השנה מלאו עשרים שנה למותה של המשוררת האהובה דליה רביקוביץ' (1936-2005), אשר שיריה תמיד הילכו עלי קסם, מגיל צעיר.
היה בה יופי רב-בכל תו ותו בפניה, בדרך דיבורה ובכל מילה ומילה שבחרה להניח.
עדינות אינסוף ושבריריות.
תובנות חיים מעמיקות ידעה לצנוף לציורי מילים.
כשאני קוראת שירים או ספרים שאני מאוד אוהבת, אני מזמנת לעצמי, לפעמים, פגישות עם הכותבים והכותבות, גם כאלה שאינם בין החיים:
אני חושבת: מה הייתי אומרת להם?
איך הייתי מקפלת שיח במילים ספורות ?
דמיינתי שקבעתי פגישה עם דליה,
והיא הגיעה , יפה כתמיד,
ישבנו לקפה והיא עשנה סיגריה והחזיקה אותה בין אצבעותיה הלבנות והעדינות,
ובקשה: ספרי.
ואני לא ידעתי מה לומר בתחילה,
ניסיתי לחשוב איך מספרים את כל שעברנו ועוברים כאן,
בלי מילים גדולות מדי,
אבל גם בלי לייפות מדי- -כי דליה אהבה אמת.
היא אמרה אמיתות חיים בשיריה.
את האלימות והכאב וגם את אובדן התקווה היא כתבה בלי פחד ,
אך תמיד ביופי עצום ובעדינות רבה.

אני לא דליה. אני סמדר.

במספר מילים ניסיתי לכתוב הומאז' לדליה.
לשזור את מילותיה ומילותי לרקמה אחת- כדי לספר לה מה קרה.
בחרתי מספר מילים משלושה שירים של דליה ("גאווה", "סוף הנפילה", "חמדה")
ורקמתי לדליה- -מחזור שירים-לזכרה.
זה השיר הראשון במחזור בן שבעה שירים.

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבְּרוּ,
אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ ,
וַאֲנָשִׁים נָפְלוּ
וְלֹא רַק מִמְּטוֹסִים
וְלֹא רַק בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְלֹא הָיָה
מִי
שֶׁיָּרִים אוֹתָם-
וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה
הַשְּׁבִיעִי
*