אישה עם שיער בלונדיני קצר וכלב זעיר על הידיים ניגשה אליי. היא החזיקה את היצור המסכן כמו תינוק על הידיים שלה. כאילו ילדה אותו לפני כמה ימים.
הפה שלה הדיף ריח חריף והקמטים בזווית הפה רמזו שהיתה פעם מאוד יפה.
"אתה יודע איך מגיעים לבני ברק?" שאלה.
ואני שבדיוק הלכתי בכיוון ההפוך, לגבעתיים, עניתי "בטח, ברור."
"פעם ידעתי להגיע לבני ברק," אמרה, "אבל עכשיו זה קצת קשה לי."
חשבתי להגיד שאני במקור מבני ברק, שחלק גדול מהחיים שלי עברו בעיר הזאת. ובכלל מה הבעיה להגיע לבני ברק, זה רק ללכת כמה מאות מטרים ישר, לפנות שמאלה ואז להתקדם דוּך ישר קילומטר, עד שמגיעים.
אבל לא אמרתי כלום, כשעברנו בין כביש למדרכה ובין מדרכה לכביש.
ורק המשכתי לסמן עם היד.
"את רואה את הרחוב הזה," אמרתי, "אז לשם. פשוט תלכי לשם."
האישה עם השיער הבלונדיני והכלב על הידיים, סיננה מבין שיניה:
"אני כבר הייתי פה! אוף!" והכלב ילל, "בדיוק לפה הלכתי!"
העיניים שלה הפכו לאדומות כשדיברה אליי וידיה זזו בתנועות מעגליות. כאילו האוויר חוסם לה את הדרך.
הסתכלתי עליה והיא התקרבה.
"הכל כל כך עקום אצלך, גרמתי לי ללכת עוד יותר לאיבוד! אתה בכלל לא עוזר לי. תראה לי איך מגיעים לשם באמת!"
עשיתי "כן" עם הפנים ושתקתי.
התחלתי ללכת והיא לצידי, קרובים, אבל לא נוגעים. זרים וידידים (רק לרגע), בו זמנית.
לומר את האמת, אני לא זוכר כמה לילה זה היה. אבל אני בטוח, שהירח כבר עשה חצי סיבוב למעלה והחושך התפזר, כשחיפשנו את הדרך לבני ברק.
נשמנו את צומת הרחובות, שהתפצלה והאוויר היה דליל. כמעט בלי חמצן.
אבל זה לא מנע ממנה להמשיך לרטון ולנענע בראשה בכעס, המיני-כלב לא הושפע מכך.
בשלב מסוים היא נעצרה והתיישבה על הספסל. "אנחנו כבר לא רחוקים מבני ברק. ממש קרובים." חשבתי בקול והתיישבתי לידה.
"נמאס לי מהסיבובים האלה," אמרה וליטפה את הבטן של הכלב שלה ולחשה לו מילות אהבה בשפה לא ברורה.
"את רואה," סימנתי לה עם היד, "מולך. בני ברק."
"שתיתי קצת יותר מדי," היא אמרה לי ורק הכלב שלה נשאר אדיש, "תעזור לי."
הסכמתי ללכת איתה עוד קצת, עד הגבול בין הערים, אבל לא מעבר.
"לסחוב לך את הכלב?" שאלתי.
"ממש לא, הוא גם ככה לא שוקל כלום," אמרה והרימה בשתי ידיה שוב את היצור המזערי.
הדלקתי סיגריה ולקחתי את הזמן לריאות, עד שהפילטר התאדה.
פעם היו ניגשים אליי אנשים, אני זוכר, בטוח שאליה הרבה יותר.
אבל הלילה הזה, מכל הלילות, היינו יחידים.
בקושי היו מכוניות בכביש והרמזורים הבהבו. ירוק, אדום, ירוק אדום. משהו השתגע אצלם. עד שלפתע פסקו. עצרו. על צהוב.
המשכנו בצעידה.
"אני זוכר את סבתה שְ'לׅי," אמרתי.
דממה.
"אמרתי, שאני זוכר את סבתה שְ'לׅי, היא גרה לא רחוק מפה."
"ומה קורה איתה?" שאלה.
"כלום. מתה מזמן," אמרתי.
"כמו כולם," אמרה, "כמו כולם."
"ואני צריך להתגעגע אליה, אני צריך לאהוב אותה. אבל בגלל שחלפו כל כך הרבה שנים זה חרא, שאני אפילו לא מצליח להרגיש אליה כלום," אמרתי.
הבלונדינית המבוגרת עם הכלב הפצפון הנהנה.
לא הייתי בטוח אם הבינה אותי באמת ואז היא עצרה לרגע:
"גם אני כבר לא מרגישה לאבא שלי, והוא היה אידיוט גדול, באמת. לא בקצת. אידיוט של ממש," אמרה.
וחשבתי לעצמי, שהלוואי והיה אפשר לפחות לשכוח את הדברים הרעים בחיים, ולנסות לזכור רק את הטובים.
סבתא שלי היתה דפוקה ממש. היא איבדה אותי כמה פעמים כשהייתי בן 4, 6 ואפילו 8. אחת לשנתיים היתה מצליחה ברוב כישרון לאבד אותי. וכל פעם כששכחה אותי קרה לי משהו רע אחר. פעם שני ילדים כלאו אותי בתוך מחסן והיכו אותי. סגרו אותי שם עד הלילה, עד שירד החושך ובכיתי כל כך חזק, שאיזה פועל בניין שעבר שם במקרה חילץ אותי. פעם אחרת איש מבוגר ניסה לקחת אותי בכוח (מזל שלא הצליח לו) ופעם שלישית זה היה כל כך דפוק, שאני כבר לא יכול לזכור.
אני זוכר אותה הולכת שם סהרורית, בלילה, קוראת בשמי. מגיעה כשמאוחר מדי. ולא מחבקת אותי, לא אומרת כלום, רק סוחבת אותי בחזרה לבית הקטנטן.
אז העדפתי להפסיק לזכור ולהתחיל לשכוח.
והדרכים תמיד אותן דרכים עם בתים אפורים ואדישים. ניסיתי להתרכז באישה ובמיני-כלב הזה שלה, אבל שעון החול המשיך להכות לי במוח, כשהעמקנו לתוך בני ברק.
רציתי להגיד לה שלפני הרבה שנים כתבתי שיר על הבית שלי, בבני ברק והוא הלך ככה:
"פַּעַם הָיָה לִי בַּיִת. פַּעַם הָיָה לִי רְחוֹב וְקֻפְסָה, אֲפִלּוּ חֶדֶר. וּבְתוֹךְ הַחֶדֶר הָיָה שֻׁלְחָן; וְעַל הַשֻּׁלְחָן סְפָרִים וְדִיסְקִים. הַיֶּלֶד הַזֶּה, הָפַךְ לַנַּעַר, שֶׁהָפַךְ לְאִישׁ. פַּעַם, זֶה בְּסַךְ הַכֹּל זִכָּרוֹן יָשָׁן, וּבַיִת שֶׁל פַּעַם תָּמִיד נִשְׁאַר בִּלְשׁוֹן עָבָר."
אבל לא עשיתי את זה, רק המשכתי ללכת איתה. עברנו ליד גינת משחקים על שם צדיקים, וליד בניין העיריה ואפילו ליד המכולת של סמי, וחנות הירקות של ברנשטיין. הסתובבנו והסתובבנו במרחבי בני ברק. אפילו שכבר לא היו אנשים. רק פחים מלאים בשאריות, קליפות בננה זרוקות, קופסאות מעדנים דביקות ופיתות ירקרקות עם עובש.
כאילו יש איזה צבע מיוחד, רגש, לזבל הזה שזרוק ברחובות. יש בו משהו חם. הרגשה של משפחה.
התגעגעתי לריח ההוא של העשן ופיח האוטובוסים בז'בוטינסקי. לרחוב רבי עקיבא הומה האדם וגם לצ'ולנט השמנוני. אפילו שכבר לא זכרתי את הטעם.
רק בדבר אחד אני בטוח, שהכל מתכנס לעיר אחת.
והאישה עם התינוק-כלב המשיכה ללכת איתי.
הקפנו את העיר בלי להרגיש עייפות ברגליים. מכוח האינרציה, ההתמדה.
האישה הלכה איתי לאט לאט מסרבת להתפוגג בשכחה, להפוך לזיכרון.
וככל ששקענו יותר ברחוב הדומם, כך ידעתי שאם נמשיך רק עוד קצת, הבוקר יעלה לשנינו.
מעולה!