פגשתי היום אהבה.

כן. כן. ממש פגשתי אהבה.
לא בשיר… לא בסיפור סוחט דמעות… במונית.
פגשתי אהבה במונית.

זה קרה כשמיהרתי כל כך.
כנראה כל הדברים שמשאירים אותנו בלי מילים או עם יותר מדי מילים קורים דווקא כשאין לנו דקה מיותרת עבורם.

עליתי למונית ואמרתי "בוקר טוב." 
ליד ההגה ישב גבר בא בימים. 
ממש ממש בא בימים. 
שמעתי את עצמי חושבת שהוא בטח יסע לאט כל כך. 
הרגשתי את קצות העצבים שלי נעשים חידודים חידודים…

האיש הזקן, הנהג, החזיר לי תשובה של "בוקר נפלא" וחשבתי לעצמי ששום דבר מן הסתם לא יכול להיות כל כך נפלא כשאתה כזה זקן אבל אם הוא לא יודע את זה… מי אני שאקלקל לו את הבוקר.

התחלנו בנסיעה… זו לא היתה אמורה להיות נסיעה ארוכה והזקן נעץ בי מבט דרך המראה שלו.
תכף הוא גם יאמר לי שאני יפה, חשבתי לעצמי, מורגלת בחוצפה של נהגי המוניות שמסתובבים בתל אביב.

"תגידי… אני יכול לבקש ממך טובה בבקשה?" שאל, גורם לי לעקצוץ של אי נוחות.
שאלתי אותו מה הוא רוצה רק כי זכרתי את הפתגם שהיה תלוי מעל ללוח בכיתה ד'… משהו כמו "והדרת פני זקן."
"הטלפון שלי מת," המשיך הזקן, "ואני מפחד שאשתי תדאג לי. אני יכול… אולי… בבקשה… שיחת טלפון ממך?"
רציתי לומר לו שהטלפון שלי תקוע, חסום… ולסגור עניין. בעולם הסקפטי והציני שראש הממשלה שלו הוא אני עצמי… לא ממש קניתי את הסיפור. הראש שלי כבר הלך לכיוון קונספירציה בינלאומית להשתלטות עויינת על הטלפון שלי…

אבל. 
נו, תמיד יש אבל בסיפורים האלה. נכנעתי לעיניים שלו שהביטו בי מהמראה ולא שידרו דבר חוץ מזקנה ומבוכה.
מצאתי עצמי מתקשרת ליהודית, אישתו של שמוליק, ונכנסתי בבת אחת לתוך סיפור אהבה שגרם לי לקוות ששמוליק יתקע איתי בכל הרמזורים האדומים.
על הקו היתה יהודית. 
קול זקן של אישה. מסרתי לה שאני נוסעת במונית של בעלה והוא ביקש ממני להודיע לה שהוא בסדר. שלא תדאג. שהוא נוסע לתקן את הטלפון. שהפסיק לעבוד ושיתקשר אליה בהקדם.

"תודה. תודה. תודה… באמת הייתי מתחילה לדאוג עוד מעט," כך יהודית, שלא שכחה לומר לי שאמסור לשמוליק שיסע לאט. ושבבית הכל בסדר.

"54 שנים אנחנו ביחד," כך שמוליק שנתקע איתי בכל הרמזורים האדומים מספר. "54 שנים אני אוהב את האישה הזו. לא עבר יום שלא אהבתי אותה."
"ומה אתה הכי אוהב בה, ביהודית…" שאלתי, כבר חצי מאוהבת בשמוליק בעצמי.
"מה אני הכי אוהב בה? את הכל. הכל אני אוהב בה. אין שום דבר שאפשר לא לאהוב בה, ביהודית."
"והיא," אני שואלת, "מה אתה חושב שהיא הכי אוהבת בך?"
"את זה תצטרכי לשאול אותה," השיב שמוליק תוך כדי שהוא מתנצל על כך שמסר לי את הקבלה ביד שמאל…
"יד ימין שלי," אמר במבוכה, "כבר לא משהו."

ירדתי מהמונית. נפרדתי משמוליק ואחרי שנסע חשבתי שהייתי צריכה לומר לו שיהודית בטח הכי אוהבת… איך שהוא אוהב אותה.