשו של עורב, את שערו השחור והפרוע ואת ידיו הארוכות האוחזות במקל, שהרים כנראה  בצאתם מהחורשה.


    לרגע היא מחייכת לעצמה, נזכרת בערב הקודם ובעוד ערבים שבהם ניסה להקריא לה שיר או סיפור בעברית שזה עתה למדו, להרצות לה על עקרונות השיתוף והשוויון שאותם עוד לא הפנימה, מפרש לה שיעור לא מובן, ומנסה בעקשנות לחזר אחריה. מציע להוליכה לפינה חרישית מרוחקת וחולם לזכות לחבק את כתפיה. אבל היא מסרבת בתוקף, זוכרת את שבועתה לאביה, מרגישה שהוא צופה בה מרחוק, רואה את כל מעשיה וקורא את צפונות ליבה. היא בטוחה שכשיגיע הרגע המתאים, ישלח לה אות כיצד  עליה לנהוג.


    השמש עולה מהמזרח, משתקפת ברסיסי הטל ומסנוורת מעט את עיניה, אבל היא רואה אותם צועדים בטור, מתקרבים אל תעלת הנחל הראשון וכשיחלפו על פניה יצעדו דרומה לאורך החורשה עד הגיעם לנחל אלכסנדר.


     דווקא עכשיו בקרירות הבוקר היא מתגעגעת אל משפחתה, אל אִמהּ שמוזגת לאביה כוס צִיקוֹרִיָּה רותחת לפני צאתו לתפילת שחרית, לאחֶיה המתכסים יחד בשמיכת הצמר העבה המשותפת המקרינה חום זה לזה ומחזקת את הברית המשפחתיות שאליה היא כל כך מתגעגעת, בארץ הזרה והרחוקה.


    האמת ניתנה להיאמר,  שכאן בקיבוץ זכו, היא וחבריה, לקבלת-פנים חמה ואוהדת.  ייחדו להם צוות שמָנה שני מורים ומטפלת. אבל הבדידות והגעגועים עוד שכנו בצריפונים הקטנים בסביבתם החדשה.


    החשובה מכולם הייתה המטפלת. היא דיברה לדינו, כמו הוריהם בטורקיה, והייתה האישה הראשונה והיחידה שאיתה יכלו ליצור קשר, להבין להיכן הגיעו ומה פירושו של כל דבר שהיה תמוה וחדש עבורם.

     
    איתה אפשר היה להשיח ולדבר על עולם הנערוּת שממנו רק נפרדו ועל עולם הנשיות שאליו הגיעו והוא נפתח אליהם במבטים של אנשי פלוגת הפלמ"ח ושל כמה ותיקים מתנשאים, וגם בחורים כמו מאיר, שמבטם נישא לעברן ובו מין זיק חדש, שאותו טרם ראתה בארץ מולדתה.


    היא מגרשת הרהורים טורדניים של שעת זריחה, יודעת שהיא חייבת להיות מרוכזת בסיור הבוקר הפוסע בשדה, שהיא איש הקשר היחידה המשקיפה עליהם כל הזמן,  שממנה נמשך מין חוט ארוך וסמוי קשור ולא קשור בינה לבינם והוא נמתח מעל המרחקים ובעזרתו היא שומרת על שלומם.


    היא ממהרת למקד את משקפתה בארבעה שעכשיו יוצאים מהוואדי והולכים לאורך שדרת האקליפטוסים, רואה את מאיר מדדה מעט מאחור, היא מנסה להתרכז רק בו ולנחש מה הוא חושב שם כעת בצינת השדה. האם גם הוא מדמה את הבית הרחוק שהשאיר שם מאחוריו? או שהוא משנן את שיעורי הבית של היום אחר הצהריים, ואולי הוא מתכנן איך יזמין אותה הערב לספסל החשוך. היא נרעדת לרגע, הרי זה לא תפקידה לחשוב מחשבות כאלו, היא צריכה להתרכז אך ורק בסיור שבמשקפתה, אבל גם מהמרחק הגדול הזה משהו מכרסם בה פתאום.


    היא מרימה את מבטה אל המשך השדרה. נדמה לה שהיא מזהה נצנוץ לא ברור מקצה החורשה. היא מנסה לחדד את מבטה, לראות טוב יותר, האם הנצנוץ הזה, שאותו לא ראתה אף פעם, הוא נצנוץ חשוד? האם כדאי לקרוא לאפרים המפקד שיושב ליד שולחן הפיקוד בקומה שמתחתיה? אבל הנצנוץ נעלם ואיננו והארבעה צועדים לאורך השדרה והשמש עולה לאיטה לשמאלם.

    "צופיה" היא שומעת את אפרים קורא מתחתית הסולם. "מה נשמע בשטח? לאן הגיע הסיור?"


    היא מרימה את מבטה, הם כבר כמעט בקצה החורשה, מתקדמים באותו סדר, עוד רגע יפנו מערבה אל גדות נחל אלכסנדר. היא רוצה להסתובב ולענות לאפרים, אבל משהו מושך את מבטה ועכשיו היא רואה גם בלי משקפת תנועה בקצה החורשה. הנצנוץ, שקודם היה בלתי ברור, עכשיו כבר לגמרי ברור: הוא איש, הוא שניים לובשי לבן.  עכשיו היא רואה עשן כחלחל אחד, ועוד אחד, ועוד, עוברות שניות עד שהיא מבינה ועד שקול הירי מגיע למגדל המים.

    "יורים עליהם!" היא צועקת וכבר אפרים רץ למטה אל הטנדר, וכבר אנשים נוספים רצים איתו, מעמיסים אלונקה, עזרה ראשונה, אנשים, נשק. במהירות, בבהילות, מישהו מתקשר למשטרה, לאמבולנס, כיתת הכוננות מוזעקת עם צלצול הפעמון של חדר האוכל, והחצר הופכת לחצר אחרת, חצר השקט והשלווה היא כעת חצר של המולה, דריכות וציפייה מתוחה.


    עוד רגע יצטרף אליה מישהו למגדל, אבל היא עדיין לבדה עם המשקפת,  רואה שהיורים בורחים, מזהה שליד מוטקה שוכבים שניים. מי אלה? מאיר? אולי צ'יפּ או יעקב? אבל היכן הרביעי? מה קרה לו?  היא סורקת אותם במהירות, מרחיקה את מבטה ואז רואה מישהו רץ ומיד מזהה את מאיר. מזהה שהוא רץ. לשנייה היא נושמת לרווחה,  מאיר בסדר. אבל מה זה? הוא רץ לכיוון ההפוך? הוא התבלבל? הוא מתרחק מהמהומה, לא ממהר לרדוף אחרי היורים, לא ממהר להגיש עזרה, הוא מתרחק, הוא נסוג, הוא נמלט, הוא בורח…


    גרונה נלפת באחת, מאיר מהגרעין שלה, הגבוה מכולם החזק מכולם, המנהיג שלהם, והוא  בורח?  היא מזהה את ריצתו הכפופה, ראשו המתנדנד, ידיו המשתלחות, היא יכולה להרגיש למרות המרחק את נשימתו הכבדה, את ריח זיעתו, את הפחד שלו וגם שלה. היא רואה את הטנדר דוהר למקום ההתרחשות, גם מאיר רואה אותו, הוא נכנס לתוך שדה התירס, הוא מסתתר. מאיר מסתתר…


    היא מרגישה שהיא מזיעה יחד איתו, שפָּניה נשטפים, אולי אלו סתם דמעות ילדותיות?

     
    אחרי דקות ארוכות מישהו מצטרף אליה לגג המגדל, הוא לוקח מיָדה את המשקפת, אומר לה שהמשמרת שלה נסתיימה ושהיא יכולה לרדת למטה, אבל היא מסתכלת רק לכיוון אחד, אל מאיר שממשיך בריצתו המבוהלת.

    בערב היא תשב איתו על ספסל מרוחק, הוא יבכה כמו תינוק. היא תהסס מאד, אבל אז תתגבר ותלטף את שערותיו השחורות הפרועות ותיזכר בכל השעות שעברו עד שחזר – איך הגיע האמבולנס וטנדר הנוטרים, איך הובהלו הפצועים מהשדה, איך חיפשו את מאיר, איך מצאו אותו לבסוף בשדה התירס, איך הבינו ואפילו לא כעסו, איך המטפלת ישבה רק איתו שעות ארוכות עד שירדו הדמדומים.

    עכשיו, בשקט שאחרי, היא  מתייסרת בתוך תוכה פנימה. מי ממהר אל לב הסכנה ומי בורח ממנה ברגע המבחן? מיהו הגבר הישראלי שאיתו היא מקווה לבנות בית כאן בארץ החדשה ומיהו בכלל המאיר הזה, הסמוך אליה כל כך?  מאיר הגדול, הגבוה, שכל כך רוצה בקרבתהּ, או שהוא בסך הכול  נער שבורח אליה כשהסכנה ניצבת מול פניו. האם  הלילה הזה הוא הלילה שאותו היא רוצה לקחת איתה כהתחלה חדשה?


    הספסל הקריר בקצה החשוך אינו רומז לה כלום, ואין לה תשובות, לא אליו ולא אל עצמה. האם כך תיראה תמונתו של העולם שרק עכשיו היא צופה לראשונה ברשעותו? האם זהו רמז להמשך דרכה  או שפשוט עליה לעשות כמו מאיר, לברוח מהכול, הרחק הרחק בחזרה.

    מתוך הספר ארץ חדשה (סיפורים), עמי בארי, עורך: רן יגיל, צילום כריכה: רונן גוטר, עיצוב כריכה ועימוד: יגאל ארקין רפידוגרף בע"מ, עמדה, 2023, 237 עמ', 64 שקלים.

    ארץ חדשה – קובץ סיפורים של עמי בארי והערה באשר למצב המלחמה.

    הסיפור הלירי היפה "צופיה" מצוי בקובץ הסיפורים של עמי בארי "ארץ חדשה" (עמדה, 2023) ואין אקטואלי ממנו כיום, על אף שנכתב בעבר ומספֵּר על שנים שחלפו. גיבורת הסיפור היא צופיה שהיא מעין סבתא קדומה של אותן תצפיתניות צעירות לימים שנרצחו על ידי החמאס ונחטפו לעזה. יש בסיפור היפה הזה מבחינה טכנית משחק סיפֵּר יפה מאוד מזווית הראייה במבע משולב עם צופיה הגיבורה. יש כאן מעבר לזווית הראייה גם הרהור נצחי האם באמת הגענו לארץ חדשה, או שמא המטענים שהבאנו איתנו מאלפיים שנות גלות תמיד נישאים איתנו. הסיפור הזה לא מהסס להעלות את השאלה הקשה מיהו גיבור בתוך ההוויה הלוחמנית הקשה שלנו. סיפור רגיש ביותר על גבר ואישה צעירים שמנסים להתחבר במקום קשה בהוויה אכזרית.

    הסיפורים שבקובץ מתנדנדים בין קטבים של עצב ושמחה. הספר מחולק לשני שערים: סיפורי סתיו קודרים יותר וסיפורי אביב אופטימיים יותר. בכוונה בחר בארי לתחם את סיפוריו בעונות המעבר שבין לבין, כי הגיבורים שלו, שבדרך כלל מתווים מסלול חיים שלם או מראים קריאת כיוון לאחד שכזה, תמיד מצויים במעין חיכּיון לסיכּום שיסביר את מסלול חייהם, אבל נותרים בעונת המעבר ולא בעונה המרכזית עצמה.

    מדוע "ארץ חדשה", כי הציונות והגשמתה היא סיפור שתחילתו חלום וסופו חלום, כפי שקבע הרצל עצמו ומצטט זאת יפה הסופר אשר ברש בסוף סיפור הדיוקן המונולוגי שלו "סיפורו של זקן". ככלל, סיפורי בארי הרגישים שייכים למשפחת הקצרים שבאה מבית מדרשם של סופרים במשׂרעת שבין ברש לבין יעקב שבתאי, שעל סיפורי הדודים שלו בעלי החלויְמעס, כמו פּינֶק ב"נמר חברבּורות פרטי ומטיל אימה", אפשר באמת לומר: נוטעים עץ אחד ואומרים יער, בונים בית וחוגגים שכונה, מעין אנטי לירי ופואטי יפה של עוד דונם ועוד עֵז המפוכּח של דוד בן-גוריון, כאשר הדֶבֶק הוא החלום. כאן מתנגש החזון הגדול למול המציאות היומיומית האפורה, אבל מבלי לבוז חלילה ליום קטנות אלא מתוך הערכה ולעִתים אפילו אהבה למפעל הציוני, כמו המשורר והמתרגם נֹחַ שטרן בשעתו שנמשך אל ארץ ישראל בכוח הטרופּיזם האדיר אֶל הלבנט כצמח אל האור ומתוך האידיאליזציה של המיתוסים הקדומים, ומצא כאן עץ הדר קטן, לא תנ"כי, כפי שכתב יפה בפואמה הארוכה והאלמוֹתית שלו "מכתב ביניים".

    בארי אכן מצטיין בסיפורי דיוקן חזקים וחיים ממש כמו צייר. יש לו הומור בכתיבה, אבל גם הבנה עמוקה ומרתקת על מצבו של האדם בעולם כִּיצור בן-חלוף. סיפורי ההווי שלו הופכים סיפורי הוויה, כפי שכתב פרופ' גרשון שקד על סיפורי ג. שופמן, והדמויות השונות בסיפורים של בארי, נשים וגברים, כגון: צופִיה, מרסל, מלך, שבתאי, עוד יֵלכו עם הקורא זמן רב אחרי שיסיים לקרוא את הספר ויסגור אותו.

    רן יגיל, מבקר, עורך וסופר

    עמי בארי

    בן וחבר קיבוץ עין החורש. נשוי, אב לשלושה וסב לשישה. מורה, מחנך, איש תיאטרון וסוכן תרבות קיבוצית. מחפש סיפורים, מלקטי אותם באזמל רך, מחבר ומספר.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 0
    • 0

    תגובות


    4 תגובות על “צוֹפִיָּה”

    1. רוני סומק הגיב:

      עין לציון…תרתי משמע

    2. ניצה שחר הגיב:

      סיפור יפה, שמעורר כבר מראשיתו רצון להמשיך לקרוא. אני אוהבת סיפורים על גיבורים שהם אנטי-גיבורים.

    3. רן יגיל הגיב:

      רוני היקר מאוד, אהבתי את התגובה השנונה. רני

    4. רן יגיל הגיב:

      ניצה היקרה, דייקת מאוד בתגובתך. תפסת כהרגלך את לוז הדברים. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, אלי תומר

    מערכת סלונט
    אלי תומר, יליד 1953. איש ספרות ומחשבים. בוגר בית הספר ע"ש...

    פּוֹרֶמֶת וּמַתִּירָה

    גלית אבגי-כהן
    כַּפְתּוֹרִים בְּהִירִים, בְּחֻלְצָה כְּחֻלָּה. אֶחָד אֶחָד פּוֹתַחַת. חוֹשֶׂפֶת בְּךָ, חָזֶה וְגַאֲוָה....

    ריח דק של נרקיסים

    יוכבד בן־דור
    גּוּפִי הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא גּוּפְךָ הוֹלֵךְ וְגָבוֹהַּ כְּתָמָר וְחִבּוּר כַּפּוֹת יָדֵינוּ הוֹפֵךְ...
    דילוג לתוכן