רות

אֶל הַגֹּרֶן בָּאתִי, אֶל בֹּעַז הַשָּׁב,
כֻּלִּי נוֹטֶפֶת מֹר וְנֵרְדְּ
בַּפּוּךְ שַׂמְתִּי עֵינַי כְּאִיזֶבֶל,
לָצוּד אוֹתוֹ יָצָאתִי – וַאַשִּיגֶנֹו,
כִּי רָעָב מוֹלִיכֵנִי וּבוּשָׁה,
מֵעַי רְעֵבִים לְגֶבֶר,
כִּי נַפְשִׁי צְמֵאָה לְבָנַי,
לֹא אָשׁוּב רֵיקָם!
אַפִּילֶנֹו בְּפַח יָקוּשׁ
וְאֶהְיֶה כִּבְנוֹת חַוָּה שֶׁלְּפָנַי:
דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, תָּמָר
וּמִרְיָם אֲחוֹת מֹשֶׁה.

נִפְתָּה אַחַר שׁוּלֵי שַלְמָתִי
הֵרִיחַ אֶת בְּשָׂמַי
וְיִרְתֹּם גּוֹרָלִי בְּחַיָּיו,
וְנִהְיֵיתִי בַּעֲלַת אִישׁ וְנַחֲלָה,
מוֹפֵת לְתוּשִׁיָּה וְרֵעָה נֶאֱמָנָה.

בֹּעַז

לְמִי נַעֲרָה נָכְרִיָּה זוֹ?
מֵהֵיכָן הִגִּיעָה לְשָׂדִי
וַאֲנִי לֹא הִכַּרְתִּיהָ.
הִתָּכֵן כִּי אֶקְרַב אֵלֶיהָ
וּתְהִי לִי עֶדְנָה בְּזִקְנָתִי?
כֹּה תַּמָּה, כֹּה בָּרָה
שְׂפָתֶיהָ שׁוֹשַׁנִּים
קוֹלָהּ כַּזָּמִיר
יָדֶיהָ צְחוֹרוֹת כְּבוֹרִית
אֵין מִי אֲשֶׁר תִּשְׁוֶה לָהּ!
עוֹד הַלַּיִל אָבוֹא עֲדֶיהָ.

נעמי

מַדּוּעַ כֹּה הֵמַר לִי הָאֵל
וַאֲנִי בְּקוֹלוֹ שָׁמַעְתִּי,
בְּמָה פָּשַׁעְתִּי
כִּי מֵתוּ עָלַי שְׁנֵי בָּנַי
וְאִוָּתֵר כְּאִיּוֹב הָאָבֵל,
אוּלָם
כַּלָּה נֶאֱמָנָה בְּחֶלְקֵי נָפְלָה
יָפָה וְרֵעָה לִי נֶאֱמָנָה,
מִמֶּנָּה אֶבָּנֶה
וּבָנִים תֵּלֵד לִי
וְאָקִים שֵׁם וְזֵכֶר לְבָנַי,
לֹא אֶקָּרֵא עוֹד מָרָה
כִּי תְּקוּמָה הָיְתָה לִי.