על פי "השמכאן" של גי דה מופאסאן: מחלה? התקף חרדה? על-טבעי? קץ ההומו סאפיינס… או הגיג נבואי…

במדור "5 ספרים של", עופרה רודנר מראיינת את הסופר עילי ראונר על "קלאסיקונים צרפתים". על שאלתה "האנושיות הולכת ומתקהה?" הוא משיב כדלקמן: "באיזשהו מקום אנחנו הולכים ונעשים מין נכחד. אם ב-50 השנים האחרונות אחוזים רבים מהמינים בטבע נמצאים בדילול ובסכנת היכחדות, אולי עכשיו מגיע תורנו. משהו באנושיות עצמה הולך ומשתנה. כמו שגי דה מופאסאן כותב באחד הסיפורים היפים שלו: 'מלכות האדם הגיעה אל קצה'. ב-1887 הוא כותב את הסיפור הזה שנקרא 'השמכאן' ובו הוא חוזה את סוף עידן האדם. זה סיפור אימה שמדבר על כפיל בלתי נראה שמשתלט על המין האנושי. המספר כותב יומן, הוא עוקב אחרי סימני השיגעון המתרבים, ולאט לאט מאבד את שפיותו. מה שיפה אצל מופאסאן זה החיבור בין הלא רציונלי ובין הלך הרוח המדעי של התקופה: החקירה עצמה, העיסוק בטיפול בהיפנוזה שהוביל לפסיכואנליזה של הלא מודע, והתיאוריות של האבולוציה (המחשבה שהאדם הוא רק צורת חיים חולפת). כל אלה ממחישים באופן היסטורי את רגע המשבר המודרני הזה, שבו האדם מנושל מעצמו וממלכותו." [הארץ, מוסף גלריה שישי, 25.04.2025, עמ' 46].

הפרשנות של ראונר היא שבסיפור אימה על-טבעי עסקינן [מטאפיזי, מאגי, אגדתי, פנטסטי, דמיוני, מוזר, חסר פשר… ועוד כהנה וכהנה מילים ומושגים החל משדים, רוחות רפאים, דמונים ופיות… ומה לא]! שבו שד-כפיל בלתי נראה, מסתורי וחסר פשר, משתלט על ההומו סאפיינס. בן האנוש, הוא המספר, כותב יומן (תוכן העלילה) שבו הוא מתאר את השתלשלות התהליכים שמובילים לאובדן השפיות שלו ומכאן מסקנת-העל שהקוף-אדם הנעלה הופך למין שאינו מינו, ומין חי חדש יופיע… פרשנות אלגורית, אפוקליפטית ונבואית המבשרת את קץ האנושות כפי שמוכרת לנו. ברם-אולם, אין זו הפרשנות היחידה האפשרית לסיפור האניגמטי הזה. לא נדון במכלול הגישות ההסברתיות של הסיפורת הפנטסטית לסוגיה וצורותיה (ראו במקורות). כאן אבקש לקרוא את הסיפור בקריאה צמודה מזווית ראייה רפואית פסיכיאטרית פרטנית. דהיינו, תהליך של אובדן שפיות (השתגעות, הופעת מחלת נפש) אצל אדם בוגר עד הגעתו למחשבה אובדנית, תהליך המשתרע על פני ארבעה חודשים (ה-8 במאי עד ה-10 בספטמבר)… אבל לפני כן:

על הרקע המשפחתי והרפואי של הסופר: גי דה מופאסאן (אוג' 1850 – יולי 1893; נולד 6 שנים לפני הולדת פרויד) בילה פחות מ-43 שנות חיים על פני הכדור האירופאי. אביו שהיה רודף נשים, פתיין בלתי נלאה וגבר מכה עזב (גורש) את המשפחה (אישה ושני בנים) כשגי היה בן 11. בסיום לימודיו בגיל עשרים התנדב לצבא הצרפתי ולחם במלחמת צרפת-פרוסיה (יולי 1870 – מאי 1671: מלחמה שבה הובסה צרפת עד לשד עצמותיה) כקצין זוטר. האם הייתה אישה חזקה ומשכילה, חיברה אותו לגוסטב פלובר שהפך להיות לאביו הרוחני ופטרונו הספרותי. גי שנשאר רווק היה הולל על פי הדגם של אביו וב-1877 לערך נדבק בעגבת. ב-1888, אחיו הצעיר ממנו ב-6 שנים חווה התקף פסיכוטי אלים וניסה להרוג את אשתו, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי (אסילום) ונפטר כעבור שנה – הוא היה בעל רמת אינטליגנציה מוגבלת, סבל מעגבת שלישונית ואולי אף קונגניטלית (מלידה). ייתכן שגם האם סבלה מעגבת ("תודות" לבעלה). בין סוף שנות השבעים של המאה ה-19 ועד 1891, במהלך של כשתים-עשרה שנות יצירה, כתב ופרסם מופאסאן שישה רומנים, כעשרים כרכים של נובלות וסיפורים קצרים (מעל 300), ויותר ממאתיים כרוניקות בעיתונים שונים, לרבות מאמרי ביקורת על שלל נושאים. במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה ה-19 התרופפה בריאותו. חבריו שמו לב להתנהגות מוזרה (רצון עז להתבודדות) וכתיבתו הפכה נוראית ואפילו פראית, אמנם הוא תמיד נטה למקבריות אבל ביחד עם חרדות מוות, הוא כתב כמה סיפורים מופרעים ביניהם "השמכאן" ב-1887. הוא הדרדר מבחינה נפשית, על רקע עגבת שלישונית (מוח וחוט שדרה) וטען שיתושים משוטטים במוחו. בינואר 1892 ניסה לירות בעצמו, וכשלא הצליח, דחף סכין לחיתוך נייר לתוך גרונו. הוא אושפז מיד בבית חולים פסיכיאטרי שם נפטר ביולי 1893. ב-1885 הוא פרסם אסופה של תשעה סיפורים תחת הכותרת "מכתב של משוגע ועוד סיפורי משוגעים" (ראו במקורות) – כותרת המדברת בעד עצמה… ובכן, האם רזומה משפחתי וקליני כזה אינו גורם מספיק משמעותי בכתיבת סיפור כמו השמכאןודומים לו??? בנוסף צריך לדעת: עגבת (סיפיליס) שלישונית, זו שתוקפת את המוח ורקמות עצביות בלבד, מופיעה לרוב שנים ואף עשורים אחרי ההדבקה הראשונית, מתבטאת בעיקר בתסמונות פסיכיאטריות והיא אינה ברת-טיפול רפואי משמעותי אף בימינו. היא מאוד נדירה בעת הזאת כי יש טיפול מצוין בהדבקה הראשונית (מחלת מין מוכרת עוד מהעת העתיקה), טיפול מרפא באופן מוחלט – מה שלא היה קיים בתקופת חייו של מופאסאן.

                                                                                               *

השמכאן בקריאה צמודה: הטקסט מחולק ל-37 קטעים בעלי אורך שונה, החל משורה בודדת וכלה בכמה עמודים; כל קטע נפתח בציון תאריך ללא ציון היום בשבוע; הרווח בין התאריכים הוא ספורדי, לעיתים יום אחרי יום ולעיתים בהפרש של כמה ימים או יותר. יש הרגשה ברורה שקוראים ביומן כתיבה המשתרע על פני ארבעה חודשים או וגם בדוח רפואי קליני מטעם המטופל ולעיתים מטעם המטפלים או אחרים. המסופר אינו מתרחש בחלל ריק או דמיוני או מעורפל אלא בסביבות העיר רואן ובמיקומים גיאוגרפיים קרובים (פאריס) כשנהר הסן מככב בו. מקור השם: בצרפתית Le Horla, מדובר בנאולוגיזם המורכב מהלחם של שתי מילים: hors ו- la' – מחוץ ל- או חיצוני ל- , ו- שם בחוץ: מישהו או משהו שהוא מחוץ לעצמי, שם בחוץ אבל באותה העת הוא גם פה אצלי ולכן שם וכאן ומכאן שאותו מישהו הוא שםכאן ובמילים אחרות, הוא כפיל שלי או צל שלי או הולך אחרי ומתחרה בי וכדומה. המספר הוא כנראה ערירי כי אין ברקע משפחה או שכנים.

הקטע הראשון (ה-8 במאי): נפתח בתיאור פסטורלי של יום אביב נפלא. המספר יושב על הדשא בביתו על שפת נהר הסן וצופה בנוף הרחוק של קו הרקיע של העיר רואן ובנוף הקרוב של הספינות החולפות בנהר. משום מה (מובהר בהמשך) הוא מסיים בציון עובדה בנאלית: "בעקבות שתי דו-תרניות שדגליהן האדומים התבדרו בשמיים, באה תלת-תורן ברזילאית מרהיבה, לבנה כולה, ממורקת להפליא ובורקת".

(2) ה-12 במאי: "חומי עלה מעט בימים האחרונים; אני מרגיש עצמי חולה או, מוטב לומר, אני עצוב […] דומה שהאוויר, האוויר הסמוי מעין, רוחש כוחות בלתי נודעים, ששכנותם המסתורית משפיעה עלינו בעל כורחנו. […] כה עמוקים הם מסתרי הבלתי נראה! איננו יכולים לרדת לחיקרו בכוח חושינו העלובים, […] אוזנינו הן הפיות המחוללות את הנס, […] לו היו לנו אברים אחרים שיחוללו בעבורנו עוד ועוד נסים!" – תוך כדי טיול במורד הנהר הוא חווה סדרת הגיגים שמזכירה מחשבות מוזרות חידתיות ומדכאות על מה שמעבר ליכולת חושיו לחוש ולהבין.

(3) ה-16 במאי: "אני חולה, אין ספק בדבר! הרגשתי טוב כל-כך בחודש שעבר! יש לי חום, חום גבוה, וליתר דיוק, מין קדחת המייסרת את רוחי כשם שהיא מייסרת את גופי! תחושה קשה מקננת בי כל הזמן, הרגשה שסכנה גדולה מרחפת מעל ראשי, חשש שאסון מתרגש עלי או שמותי קרב, נבואת לב הנובעת, מן הסתם, ממחלה שטרם אובחנה, מחלה המקננת בדמי ובבשרי." – תיאור פסיכי-סומטי ממשי של חום גבוה שמקורו בחרדת נפש פנימית ממחלה ומוות.

(4) ה-18 במאי: "הלכתי להיוועץ ברופא [כנראה רופא משפחה ולא פסיכיאטר מדופלם דאז] כי לא יכולתי עוד לישון. הוא מצא שהדופק שלי מהיר מדי, האישונים מורחבים, העצבים רופפים, אבל לא גילה סימן מעורר דאגה. [והמרשם הטיפולי הוא] אני צריך להרבות במקלחות, ולשתות אשלגן ברומי." – הוא הולך לרופא עקב הפרעות השינה שלו ופחות עקב החום. נראה שהרופא אכן לקח אנמנזה וביצע בדיקה פיזיקלית ומצא סימנים של דיכאון חרדתי והמליץ על שתי תרופות מקובלות בסוף המאה ה-19 למצבי לחץ נפשי מהסוג המתואר: מקלחות (הטיפול במקלחות קרות וחמות לסירוגין היו טיפול מקובל במוסדות שאשפזו מתמודדי נפש דאז. מה שהיה קרוי אזילום, מקלט) וכמובן סירופ של אשלגן ברומי: מלח ברומיד ששימש כתרופה אנטי-אפילפטית עד תחילת העשור השני של המאה ה-20 וגם ובעיקר כתרופת הרגעה עד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים.

(5) ה- 25 במאי: במשך שבוע, האיש מבצע את הטיפול אבל "אין שינוי במצבי! מוזר." ואז הוא מתאר בפירוט הפרעת שינה בצורת סיוטים בהם מישהו רוצה לחנוק אותו והוא מתעורר אחוז צמרמורות, מבוהל ושטוף זיעה.

(6) ה-2 ביוני: מצבו מחמיר, התרופות לא עוזרות והוא מתחיל לפתח תחושות ומחשבות שווא פרנואידיות גם  במהלך היום בזמן טיולים בחוץ.

(7) ה-3 ביוני: "לילה נורא עבר עלי. אני נוסע מכאן לכמה שבועות. נסיעה קצרה ודאי תשיב אותי לאיתני." – הוא לא חוזר לרופאו ומחליט לטפל בעצמו על יד התרחקות מביתו וכך אולי להימנע מסביבה שהיא טריגר למצבו הנפשי. מסתבר שהוא נסע לחודש ימים…

(8) ה-2 ביולי: "שבתי הביתה. הבראתי. המסע שלי היה נפלא. ביקרתי בהר סן מישל, מקום שלא ביקרתי בו אף פעם." – הוא אכן (האמנם?) הבריא במהלך אותו החודש… הוא מתאר את נפלאות האזור. הוא פוגש שם נזיר מלווה שמספר לו הרבה את "הסיפורים הישנים המהלכים על המקום הזה, אגדות, עוד ועוד אגדות". אחת מהן הרשימה אותו במיוחד: אגדה על דמות של רועה זקן חסר פנים שמסתובב באזור ומוביל אחריו תיש בדמות גבר ועז בדמות אישה, "לשניהם שיער ארוך ולבן והם מדברים בלי הרף, מתקוטטים בשפה לא מוכרת, חדלים לפתע מדיבורם ופועים במלוא ריאותיהם". הנזיר הבהיר לו שאינו יודע אם הוא מאמין לאגדה או לא. המספר תהה בפני הנזיר: "אם אמנם יש על פני האדמה חיים שונים מאיתנו, איך ייתכן שלא התוודענו אליהם לפני זמן רב; איך זה שאתה לא ראית אותם?" – תשובת הנזיר הפתיעה אותו ונצרבה במוחו: "המסוגלים אנו לראות ולו את החלק המאה-אלף של מה שקיים? הבט ברוח, כוח הטבע החזק מכל, המפיל אנשים ארצה, ממוטט בניינים, עוקר עצים משורש, עורם את הים להררי מים… האם ראיתי אותו אני, האם תוכל אתה לראותו? ובכל זאת הוא קיים." – טענה זו מתייחסת לגבולות התודעה האנושית שאינה מסוגלת לראות בעין את הגורם לתופעות פיזיות ברורות, אלא רק להסיק בעקיפין שמדובר בישות, רוח כזו או אחרת. דווקא הטיעון הפשטני הזה נתקע במוחו של המספר ולא עזב אותו.

(11,10,9) ה-3, 4, 5 ביולי: מסתבר שהוא לא הבריא. הסיוטים חוזרים וביתר שאת. כעת הוא מספר על סיוט מוזר ביותר: הוא נהג כל ערב לשתות מים מקנקן ליד מיטתו ותמיד ידע כמה מים נשארים. באותו לילה, בעקבות סיוט (שבו מישהו מנסה לרצוח אותו) ממנו התעורר וניגש לשתות מקנקן המים והנה הוא ריק לחלוטין! מישהו שתה אותו וזה לא היה הוא! אזי הוא מנסה להסביר לעצמו את התופעה בדומה להסברו של הנזיר ההוא: "מישהו כילה את המים?…מי… אני בוודאי! היכול היה מישהו מלבדי לשתות את המים? אם כך אני מהלך בשנתי, בבלי דעת אני חי חיים כפולים, חיים סודיים. אתה תוהה אם יש בך שני אנשים, או שמא איזו ברייה זרה, בלתי ידועה, ובלתי נראית…" – יש עובדה ללא הסבר הגיוני? ואז עולים ספקולציות דמיוניות פחות או יותר: זה אני או ההוא? אני והכפיל? שנינו בגוף אחד? ואולי חייזר או זר או הרוח שלא רואים, ואולי אני מתחיל לסבול מפיצול אישיות, אבל את התוצאות כן רואים – הקנקן ריק!

(13,12) ה-6, 10 ביולי: האירועים חוזרים על עצמם. "אני הולך ומשתגע… אני משוגע! אין ספק בדבר! ובכל זאת…" – הוא מחליט לבצע ניסוי הגיוני ומדעי למהדרין: לפני השינה הוא מניח על השולחן שני קנקנים, אחד עם מים והשני עם חלב והפעם הוא קושר את הפקקים בחבל דק ומכסה אותם במלמלה לבנה… ואז מושח עופרת על שפתיו וזקנו ושוכב לישון. כשהוא מתעורר הוא מוצא את שני הקנקנים באותו המצב אבל ריקים ועל המצעים אין כתמים ומכאן שזה לא הוא ששתה כי לא ירד ממיטתו… הוא לא סהרורי… מישהו חיצוני בא ושותה והולך… הוא משתמש במילים טירוף ושגעון ואף מעלה השערה "מדעית" בת התקופה: "או שנכנס בי אחד מאותם הכוחות החדשים שנתגלו ועדיין לא נמצא להם הסבר, הללו קרויים סוגסטיה! [בסוף המאה ה-19 פרחו התיאוריות של היפנוזה, אוטוסוגסטיה, מסמריזם, מגנטיזם וכדומה… טרום הופעת פרויד והפסיכואנליזה בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20].

(14) ה-12 ביולי: הוא מבוהל עד אימה, מחליט לנסוע ומקווה שיממה בפאריס [בפועל ההיעדרות מביתו נמשכת יותר משבועיים, מה-12 ביולי עד ה-30 ביולי] תבריא אותו כמו שכאילו קרה כשנסע לחודש לסן מישל?! היממה בפריז עשתה לו טוב: הוא ערך קניות, היה בתיאטרון, נפגש עם אנשים ומגיע למסקנה: "כאשר אנו שרויים זמן רב לבדנו אנו ממלאים את הריק ברוחות רפאים", רוצה לומר, בדידות ובידוד הם גורמים מאיצים להופעת התופעות הנפשיות המוזרות שהוא חווה. הוא חוזר לדברי הנזיר ואף מסכים איתם "במקום לסכם ולומר בפשטות: 'איני מבין מפני שהסיבה נעלמה ממני,' מיד אנו רואים בדמיוננו תעלומות מבעיתות וכוחות על-טבעיים."

(15) ה-14 ביולי – יום חגה של הרפובליקה: תוך כדי טיול בעיר החוגגת הוא כאילו יוצא מעורו ונושא נאום-הגיג המתגלה כמניפסט פוליטי-פילוסופי שלכאורה אינו קשור למצבו הנפשי: "די טיפשי, בעצם, לשמוח בשעה יעודה, לפי צו הממשלה. המון העם הוא עדר מטופש, היום הוא סבלני ומחר פראי ופורק עול. אמרים לו 'שמח', הוא שמח. אומרים לו: 'צא להילחם בשכנך,' הוא יוצא למלחמה. אומרים לו: 'הצבע בעד קיסר,' הוא מצביע בעד הקיסר. אומרים לו: 'הצבע בעד הרפובליקה,' הוא מצביע בעד הרפובליקה. ומי שמנהיגים אותו טיפשים לא פחות ממנו; אבל הם, במקום להישמע לבני-אדם, נשמעים לעקרונות שאינם יכולים להיות אלא אוויליים, עקרים וכוזבים, מעצם היותם עקרונות, כלומר רעיונות הנחשבים ודאיים ועומדים לעד, בעולמנו זה שאין בו שום ביטחון, כיוון שהאור הוא אשליה, כיוון שהרעש הוא אשליה." – לכאורה שיעור מופתי במבוא למדעי המדינה; דעה נחרצת על כך שההמון הוא כחומר ביד היוצר והיוצר הוא כחומר בידי הרעיון שהוא עצמו ממציא… ועוד כהנה וכהנה… מה זה קשור למצבו הנפשי? האם מדובר ברגעי שפיות בתוך שעות של אי-שפיות? ניתן כמובן לבצע אנלוגיה לדרכי החשיבה של הפרט המשתגע המשתעבד לחזיונות עוועים… ואולי השוואה בין הפוליטיקה האנושית לבין שיגעון אנושי?

(16) ה-16 ביולי:  מדובר בסיפור בתוך סיפור, אך כזה שהפר את שלוותו. הוא סועד אצל קרובת משפחה (הבת דודה מאדאם סאבלה), שם הוא פוגש אישה "הנשואה לרופא, דוקטור פארן, המרבה לטפל במחלות נפש ובתופעות המיוחדות שמחוללים בימינו הניסויים בהיפנוזה ובסוגסטיה." הרופא נושא בפני הקהל הקטן נאום-גילוי יוצא דופן שלוכד את תשומת ליבו של המספר:

"אנו עומדים על סף גילויו של אחד מסודות הטבע הגדולים, רצוני לומר, אחד מסודותיו הגדולים על פני כדור הארץ; כי בלי ספק יש לו סודות גדולים לא פחות שם למעלה, בכוכבים. מיום שהאדם החל לחשוב, מיום שהוא יודע להביע בכתב את מחשבותיו, הוא מרגיש שיש בקרבתו איזה סוד שלא לפי כוח חושיו המגושמים והפגומים, והוא מנסה להשלים, בכוח שכלו, את אזלת חושיו. כל עוד היה שכלו גולמי, לבש הרעיון הטורדני בדבר התופעות הסמויות מעין, פנים של אימה שגרתית. זה שורש האמונות העממיות בעל-טבעי, האגדות על רוחות רפאים משוטטות, על פיות, על שדים ננסיים, על מתים הרודפים אותנו, אעז לומר שזה מקור האגדה בדבר קיומו של אלוהים, שכן מחשבותינו על האומן-הבורא, בכל דת שהיא, הן המצאות תפלות, אוויליות מאין כמוהן, המצאות בלתי סבירות שהוליד מוחם המבוהל של בני-האדם. אין דבר נכון יותר מאמרתו של וולטר: 'אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, אבל האדם השיב לו מנה אחת אפיים.' אבל דומה שכבר יותר ממאה שנים נצפה דבר-מה חדש. מסמר ועוד אי-אלו אנשים העלו אותנו על נתיב בלתי צפוי ואומנם השגנו, מזה ארבע או חמש שנים בעיקר, תוצאות מפתיעות." – ובהמשך הוא מבצע במשך יומיים, מול עיני ואוזני המשתתפים תרגיל בהיפנוזה על קרובת המשפחה של המספר, שבו הוא "מכריח" (שולט על מחשבותיה) אותה לבצע סט פעולות בכיוון אחד ולאחר מכן לבטלו על פי בקשת המספר… בימים הבאים (20-17; ה-19, 21, 30 ביולי וה-2 באוגוסט) המספר מביע את סערת רוחו ממה שהרופא אמר והדגים. והוא מתקרב למסקנה [אני מקדים את המאוחר] שהכוח הבלתי נראה ונתפס, שהקדמונים הכירו בו וכינו אותו במילים המדמיינות: רוחות רפאים, שדים, פיות, ומה לא…הנה כעת המדע מצליח להראותו ומכנה זאת היפנוזה, סוגסטיה, מגנטיזם… וכוח זה עשוי ל"רשת" את האדם, לשכון בתוכו או מחוצה לו ולשלוט בו או לידו.

(21) ה-4 באוגוסט כשהוא כבר חזרה בביתו: הוא מספר: "מריבות נפלו בין משרתי. הם טוענים שכוסות נשברות בלילה בתוך הארונות", וכולם מאשימים זה את זה ללא הוכחות והוא הבעל בית עומד חסר אונים מול התופעה.

(22) ה-6 באוגוסט: המספר חווה בפעם הראשונה חיזיון בהקיץ באמצע היום [הלוצינציה, הזיה, תחושת שווא: חוויה חושית, שיכולה להתבטא בכל אחד מהחושים, הנחוות כאמיתית לגמרי כשלמעשה היא תוצר של פעילות מוחית פתולוגית ללא גירוי פיזי חיצוני נורמלי; ההלוצינציה היא סימפטום אופייני להתקפים פסיכוטיים] במהלך טיול בגן הוורדים שלו! יד נעלמה קוטפת פרח ומרימה אותו באוויר ואז נעלם ונשאר גבעול שבור. מסקנתו של המספר הנסער היא נחרצת: "עכשיו אני בטוח, בטוח כשם שהיום רודף את הלילה, שקיים לידי יצור חי בלתי נראה, הניזון מחלב וממים, יצור המסוגל לגעת בחפצים, לאחוז בהם ולהעבירם ממקומם [לשבור כוסות בארון סגור] – משמע יצור בעל טבע חומרי, אף כי בלתי נתפס בחושינו, והוא מתגורר, כמוני, תחת קורת ביתי…" – דגם קלסי של מחשבת רדיפה פסיכית.

(23) ה-7 באוגוסט: התופעות נמשכות. המספר שואל את עצמו אם אומנם הוא משוגע. הוא משווה את מצבו למצבם של משוגעים אמיתיים שהוא פגש בעברו, למצבי חלום ולמצבים של פגיעות מוחיות אחרי תאונות, ואז מגיע למסקנה מאוד מטרידה שהוא אכן לוקה בשיגעון ושיש כוח חיצוני לו או קול פנימי שהשתכן בתוכו שגוררים אותו למצב צבירה מחלתי. למעשה הוא הופך לפרנואידי באופן מובהק! זה מתבטא בימים הבאים (28-24; ה-13-8 באוגוסט): בכניעה ובהבנה שהוא סובל ממחלה רוחנית שמתבטאת ב- "אין בי עוד לא כוח, לא אומץ לב ולא מרות עצמית, אפילו אין בי כוח להפעיל את הרצון שלי. איני מסוגל עוד לרצות; אבל מישהו רוצה במקומי, [נותן פקודות], ואני מציית."

(29) ה-14 באוגוסט: " אני אבוד! מישהו מחזיק בנשמתי ומושל בה!" – אזי הוא מתאר התקף חרדה טיפוסי מבחינת הסימפטומים הפיזיים והנפשיים החל מאי-שקט פסיכו מוטורי ועד לזעקות לעזרה…

(30) ה-15 באוגוסט: זו הפעם הראשונה שהמספר תוהה על מצבו מזווית ראייה לא פרטנית אלא כלל ציבורית או אף כלל אנושית! הוא מזכיר את 'הנשמה הנוספת טפילה ושתלטנית… האורבת סביבנו… יצור בן גזע על-טבעי… המקרב את סוף העולם… איך זה שלא הראו את עצמם מאז ראשית היקום…' – הוא מדבר כמין נביא שעוסק בהתקפת חייזרים מגלקסיות אחרות על האנושות כולה ולא כאדם אחד בודד שנתקף במחלה של הנפש הפרטית שלו. הוא יחזור בהמשך על הדימוי הזה פעמים נוספים. הדבר הבולט בהתנהגותו הוא תחושת חרדה כפייתית כרונית חוזרת ונשנת שבעקבותיה הוא אינו נרתע, אינו מוותר ומנסה בכל כוחו למצוא מזור על ידי חקירה פרטית משלו כי התייאש מהרפואה הקונבנציונלית דאז… ייתכן שרוח גבית נוספת מתבטאת בזה שאכן מכיל את בעייתו האישית על כלל הציבור האנושי ומדבר בלשון "אנחנו" ובזה הופך את עצמו לשליח ציבור ולמרטיר פוטנציאלי…

(32-31) ה-17-16 באוגוסט: הוא מצליח להתחמק מהכפיל, לנסוע לעיר רואן הקרובה ולשאול מהספרייה "את חיבורו של דוקטור הרמן הרסטאוס על תושביהם הלא נודעים של העולם העתיק ושל העולם החדש". הוא קורא בספר הזה במשך לילה שלם ומגיע למסקנה הבאה: "אבל אין בהם [באותם היצורים שאותו מומחה מתאר] גם אחד הדומה לזה שרודף אותי." בתום הלילה הוא חווה "אירוע" נוסף אך שונה מקודמיו. הוא רואה שמישהו בלתי נראה מעלעל בדפי הספר הפתוח על שולחנו. הוא יורד ממיטתו ומתכוון לתפוס את אותה דמות, אך זו נסה על נפשה, מפילה את הכיסא עליו ישבה ומתעופפת מבעד לתריסי החלון ונעלמת… והמסקנה: "הוא נמלט; הוא פחד; הוא פחד ממני!" – סימן שזה אמיתי, סימן שהוא חווה פחד, סימן שאני יכול לגבור עליו! זהו כמעט תיאור של מצב פסיכוטי, במילים אחרות: המספר הפרנואידי מתמלא בזיק של תקווה… נראה שהכפיל שלו הוא יריב שניתן להכניעו! והוא אף מציע אסטרטגיה כיצד לעשות זאת: אני אעשה עצמי נכנע לו ואז בבוא הרגע אחנוק אותו… "והרי הכלבים גם הם, לפעמים, נושכים וחונקים את אדוניהם" – אני המספר הוא הכלב והחייזר הזה הוא האדון!?

(36-33) ה-21-20-19-18 באוגוסט: המספר מתמלא עזוז וממשיך לחקור ומגלה לתדהמתו: "קראתי עתה ב'ירחון עולם המדע': ידיעה מוזרה למדי הגיעה אלינו מריו דה ז'אנירו. שיגעון, מגפת שיגעון, דומה לטירופים המידבקים שפגעו בעמי אירופה בימי הביניים [מקבילה של מגפות הדבר], משתוללת עתה באזור סאן פאולו. התושבים המבוהלים נוטשים את בתיהם, עוזבים את כפריהם, מפקירים את אדמותיהם בטענה שיצורים בלתי נראים, אף כי מוחשיים למגע, רודפים אחריהם, משתכנים בגופותיהם ומובילים אותם כצאן-אדם; מין ערפדים הניזונים מלשד החיים שלהם בעוד הם ישנים, ואף שותים מים וחלב, ואינם נוגעים כפי הנראה בשום מזון אחר." – הוא נזכר בספינה הברזילאית שעברה בנהר הסן מול ביתו ב-8 במאי שעבר! ואז אאוריקה! "והוא דילג מן הספינה אל החוף [ואל ביתי], עכשיו אני מבין, מלכות האדם הגיעה אל קיצה." – מכאן ואילך המספר הוזה במוחו מין מסה פילוסופית ברוח דברי הנזיר מסן מישל. הוא מגיע למסקנה שיצור חדש (רובוט, חייזר, עב"ם, הולוגרמה, או כל דבר מוזר בלתי נראה אך קיים) הגיע לעולם ומצטרף לפסיפס היצורים "למן הצדפה ועד האדם" וכמו שאנו בני-האדם השתלטנו על אחרים, הוא ישתלט עלינו… ובפעם הראשונה הוא נוקב בשמו המלא של אותו יצור חדש – השמכאן! או אז הוא מתעורר מההזיה ומזדעק: "מה מתרחש בי? הוא, הוא, השמכאן הוא הרודף אותי, הוא המכניס מחשבות טירוף אלה למוחי! הוא יושב בתוכי, הוא נהיה נשמתי; אני אהרוג אותו!" – מכאן ואילך המספר מנסה לארוב לשמכאן בדרכים שונות כדי לראותו או לחוש בו באופן ממשי ואז ללכוד אותו כדי לחסלו. לבסוף הוא מחליט לבצע תרגיל הטעיה: הוא מזמין מסגר שמתקין תריסי ברזל בחלונות חדרו וגם דלת ברזל בכניסה … ואז ביום מסוים…

(37) ה-10 בספטמבר: בלכתו לישון, הוא משאיר הכל פתוח. כאשר הוא חש ו"רואה" את השמכאן בחדרו, הוא מצליח לחמוק החוצה תוך נעילת החדר, כך שהשמכאן לכוד ואינו יכול לצאת ממנו… או אז המספר מצית את ביתו שלו בהנחה שהשמכאן הלכוד יישרף למוות! והוא מתבונן במחזה מקצה גנו ומתאר את המחזה המופלא של שרפת הבית על משרתיו ועל השמכאן… ברם-אולם, מעשה הטירוף הזה אינו סוף הפסוק, אינו ריפוי ואינו ה-הפי אנד המצופה! כאן מגיעה פסקת סיום העלילה המתארת את ההגיג והמסקנה הסופיים של המספר העומד מול שלד ביתו השרוף:

"מכל החלונות הפתוחים אל הכבשן הלוהט ניבט אלי אגן האש וחשבתי שהוא נמצא שם, בתוך התנור הזה, מת… מת? אולי?.. וגופו? גוף זה שאור היום עובר בעדו, האם אפשר להשמידו באמצעים המשמידים את גופנו אנו? ומה אם לא מת?.. אולי הזמן לבדו יכול לו ליצור הבלתי נראה, המזרה אימים? האומנם אפשר שגוף שקוף זה, שעין אדם לא תוכל לראותו – גוף או רוח – האומנם אפשר שגם הוא ירא מפני כאב, ופצע, ומום, וכיליון בטרם עת? כיליון בטרם עת? הוא הוא מקור כל פחדיו של האדם! אחרי האדם, בא השמכאן – אחרי מי שיכול למות בכל יום, בכל שעה, בכל רגע, בתאונות למיניהן, בא מי שלא ימות אלא בבוא יומו, בבוא שעתו, בבוא הרגע הנכון לו, כאשר ייגע בגבולות האחרונים של קיומו! לא… לא… אין לי כל ספק, כל ספק… הוא לא מת… אם כך… אם כך… אצטרך להרוג אותי, את עצמי!.." – מחשבה אובדנית מובהקת! האם חלק מהתסמונת הפסיכיאטרית? האם מסקנה הגיונית מהידע שרכש על רוחות רפאים? למה לא חשב על כך לפני מעשה הכליאה והשרפה אלא רק אחר כך כאשר הספק הכפייתי חוזר בעיקשות אכזרית ומכרסם במוחו?

אחרית דבר: עד קטע 30 (מה-14 באוגוסט), כמעט ואין ספק שהאיש המספר והסופר, שבשנת 1887 כבר סובל מעגבת שלישונית סימפטומטית, מפתח מחלת נפש מוכרת על שלל מרכיביה הפסיכיים והסומטיים המתוארים – אבל מאותו היום ואילך, הוא משליך את מצב שפיותו על הכלל, על ההומו סאפיינס, על המון בני-האנוש. הוא אפילו מנבא את 'קיצה של מלכות האדם'. מאותו היום הוא ממשיך במחשבותיו ומעשיו בשני מסלולים מקבילים: מסלול פרטני של מחלת נפש מתפתחת כולל מחשבות ומעשים כפייתיים, של רדיפה, הכחדת האחר ועד אובדנות; ומסלול כלל אנושי של שינוי פרדיגמטי בגורלו של ההומו סאפיינס – קץ האנושות ותחילתו של עולם חדש נפלא או לא. מכאן, נראה ששתי הפרשנויות, של ראונר ושלי, לגיטימיות, אולי מתנגשות? ואולי דווקא מתאחדות! האם ייתכן ש'מגפת שיגעון' תכחיד את המין האנושי ותאפשר ל'שמכאנים' או וירוסים להשתלט על הכדור… הקורא נותר לבדו מול העתיד הזה…

מקורות:

גי דה מופאסאן, השמכאן סיפורים, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק והוסיפה "בשולי הספר" (אחרית דבר), הוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1999; הסיפור הראשון, השמכאן, עמ' 32-7; "בשולי הספר, עמ' 264-260.

גי דה מופאסאן, מכתב של משוגע ועוד סיפורי משוגעים, תרגמה אביבה ברק-הומי, הוצ' נהר-ספרים, תל-אביב, 2021; פורסם במקור ב-1885.

אלי אשד, "השדים בעידן המודרני", יקום תרבות, 22.04.2008 [מביא מאמר של שחר לאודון, "השד בבקבוק המבחנה – ביטויי הנאו-דמונולוגיה בעת המודרנית ביצירות מופאסאן וקיל (מבוסס על הרצאתו בכנס…)].

הגר ינאי ודניאלה גורביץ (עורכות), עם שתי הרגליים עמוק בעננים: על פנטסיה בספרות העברית, הוצ' גרף ומכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2009: הפרק הראשון (מבוא), "הפנטסיה מהי? עמ' 28-13.

ברתנא אורציון, הפאנטסיה בסיפורת דור המדינה, יורם קניוק, יצחק אוורבוך אורפז, דוד שחר, הוצ' פפירוס והקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1989: פרק המבוא, עמ' 50-15.