close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • צבעונים לנעמי

    לבנה מושון | סיפורים | התפרסם ב - 29.08.18

     

    אהר’לה רזניק נעלם באחד מימי חודש ספטמבר השנה. היורה כבר ירד. עדיין היה חם סמיך וכבד, גלים של אוויר לוהט רטטו מעל כבישי האספלט הרותחים, זרימת הרוח הימית התבלבלה, הלחות היתה גדולה והִנְשִירה שטפי זיעה מבתי השחי של עוברי האורח, השדות לא נפרדו מצהבהבותם, הירגזי הפריח את שריקותיו המדכדכות, תוהה למהות העונה, עצים עמדו ללא נוע והאנשים לא סבלו ממש זה את זה. פרשת היעלמותו של אהר’לה לא פוענחה בוודאות משום שכל הנוגעים בדבר – אם היו כאלה – לא ידעו, או העמידו פנים שאינם יודעים. והאחרים הסתירו.

    הכול התחיל כשהשכנה ליקה מיכאלי ביקשה לעצמה את הפינה הדרום מזרחית בגינת החצר של הבניין המשותף לפני כשלוש שנים. התאוותה לגדל בה טוליפים לנוי. כל רצונה היה שני מטר אדמה על שלושה. הוצאות הגינון בחירת השתילים והעבודה יחולו עליה כאמור, ובחלקה לא יגע יוחאי הגנן, לא תדרוך כף רגלו, והשכן האחראי על ההשקיה שלוש פעמים בשבוע, מהנדס העיריה, ירחיק את הממטרות כך שלא ירססו מים אצלה. בעצמה תשקה, בשעות המתאימות. ועוד בקשה היתה לה – שתוכל להניח את כלי העבודה בחדרון של שוטף המדרגות. השכנים לא מצאו סיבה להתנגד, אחרי הכול, אמרו בחיכוך אקראי של שיער העורף, אין פסול בבקשה, על פניה רוצה להטיב,  להוציא את אדון רזניק, ששנא את החתולים שליקה האכילה והשקתה והגדילה לעשות כשפרשה להם משטחי רביצה רכים ליד חדר הפחים. אליבא דרזניק, הסולטנית משועממת ומחפשת לטפח פרח, שכחה שרכשה רק דירה אחת ולא את כל הבניין אבל הופכת את החצר למזבלה העירונית. כולם ידעו שרזניק לא סובל את ליקה בגלל מוצאה הגיאורגי. גרוזיני, תיקן אותם רזניק, והוסיף בהיתממות שאף פעם לא חשד בה, הרי עבדה כעורכת דין בפרקליטות. השכנים סברו שהוא מגזים. שבעה חתולים לבנבנים, מפוטמים ושבעי רצון שוטטו על השבילים בחצר או רבצו מתחת לשיחי ההיבסקוס הסיני הגדילו את תחושת הטבע של הבית והיוו אות להומניות של דייריו. להוציא קטטות קטנטנות ביניהם לא הזיקו החתולים לאיש, ואב הבית ניקה אחריהם מבלי להתאונן. הם חשבו שלליקה לב רחב ורחום ואם היא רוצה לפאר בטוליפים את הבית שלהם יערב לה. קדם לדיון שיח באירוע נוסף. התלמידים בשובם מבית הספר השכונתי היו משליכים לימונים שקטפו מהעץ שצמח בגינת הבניין לעבר המרפסות, מתחרים ביניהם לקלוע לתריס ולאסוף נקודה לטובתם. התריסים של ליקה נפגעו יותר מכולם. היא רבה אתם כל צהרים, שעה שהתיישבו על מעקה החומה שהקיפה את הבניין, צרחו בקולי קולות ושברו את ענפי העץ במאמציהם להגיע ללימונים הרחוקים שבצמרתו. לבסוף שכנעה את ועד הבית לגדל בוגנוויליה לאורך החומה שתרחיק את המטרידים הזאטוטים – לא דורשת מים, קצב צימוחה מהיר, אינה רגיש למחלות, פריחתה יפיפיה וחזקה ונמשכת לאורך רוב ימות השנה, והעיקר – הצמח עתיר קוצים, פוצע, שורט ומרחיק מזיקים. ממש אידיאלי. חני, ראש ועד הבית דאז, ורזניק שגילה כלפיה כבוד רב וכלפי מהנדס העיר שלא התנגד, תמכו במפתיע ברעיון, הגנן שתל וכולם ראו כי טוב. השיחים השתרכו בצבעים סגולים ורודים על אדן החומה, ומחודש לחודש צמחו וגדלו והתעבו.

    ידוֹע ידעו היטב שאהר’לה רזניק קורא לאשתו מאדאם ולשתי בנותיו נותן כינויים שלא היו מביישים אף סרסור מקצועי. צבי ודובל’ה, שהיו נפגשים אתו במועדון למשחק שחמט ולוויכוחי סרק, אמרו לו, עזוב אותה, אהר’לה, בחייך, עם הקשרים שלה בפרקליטות, תתבע אותך על הטרדה. רזניק לא הקשיב לעצתם, דפק בדלתות של הדיירים, נכנס בדירה ויצא מדירה והזהיר והפציר, הפחיד אותם שהיא תבזבז ללא הכרה מים על חשבון הצריכה המשותפת וכולם ישלמו באבי אביהם, ולבסוף  תגדר את החלקה, תעמיד אוהל, חממה, ספסל או ערסל ותתפוס חזקה על השטח, והגדיל לעשות כשאיים שתעמיד שלט או פסל עם שמה ודיוקנה. אשתו המאדאם נשרכה אחריו מפני שהכריח אותה לבוא כתגבורת, אך שתקה ולא חזרה כהד על נבואות הזעם שלו, רק הניעה ראשה לצדדים מבלי שיהיה ברור אם היא מסכימה או מתנגדת. כל זה היה לשווא, הם חתמו לליקה על הסכמה, ביניהם המהנדס, והוא נשאר עם שני נחלי רוק שירדו משתי זוויות הפה, שפתיים רועדות וקרחת שהאדימה מזעם. יועצת ההשקעות מהבנק השכונתי, חני אדמוני, שהתגוררה בקומה האחרונה של המבנה, היחידה שנמנעה מההסכמה. רזניק, בדרכו למועדון הגמלאים, היה יושב אצלה שלוש פעמים בשבוע בתא הזכוכית באולם הסניף המצוחצח ויחד היו קונים ומוכרים את ניירות הערך שלו. לפעמים היה מביא לה רוגלך ממאפיית שבולת השדה הסמוכה לרכך את סבלנותה. ואם קרה שהיה פוגש בה במעלית בצאתה או בשובה מהעבודה, היה מוסיף לה כהנה וכהנה שאלות והוראות לעייפה בעניין השקעותיו עד שנבקע בה סדק והחלה להתחמק ממנו. ובכל זאת, לשמחתו, עמדה לצדו, ממניע חסר פניות להגדרתה. חני שמרה לעצמה מאחורי שיח ההיבסקוס, לא רחוק משביל אבני המדרך, עגלה שהיתה שייכת למרכול, ובאמצעותה היתה מובילה את המצרכים, אך לא מחזירה אותה לבעליה. רזניק, שהיה רגיל להתרגז בגלל חפצים מיותרים שהעמיסו בחצר, בחר להעלים עין והאחווה נשמרה.

    ליקה החלה את שליחותה בגינה בספטמבר כשעקרה כל זכר לדשא המצהיב בחלקה הדרום מזרחית והביאה שקים נדיבים של אדמת חמרה. כשנהג הטנדר פרק אותם בשטח, זינק רזניק במדרגות מתלהט ועמד מתנשם, שעון על הקיר החיצוני, לראות איך האדמה המשוטחת והחשופה צורמת למתבונן. הוא לא הוריד את עיניו מהנער שהביאה ליקה לעזרה בתשלום, שניהם תיזזו לכל הכיוונים עם האת והמעדר הדו-צדדי. החלקה האדימה מרעננות האדמה הטריה. בשביל מה לך? זה יפה? אמר לה במרירות. המגורים של ליקה בקומה הראשונה אפשרו לה לשמור קשר עין בין המרפסת לחלקה, חרדה ודואגת שרזניק ירד בלילה לקלקל את מה שעשתה ביום. והוא, בכל פעם שירד להשליך שקיות אשפה בפינה המתבקשת דיבר לעצמו בקולי קולות על שביל אבני המדרך, פרחים היא צריכה, טוליפים מההולנדים האנטישמיים והבוגדנים, טוליפמאניה. מי צריך צפעונים שעולים הון תועפות, ותסלקי את החתולים האלה מכאן, שמעת? נמאס מפסטיבל המיאו, אני לא צריך צלחות אוכל מסריחות עם זבובים, לוקה אחת. רזניק היה מרוצה מהשם החדש שקפץ על שפתיו וטרק אחריו את דלת הלובי. כל אותו זמן למדה ליקה פרקים בהיסטוריה של גידול צבעונים ועוררה את סקרנותה של חני מהבנק, שהזמינה לקוחות מהבנק לקפוץ לראות את המשוגעת בחצר הבניין שלה. בעונה הראשונה ירדה נעמי רזניק לעמוד על ידה ולהסתכל, ובעלה היה מוציא את ראשו מחלון חדר השינה ומצווה, תכנסי הביתה, מאדאם, והיא היתה מניפה את ידה בביטול אדיש ולא נענית, ואף עשתה צעד וקירבה את הראש האפרפר שלה ליד ראשה הסגול כחציל של ליקה בזמן שזו סיפרה לה, שקנתה בהזדמנות במשתלה בצפון הארץ ארבעה מארזים של פקעות שיובאו מאפלדורן, הולנד, ומאז חודש יולי היא שומרת אותם במרפסת השירות האפלולית ומעמידה מולם מאוורר עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מה-את-אומרת?! שרקה נעמי את התפעלותה מתוך מערכת השיניים החדשה, עד כדי כך?! הו כן, הסבירה ליקה, אמרו לי שבטמפרטורה זו הבצלים נשמרים הכי טוב. אפילו יש לי מד מעלות, אם יתחממו יותר, לא יצמחו מהם פרחים. אז גם חשמל מתבזבז? הסתכלה בה נעמי בחצי ייאוש כבוי, וליקה גיחכה ואמרה ביובש, גם כן צרה. אחר כך לא נראתה ליקה כמה שבועות, כלומר, נעמי חיפשה אותה. כל ספטמבר בילתה אצל אחותה שגרה בהולנד, משם קפצו השתיים לפריז. ליקה חזרה בסוף ספטמבר רק כדי להעביר את הפקעות מהמרפסת למגירת הירקות במקרר, עטופים בשקית רשת. למה לא אמרת לי, התפלאה נעמי באכזבה משום שהשתוקקה מאוד לשוטט בדירה של ליקה בהיעדרה, להציץ בחפצים של הדיירת המזדקנת  ללא בן זוג, היית משאירה לי את המפתח ואני הייתי עושה את זה בשמחה. לחזור כך מפריז, בשביל להכניס משהו למקרר? ליקה חשבה שפריז הגיעה לה עד צוואר אבל לנעמי ניסתה להסביר בעדינות, שפקעות כאלה לא מפקירים ביד לא מיומנת, בעצמה רצתה להשגיח על המלאכה, הפקעות ישהו שבעה שבועות לערך במגירה בקירור, אחרי הכול, זו השנה הראשונה למיזם וצריך לעקוב בזהירות. נעמי התרגשה שבעשרים ושתיים לחודש נובמבר, מועד יום הולדתה, יצאה ליקה עם סלסלת הפקעות הגדולה וכף שתילה לחלקה וראתה בכך סימן גדול. היה יום סתווי, נעים. שבוע קודם לכן ירדו שני ימי גשם. האדמה היתה לחה. רזניק הוציא את ראשו וקרא למאדאם לחזור הביתה ולהשאיר את הצפעונים בחוץ. הוא היה כל כך מרוצה מהבדיחה שלו שגרונו התלעלע בצרידות והוא השתעל בחלון ארוכות. אבל רעייתו התכופפה עקב בצד אגודל סמוך לליקה, לכלכה את ברכיה החשופות בבוץ תחת חלוק הפלנל ודחפה את פניה לתלמים הגבוהים שהנער העוזר בנה. ליקה הבהירה שההטמנה אינה צריכה להיות עמוקה מדי, די שהבצלים יהיו מכוסים אדמה. היא צעקה על נעמי כשהושיטה יד לגעת בפקעות. אחר כך ביקשה סליחתה והרשתה לה למלא את המזלף מים מהברז. באמצע ינואר, בימים הלחים ביותר, נבטו ראשונים ניצני הפריחה הצהובים. הפרחים היו גדולים ויפים. בעקבותיהם הגיחו האדומים, הוורודים הסגולים כהים, הסגולים בהירים ואלה שהסמיקו כיין בורדו. השנה היתה קרירה והתלמים חגגו. חני היתה יושבת לערוך את שיחות הטלפון שלה בימי שישי ליד הספסל הקטן שליקה הציבה מחוץ לחבל הגידור העבה, והסכימה בשתיקה שבינה לבין עצמה שהנוף הפרחוני מאיר עיניים. עיניו של רזניק יצאו מהחורים משום שנעמי לא הפסיקה להתפעל מיפי הפרחים וסנטה בו, רואה, מה כל כך רע בזה. הידק את שיניו וסינן, חשבון המים. הבחירה של ליקה בפינה הדרום מזרחית התגלתה כיעילה, משום שהחלקה קיבלה את המינון הנכון של קרינת השמש, אורך זמן רצוי בבוקר עם הזריחה, מנה מסוננת ומבוקרת בצהרים מבעד לענפי הלימון ולעת שקיעה, קרינה רכה ומרוחקת מצד מערב. בין פורים לפסח הגיעה ליקה לפסגת ההצלחה לאחר שכל הפקעות הצמיחו עלווה.  החגיגה נמשכה כל מאי. הצבעונים החלו לקמול בהדרגה רק בשלהי יוני. נעמי הגיחה לגינה כשראתה מהחלון את ליקה רוכנת עם כף השתילה על האדמה. למזלה יצא רזניק למועדון הגמלאים שלו. היא הניחה בסלסלה פקעות בעלי ציצית שורשים וגבעול מיובש שהוצאו ברוך מהאדמה. היו כמה פקעות שהצמיחו בצלי בנות ואמרה לעצמה שאם יתמידו הפקעות להצמיח צאצאים כאלה ומזג האוויר יהיה לח וקר, תתקבל במשך השנים קבוצת פקעות שתבטיח פריחה כל ימות השנה. נעמי שאלה למה היא מתרגשת, אבל ליקה קמה על רגליה והעבירה את הפקעות לברז בגינה, שעה וחצי לקח לה לשטוף אותן היטב משאריות אדמה. העבודה עייפה אותה. נעמי הלכה אחריה ובדקה את מעשיה וליקה הרשתה לה להניח את הפקעות השטופות בעדינות בשתי גיגיות גדולות. בינתיים, פתחה נעמי וסיפרה, שרזניק משחיר את חייה ועולב בה משום שהיא חולת ניקיון ומצחצחת את הבית עד שהוא נוצץ, מה נשאר לה לעשות. לפעמים משליך לרצפה ארוחה שהכינה לו. יש לה שעות טובות בבית כשהוא מסתלק לחברים שלו במועדון. עורק תפח בצווארה של ליקה. היא קפצה שפתיה והקשיבה תפוסת שרעפים. שתיהן העלו לדירה את הגיגיות ולכלכו בבוץ אדום את המעלית. נעמי פחדה שרזניק יחזור לפתע, יקים מהומה על שהיא עוזרת לטוליפמאנית וביקשה סמרטוט רצפה מעורכת הדין. שטפה היטב את המעלית וייבשה. במרפסת השירות שפכה ליקה תמיסה נגד פטריות בגיגיות ואמרה לנעמי, שנכנסה צולעת על רגל אחת, שתשאיר אותן להשריה יום או יומיים, כי חייבים להגן עליהן ממזיקים, אחר כך תייבש אותן היטב. נעמי הציעה לכשיגיע הרגע, תקרא לה לעזרה. מתי נשתול שוב? התעניינה לפני שהלכה. ליקה שמעה את השימוש בפועל רבים, והיססה. לבסוף אמרה, אם תרצי, בעשרים ושתיים בנובמבר, וקרצה בעינה. אחרי שלושה ימי השרייה היא יבשה היטב את הפקעות במגבת ולא הזעיקה את השכנה מפני שנוכחותה הכבידה משהו. פיזרה אותן בארגזים פתוחים והעמידה מולם את המאוורר יומם ולילה. במרכול ראתה את נעמי בוררת מלפפונים וניסתה להתחמק. אבל השכנה צדה את מבטה. כשהתקרבה אליה הודתה ליקה מיד, שלא רצתה להטריח אותה, והשלימה את המלאכה בעצמה. חבל, מלמלה נעמי, כל כך חבל. רציתי לתרום משהו. אקרא לך ביום ההטמנה, הבטיחה לה. והאדמה תישאר ריקה, כך, בלי כלום, כמה חודשים? כן, השיבה לה, עד נובמבר. זה מחזור החיים של הצבעונים. אחר כך לא נראתה ליקה כל השבועות הארוכים של הקיץ הארור. לשווא דפקה נעמי נעלבת על דלת. חיכתה דקה ארוכה וחזרה לדפוק בשעות שונות. גם הגיעה מאוחר בערב. השכנה לא הודיעה לה דבר.

    ספטמבר נקף. בראשית אוקטובר חזרה ליקה הביתה ונעמי, שדפקה אצלה בדלת מדי יום בכל הקיץ האחרון, החווירה כשנפתחה לה הדלת ויצאה אליה. היא סיפרה לה בהתרגשות שמישהו החריב את התלמים שלה. ליקה אמרה בואי, תכנסי. שתיהן יצאו למרפסת להתבונן. החלקה באמת התהפכה, מלמלה ליקה לאחר דממה ארוכה ומיד חשדה במי שחשדה, שניצל את שהייתה בהולנד ולא העירה דבר, ובקול אמרה שלא תצטער, היא תקרא לנער והם ישקמו אותה. הילדים גם חזרו, התחילו הלימודים, גמגמה נעמי, השליכו שם לימונים ירוקים, רואה? זה כלום, נאסוף אותם, הרגיעה ליקה, אבל את רועדת, תסתכלי השפתיים שלך, מה קורה… הא?! היא הובילה אותה לסלון, תומכת בזרועה והושיבה אותה על הכורסא. מה קרה? חזרה ליקה לשאול. חסרת אוויר, צהובת עור ומבועתת אמרה השכנה לבסוף, אהר’לה נעלם, לא חזר הביתה, חמישה ימים כבר מחפשים אחריו. ליקה שתקה והביטה בה נדהמת. אני לא מבינה, כל זה קרה לך ואת דואגת בגלל החלקה ההפוכה כאילו הגיע סוף העולם? מה זאת אומרת נעלם? נעלם, חזרה נעמי ובלעה רוק, יצא לפני כמה ימים בבוקר למס הכנסה, היה צריך לחזור משם לבנק, לשבת עם יועצת ההשקעות ואחר כך למועדון הגמלאים, ולא הגיע. קודם הגיעו שיחות הטלפון הביתה מהחברים שחיכו, הבנות הודיעו למשטרה, כולם יצאו לחפש אותו, בינתיים אין כלום. לא יודעים איפה לחפש. אף אחד במס הכנסה לא יכול להעיד שראה אותו. אולי הגיע והסתלק. בדקו אצל כל הפקידים. לא הופיע אצלם אזרח השם זה באותו יום. חני גם לא פגשה אותו בסניף, צבי ודובל’ה לא שיחקו ולא התווכחו אתו. המשטרה הוציאה הודעה לציבור, פרסמו תמונה שלו, וכלום.

    נעמי ישבה אצל ליקה שעות. שתיהן לגמו מים עם פרוסות לימון ושתקו. ליקה לא הבינה מדוע היא לא מחזיקה ביד טלפון סלולרי. כל רגע עשויים לבשר לה בשורה והיא לא זמינה. השכנה שפויה? איפה הטלפון הסלולרי של אהר’לה? שאלה פתאום ליקה. בבית, שכח אותו באותו יום בבית, הסבירה נעמי ושוב שתקו. לפתע ביקשה נעמי שתקדים את הטמנת הפקעות באדמה. למה? תהתה ליקה בלבה, הן בקירור, חייבים להחזיק אותן בקירור לפחות ארבעים וחמישה ימים, כך צריך. גם הייתי צריכה לחטא אותם שוב בתמיסה בגלל סימני פטריות, לנגב ושוב למיין. תארי לך, אחרי פריז, לעמוד ולחטא מאה וששים פקעות, טירוף. אבל ניחא. נעמי ביקשה מאוד לראות בעיניים את הפקעות שוכבות במקרר, וליקה לא האמינה שכך היא מבקשת, ברגעים כאלה. הראש שלה בפקעות ולא במטורף שגר אתה ונעלם. תני לי את היד שלך, ביקשה נעמי ונתלתה עליה, צליעתה החמירה. הם הלכו לאט לעבר המטבח, וליקה פתחה את שתי מגירות הירקות והציגה לפניה את הפקעות. איי, איי, איי, נהדר, אמרה נעמי. עכשיו אלך הביתה, אולי בכל זאת תקדימי? אני ואת, נעבוד יחד, שם, למטה, והצביעה לכיוון המרפסת. ליקה לא הבינה מיד על מה היא מדברת ובחנה אותה ממושכות עד שנזכרה.

    אהרל’ה רזניק לא התגלה בשבוע שלאחר מכן ולא בחודש שלאחר מכן והימים החולפים הרחיקו אותו מהדעת. הבנות של נעמי חזרו לגור בבית, לחזק את אמן השבורה. צבי ודובלה ממועדון הגמלאים היו מצלצלים ומגיעים לנחם את נעמי ולעצב בדיבור אין סופי את סימני השאלה סביב התעלומה, נזכרים במלים שאמר, בהבעות הפנים שלו, במעשים שעשה, מחפשים הצלבות ופתרונות אפשריים, תוהים ואינם מבינים. המשטרה היתה בבית וערכה חיפוש מדוקדק. נעמי צלעה אחרי החוקרים בבית המצוחצח עד שאחד מהם הושיב אותה על הספה בסלון והורה לה לא לזוז עד שיודיעו לה שסיימו. ליקה היתה נכנסת לשאול לשלומה, ומתיישבת אם מצאה אורחים בבית, יחד היו מדברים על האויבים שרזניק ליקט בחייו. נעמי היתה מספרת בקור רוח שמחלקת החקירות במשטרה מזמנת אותה מפעם לפעם לתחנה כדי להשמיע לה פרטים מהתפתחות הפרשה והבנות מסיעות אותה. ויש התפתחות? היתה ליקה מתעניינת, ונעמי היתה משיבה, קדחת, וליקה תהתה היכן מונח הסבל שלה.

    בראשית נובמבר החליטה ליקה להקדים את הטמנת הפקעות מתוך רצון להסיח את דעת שתיהן מהמצב הבלתי ודאי. הן ירדו לגינה, וליקה שמה לב שלאדמה היתה בטן אליפטית משונה ולא הבינה מה עוללו לה הילדים מבית הספר וביקשה מהנער שיישר את השטח כראוי ויכין את התלמים. היא ניגשה לחדרון של שוטף המדרגות להוציא את הכלים ולא מצאה את המעדר הדו- צדדי. כף שתילה אחת מתוך שלוש נעדרה. חמתה בערה על שוטף המדרגות שהרשה לעצמו להשאיל כלים ולא להחזיר, עוד תהיה להם שיחה, הו הו תהיה, דיברה לעצמה בזעף. הנער הסתפק באת ועשה ככל יכולתו. היא ונעמי רכנו על התלמים ובשונה מהפעם קודמת נתנה לה כף שתילה ולימדה אותה לטמון את הפקעות בדרך הנכונה. מאה ששים פקעות הטמינו והישקו. העיניים של נעמי זרחו מאושר. כבר למחרת צלעה נעמי לעבר הספסל והתיישבה לחכות לנביטה. וכך עשתה כל יום בחיוך נוגה. בימים של גשם עמדה בחלון וצפתה. השבועות נקפו. ביום מעונן וחיוור חזרה חני מהקניות במרכול ודחפה את עגלת המצרכים לפניה. ליקה ונעמי עמדו על שביל אבני המדרך והעריכו מתי תתחיל הפריחה. עיניה של ליקה התרחבו בהפתעה. שתי רגלי העגלה הקדמיות היו מוכתמות בטיפות אדומות. חני חלפה על פניהן, מפטירה שלום רפה ואצה לענייניה. ליקה אמרה לעצמה שזה כלום, ודאי מהבשרים שיועצת ההשקעות קונה במחלקת האטליז. שוטף המדרגות נשבע לה שלא נגע בכלים שלה, בעיניו עמדו דמעות. היא ריחמה עליו וביקשה את סליחתו. אחר כך שוטטה ליד שיח ההיבסקוס ובחנה את עגלת המרכול וגרדה בקצה הציפורן שלה כתם אדום ושקעה במחשבות. בינואר הגיעו נהרות של גשם. הטמפרטורות צנחו פלאים. סופות רעמים התנפלו על פריחת הצבעונים. הניצנים הפכו לפרחים גדולים במיוחד. גודלם עלה על אלה מהשנה שעברה. ליקה לא הבינה איך פרחו הניצנים כולם להיות אדומים ולוהטים, בגון יין בורדו. החתולים שלה החלו לטפס על הספסל ורבצו להנאתם מול הפריחה בימים זהובים של שמש. אחרי פורים ביקשה נעמי לתלות על הספסל שהיא מבזבזת עליו שעות ישיבה שלט מנחושת לזכר אהרל’ה רזניק. ליקה לא התנגדה. גם החתולים לא. השכנים באו לחלוק כבוד ולדבר טובות על הדייר מקומה שלוש והתפעלו משדרת הצבעונים הקטנה. נעמי חילקה יין בכוסות קטנות וריבועי עוגת דבש בעטרות נייר ורוד.

     

    לבנה מושון

    מושון כותבת ספרי ילדים ונוער, במקביל לעיסוקה כמורה. היא כלת פרס אקו"ם לשנת 2004 בתחום ספרות הילדים והנוער על ספרה "לאבא שלי קוראים ארווין", שיצא לאור בהוצאת כתר תחת השם "מכתבים מגבעת הזבל". בנובמבר 2008 זכתה בשנית בפרס אקו"ם לשנת תשס"ח. כתבה 42 ספרים, רובם לילדים ובני נוער, מתוכם שלושה ספרי פרוזה למבוגרים. צילום תמונה: יואל קוזק

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 2
    • 5

    תגובות


    2 תגובות על “צבעונים לנעמי”

    1. רפי דנן הגיב:

      ארהלה רזניק זכה לכבוד לאחר מותו הנרמז. כמדומני, הטוליפים עשו עימדו חסד גדול והמתיקו את זיכרונו שאולי כלל לא היה ראוי לו. זו כמעט הלצה, להטמין את גופתו בשטח שאליו כלכך התנגד.נעמי “המאדאם”, הרוויחה בגדול מן המעשה שעשתה, לכאורה. כנראה שליקה נתנה לה את האומץ לעשות את המעשה, לכאורה.
      מוכרח לגלות לכם, שבתחילת הקריאה,דמה הסיפור מעט ל”דירה להשכיר” של לאה גולדברג.

      לסיכומו של עניין. מאוד נהנתי לקרוא את “צבעונים לנעמי”. סיפור רב גוונים ופנים. אפל, מבדח, מותח ומסקרן.

    2. לבנה הגיב:

      תודה לך רפי על קריאתך. שמחתי שהענקתי לך הנאה לשעה או ליותר. אתה יודע, אלוהים רואה וחושב בדרכו, הקורא רואה וחושב בדרכו, והסופר מסתכל על שתי הדרכים ובוחר את השלישית, שהיא לרוב פתוחה, מאווררת, מנוקבת כמו מסננת, בבחינת כל האפשרויות נכונות. שתהיה לך שנת קריאה מהנה מכל הלב,

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    עַל הַהַר

    אילן שיינפלד
    עַל הַהַר אֶלֶף שֵׁדִים יוֹצְאִים בְּמָחוֹל.   הָרוּחַ דּוֹרֵס, חוֹתֵך וְדוֹרֵס,...

    חיים קשים

    מאת: ניצן המבורג
    אֲנִי כְּבָר לֹא סוֹמֵךְ עַל הַכּוֹכָבִים הֵם מְרַמִּים אוֹתִי כָּל לַיְלָה...

    אֵתִיקָה שֶׁל אֵפֶר וָרֹד

    דן אלבו
    אֱמֹר לְעַצְמְךָ וּזְכֹר בְּאוֹתָהּ זְרִימַת צְלִילִים רַכָּה וְחַיּוּת אֶת יִלְלוֹת־הַמַּלְאָכִים הַחֲרוּכִים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית