המתרגמת המחוננת, וכלת פרס ישראל לתרגום, נילי מירסקי, זכתה השבוע בפרס שרת התרבות לתרגום ספרות גרמנית, עבור "פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים" של תומאס מאן. מירסקי, שנפטרה בחודש ינואר השנה ממחלת הסרטן, לא תזכה לקבל את כספי הפרס בסך 10,000 אירו, שמוענקים זאת הפעם השנייה.

הפרס ניתן במשותף על־ידי משרד התרבות הישראלי ועל־ידי משרד התרבות הגרמני. לצד מירסקי זכתה המתרגמת אנה בירקנהאור מולד, על תרגומה לגרמנית של "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן.

אין צל של ספק שתרומתה של מירסקי לספרות העברית לא תסולא בפז. אכן מדובר בתרומה לספרות העברית דווקא, משום שתרגומיה, מעבר לכך שהם מנגישים לקורא העברי יצירות מופת, הם המציאו נוסח פרוזאי־עברי מופתי שמדגים כיצד פרוזה אמורה להיכתב – אף יותר ממחברי התקופה המקומיים, ובכך הקימה לחיים מאיִן את נגינת הפרוזה. בין תרגומיה נכללים יצירות מופת מכוננות של הספרות הרוסית והגרמנית, בין היתר: "אנה קרנינה" ללב ניקולייביץ' טולסטוי, "האחים קרמזוב" לפיודור מיכאילוביץ' דוסטייבסקי, "בית בודנברוק" ו"מוות בוונציה וסיפורים אחרים" לתומאס מאן ועוד רבים.

פרסים אמורים לקדם את הספרות

אף־על־פי־כן, הענקת פרס לאנשים מתים לא תורמת דבר לפועלם. הסיבה לכך היא שהפרס אמור לתרום לפועלו של היוצר בעודו בחיים, ולאפשר לו להמשיך ולפעול בדרכו הספרותית. לא בכדי תקנון פרס נובל קובע שהזוכה בו חייו להיות חיי. הפרס אמור לספק אוויר נשימה, הכרה ועזרה לתרומתו הספרותית של היוצר – כל אלה חסרי משמעות באם הם מוענקים למתים.

בנוסף, הענקת פרס לאנשי רוח מתים, משמרת את האליטות הישנות של עולם הספרות, ומחניקה את הקולות החדשים והרעננים שצומחים תחת קורות הענקים, כדוגמת מירסקי, שרוצים להמשיך ולפעול בשדה הספרותי, במיוחד בשדה הקוצים המייסר של התרגום. לפרס כזה יכולה להיות השפעה מכרעת על האם קוראי העברית יזכו לראות תרגום חדש, על איכותו ועל הזמן שיוקדש למפעלי תרגום כאלה.

עולם התרבות צריך להיפטר מההרגל המגונה של הבחירות הקלות. אין טעם להעניק פרסים למתים. הפרסים צריכים להגיע אל החיים ולקיים את פועלם הסיזיפי בעולם בו אין הכרה או תגמול ממסדי בעבור העבודה כאומן. רק כך נוכל לזכות במתרגמים ומתרגמות חדשים ומחוננים כדוגמת מירסקי.

נילי מירסקי. צילום: מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה