על הפואמה  דני-אל מלאכי מאת לילי פרי, סלונט – בית הוצאה לאור, דצמבר 2025

הופעת הפואמה דני-אל מלאכי מאת לילי פרי היא מאורע יוצא דופן בתוך שדה החתחתים של השירה העברית. דומה שבשנים האחרונות חלה זילות גדולה בכתיבת שירה ובפרסום שירה עד כי רב היום הבלבול באשר למהות הכתיבה השירית. סדנאות לכתיבה יוצרת צצות כפטריות לאחר גשם, הן מנוהלות לעתים קרובות בחובבניות על-ידי טירונים שזה מקרוב באו ומנסות לצוד קורבנות תמימים שרק רצו ללמוד לכתוב. הבוגרים הטריים של הסדנאות הללו מוּבלים מייד אחר כבוד לשוק המו"לות הנכלולי שבו הוצאות לא מעטות גובות מהמחברים דמים רבים בעבור פרסום גמגומים בוסריים שנדפסים ללא עריכה ושבקושי יוּפצו אם בכלל (לא שעריכה יכולה להושיע; במקרים רבים הם פשוט חסרי ישע). מכונה משומנת לסחיטת כספים על חשבון תמימותם של כתבנים. המצב איננו טוב בהרבה בהוצאות שמקבלות סיבסוד מקרנות ציבוריות שהרי הספרים שכן זוכים לתמיכה לעתים קרובות אינם ראויים לה. אנחנו הרי כבר יודעים איך מתנהלות ועדות התמיכה השונות ואיך דברים כאלה קורים.
על הרקע העגמומי הזה מהווה ניסיונה הראשון של לילי פרי בשירה גילוי מרענן ומפתיע. מדובר בהישג של ממש שהרי לפנינו יצירה מגובשת ובשלה, בעלת אורך נשימה המנוסחת בטבעיות רבה. הנה כי כן לילי פרי מחזירה אותנו אל השירה הדרמטית – סוגה חשובה ביותר ודי מוזנחת בעברית, בוודאי בעשרות השנים האחרונות, המציבה לפני הקוראים דמויות שונות בתוך עלילה, מעין אפוס שירִי הכולל גם קטעי מקהלה על-פי המתכון היווני העתיק.
לפנינו פואמה דרמטית משוכללת שמתחוללת ממש עתה ומתעדת את מיוחדותו וחריגותו של דני-אל, ילד מיוחד ושונה שמתקשר עם העולם באמצעות צלילים ומוזיקה: "דָּנִי-אֵל יַלְדִּי הַבְּכוֹר,/נָסִיךְ יָפֶה/נָסִיךְ שֶׁל אוֹר./נַעַר אָהוּב,/שׁוֹתֵק וּכְחֹל מַבָּט/שֶׁאֵין לוֹ,/שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ
מֵעוֹלָם/אַף לֹא מילה אַחַת./יֶלֶד שֶׁל מוּזִיקָה/נָסִיךְ בְּלִי מילים/שֶׁתָּמִיד הָיוּ לוֹ/רַק צְלִילִים." (עמ' 6). כך מתארת את דני-אל האם בפתיחת הפואמה. כבר כאן אנו עדים למשקל ולחריזה הנינוחים, הגמישים והטבעיים, שאינם באים במאמץ. האם מתארת את רגע הוּלדתו של דני-אל כמאורע קוסמי ממש: "וְהַיּוֹם אֲנִי זוֹכֶרֶת/אֵיךְ שַׁלְהֶבֶת כּוֹכְבֵי-אֵשׁ,/נִתְּזָה בְּחַלּוֹנִי/בְּלֵיל הַגֶּשֶׁם הַגּוֹעֵשׁ,/שֶׁבּוֹ הֵבֵאתִי לָעוֹלָם/אֶת בְּנִי,/בְּכוֹרִי, נָסִיךְ יָפֶה,/נָסִיךְ מֻשְׁלָם,/תִּינוֹק שֶׁל אוֹר –/דָּנִי-אֵל בֶּן-דּוֹר.//בְּלֵיל דֶּצֶמְבֶּר הוּא נוֹלַד,/רַךְ וְעָנֹג וּמָתוֹק,/פַּעֲמוֹנִים בִּכְיוֹ,/עֵינָיו כְּחֻלּוֹת/וּמַבָּטוֹ/רָחוֹק-רָחוֹק." (עמ' 8). יש כמובן מסורת ענקית שמתארת את רגעי ההולדת של דמויות היסטוריות חשובות כרגעים קוסמיים דרמטיים מבחינה אסטרונומית או אסטרולוגית, מעין התרמה למה שעתיד לקרות. לילי פרי מתחברת למסורת הזאת בדרך הייחודית שלה, בתיאור החזק והמדויק הזה של האם שעוד יחזור בהמשך הפואמה.
דמויות נוספות בפואמה הן האב, החברות הטובות שהן בעצם מקהלה, וכן דמויות מסתוריות שנקראות שומרי המילים, שומרי החלומות, או התקוות ועוד אחרים. דני-אל מוקף למעשה באימו ובאביו החרדים לשלומו, ובשומרי מילים שאוצרים עבורו את כל המילים שהוא עצמו לא יכול להגיד. כך מתאר אותו אביו: "הִנֵּה דָּנִי-אֵל/שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר,/יַלְדִּי הַיָּקָר/שֶׁרַק שָׁר./אֲנִי אָבִיו,/וַאֲנִי יוֹדֵעַ/אֶת לִבּוֹ./אֶת הַמּוּזִיקָה שֶׁהָיְתָה תָּמִיד/תַּמְצִית נִשְׁמָתוֹ/הַנֶּחְבֵּאת./לֹא פַּעַם קָרְאוּ,/וַעֲדַיִן קוֹרְאִים לוֹ,/בְּמילה קָשָׁה/שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בֶּאֱמֶת./אוֹ-טִיסְט…/אוֹטִי-י-/י-סְט!/אוֹ-טִי-סְט?/זוֹ הַתֵּבָה,/שֶׁגַּם אוֹתָהּ,/כְּמוֹ אֶת יֶתֶר הַמילים/הוּא לֹא אוֹמֵר/וְלֹא מַכִּיר." (עמ' 14). דווקא שתיקתו של דני-אל, הניתוק הגדול שלו ממילים, חושפים את אוזלת ידן של מילים, את האופן הריקני שבו הן לעתים מנסות לתאר תופעות מורכבות במציאות ומחמיצות אותן לחלוטין. העולם שלנו בנוי מתוויות, מהגדרות, שעוזרות לנו במידה רבה להתנהל בעולם אבל בו-זמנית גם מגבילות את הראיה ואת ההבנה שלנו. "אוטיסט" היא בדיוק מילה שכזאת שלמעשה לא אומרת כלום אבל יושבת כבד על ליבנו. השפה עוזרת לנו בדרך כלל למצוא משמעות בעולם סביבנו, ברמה הבסיסית ביותר אנחנו מזהים חפצים ותופעות עם מילים וזה עוזר להבנה שלנו, להתמצאות שלנו, להרגשה שאנחנו מבינים את העולם. שתיקתו המתמשכת של דני-אל מערערת על המכניזם הזה: "יֶלֶד יָקָר,/פָּעוֹט מֻפְלָא,/אָמְרוּ כֻּלָּם –/אַךְ הוּא שָׁתַק/וְלֹא עָנָה/וְהוּא שָׁתַק/וְהוּא שָׁתַק/וְהוּא שָׁתַק/עוֹד יוֹם/עוֹד חֹדֶשׁ/עוֹד שָׁנָה./מַבָּטוֹ תָּלָה בַּשָּׁמַיִם,/וּכְאִלּוּ לֹא שָׁמַע דָּבָר:/צְחוֹק פּוֹרֵץ,/כְּלַבְלַב נוֹבֵחַ/אֲגַרְטָל נִשְׁבָּר –/צְרָחָה אוֹ צְעָקָה,/הָמוֹן סוֹאֵן, קָהָל שׁוֹאֵג/צְפִירָה שֶׁל אַזְעָקָה –/הוּא רַק חִיֵּךְ/חִיּוּךְ שֶׁל סוֹד,/עֵינָיו זַכּוֹת, חוֹלְמוֹת,/כְּמוֹ לֹא הִבְחִין/וְלֹא שָׁמַע. לֹא קוֹל,/לֹא צְלִיל, לֹא אוֹת./רַק אוֹתוֹ חִיּוּךְ רוֹגֵעַ,/מְאוֹר פָּנִים שֶׁלֹּא הוּעַב." (עמ' 10-9). אבל דני-אל כן שמע וכן קלט הכל רק שהדרך שלו להגיב היא שונה. הוא איננו מתנהג על-פי קונבנציות מקובלות, על-פי שבלונות שמגדירות התנהגות "רגילה" או "נורמלית", שבלונות שרבים מתנהגים לפיהן אבל בהחלט לא כולם.
יש כאן כמובן מעגל שטני שהרי הנורמליות מוגדרת על-פי השבלונות. ממש כמו מדדים שונים שנבחנים בבדיקות דם שלפיהם מגדירים חולי או בריאות. לעתים צריך לעדכן את המדדים הללו אבל עידכונים שכאלה הם נדירים והגדרות כמו "חולי" או "בריאות", "נורמלי" או "לא נורמלי" נוטות להתקבע. מי שמצליחה לראות את דני-אל מעבר למילים ולמושגים ולהגדרות ריקות היא אימו. כאן מדובר באימהוּת טוטלית, אותנטית, אמיתית: "יָדַעְתִּי אָז, לִבּוֹ טָהוֹר./וְלֹא אָטְמוּ אָזְנָיו./כִּי לֹא חֵרְשׁוּת הִיא זוֹ/וְלֹא כְּבֵדוּת שְׁמִיעָה./כִּי בְּחַדְרֵי לִבּוֹ/הַקְּטַנְטַנִּים/הוּא מַאֲזִין לִצְלִיל,/לִנְגִינָה,/שֶׁל שִׁיר יָפֶה,/וּבְעֵינָיו פְּלִיאָה./הוּא לֹא דִּבֵּר, הוּא לֹא עָנָה/מַבָּט הוּא לֹא הֵישִׁיר,/אֲבָל יָדַעְתִּי, הוּא שׁוֹמֵעַ:/הֵן הוּא יָדַע לָשִׁיר./מֵעוֹלָם הוּא לֹא דִּבֵּר/וְלוּ מילה,/אַךְ שִׁירָתוֹ כְּשֶׁל מַלְאָךְ/נוֹשֵׂא לָרוּם תְּפִלָּה." (עמ' 11). האם היא הדמות המרכזית ביותר בפואמה והאב מעיד עליה: "וְהַיּוֹם אֲנִי זוֹכֵר/אֵיךְ רַק אִמָּא שֶׁלּוֹ/הֶאֱמִינָה/כְּשֶׁהוּא שָׁתַק,/אֵיךְ רַק הִיא שָׁרָה לוֹ/כְּשֶׁהוּא לֹא אָמַר/דָּבָר,/וְכַאֲשֶׁר הוּא שָׁר לָהּ/נִמְלָא לִבָּהּ בְּאוֹר." (עמ' 15). יש משהו מטלטל בתיאור כזה של אימהוּת טוטלית, שמסוגלת לראות את האור גם באפלה הגדולה ביותר. אמהוּת כזאת איננה נכנעת להגדרות מקובלות, היא מגדירה הכול מחדש ויוצרת למעשה שפה חדשה. במידה רבה שפת האימהוּת החדשה הזאת היא הפואמה כולה ומייד נחזור לעניין זה.
המוזיקה אם כן היא ערוץ ההתקשרות העיקרי ואולי היחידי של דני-אל עם העולם שבחוץ. המוזיקה גם קושרת את דני-אל לאחרים כמוהו. מקהלת החברות הטובות מסבירה את התהליך שעוברים הוריו של דני-אל: "אַךְ עִם הַשָּׁנִים לָמְדוּ/אִמּוֹ וְאָבִיו שֶׁל דָּנִי-אֵל/שֶׁדַּוְקָא בְּכָךְ אֵין הוּא לְבַדּוֹ./יֵשׁ עוֹד כָּמוֹהוּ,/שֶׁגַּם הֵם, לְעוֹלָם/לֹא מַבִּיטִים בָּעֵינַיִם,/וּלְעוֹלָם לֹא מְדַבְּרִים –/כָּמוֹהוּ,/הֵם רַק מַקְשִׁיבִים,/שׁוֹמְעִים וּמְבִינִים,/הֲגַם שֶׁהֵם אַף פַּעַם,/כָּמוֹהוּ,/לֹא עוֹנִים.//וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם רַבִּים/כָּמוֹהוּ מַמָּשׁ/שֶׁרַק הַמּוּזִיקָה,/הַבְּרוּכָה, הַזַּכָּה,/הִיא לְבַדָּהּ/יְכוֹלָה לַחְדֹּר/אֶת חוֹמַת/שְׁתִיקָתָם/הַכְּבֵדָה." (עמ' 17-16). ואולם, במוזיקה יש גם משהו נוסף מעבר ליכולת לשבור את השתיקה, במוזיקה יש משהו נשגב ולכן השפה בפואמה מתמלאת גם היא בפאתוס חגיגי, כפי שראינו כבר: "שִׁירָתוֹ כְּשֶׁל מַלְאָךְ/נוֹשֵׂא לָרוּם תְּפִלָּה".
גם כאן הדברים נקשרים למסורת עתיקה, ידועה וחשובה בתרבות המערבית על אודות תפקידה התרפויטי של המוזיקה, כוחה לרפא את הגוף ובעיקר את הנפש, העובדה שהמוזיקה מצויה על הגבול שבין חומר ורוח, גוף ונפש, מאפשרת לה לשמש מעין מתווכת שיכולה לשאת כוחות מעולמות עליונים ולהעביר אותם אלינו. זהו תפקידו של המאגיקן, האסטרולוג, מי שמומחה ברפואה אסטרלית, שיודע לכוון את המוזיקה אלינו, יודע ליצור התאמה בין מרווחים טונליים (בין המוזיקה השמימית למוזיקה בעולמנו) ובכך יוצר אפשרות של ריפוי. לילי פרי מתפקדת כאן כמאגיקונית, כמי שמפעילה לחשים והשבעות שלמעשה חותרים נגד השימוש המקובל במילים כתוויות שמנסות להצביע על אובייקטים ותופעות בעולם, שימוש שכפי שראינו יכול להיות מוגבל ומוטעה. האימהוּת הטוטלית זקוקה לשפה טוטלית ושפה כזאת עושה שימוש במוזיקה. זהו גם התפקיד של שומרי המילים: לנתק את המילים מהתפקוד הרגיל שלהן כתוויות, לאגור מילים עבור דני-אל: "אֲנִי שׁוֹמֵר הַמילים/שֶׁל דָּנִי-אֵל./אֶת כָּל הַמילים שֶׁאֵין לוֹ/כָּל שְׁנוֹת חַיָּיו/אֲנִי אוֹגֵר./אֲנִי תָּמִיד אִתּוֹ./כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא וּבָא/אֲנִי תָּמִיד עִמּוֹ/נוֹצֵר בְּאַהֲבָה/מילים וּדְמָמוֹת." (עמ' 21).
זוהי אינה שפה מתייגת, מגדירה, ממיינת, משתלטת, ממשטרת ומאיימת. זאת שפה של אמפתיה וחמלה, שפה של אימהוּת עתיקה אותה מדובבת לילי פרי בפואמה שלפנינו. הפאתוס החגיגי מתפקד כמו מוזיקה, הוא נושא כוחות של ריפוי ותקווה למי שזקוק להם. שומר המילים מקפיד ללוות מקרוב את דני-אל ואת כל הבודדים בעולם הזה: "הַאִם בֶּאֱמֶת/הוּא בּוֹדֵד בָּעוֹלָם?/אֲנִי אִתּוֹ שָׁם./לְעוֹלָם/אֵין הוּא צוֹעֵד לְבַדּוֹ,/וּבְכָל זֹאת, בּוֹדֵד בְּמוֹעֲדָיו/וּבוֹדֵד בִּבְדִידוּתוֹ/שֶׁאֵין לָהּ מילים./כְּשֶׁהוּא צוֹעֵד בָּרְחוֹב/לֹא רַק אֲנִי אִתּו./מֵאֲחוֹרָיו צוֹעֲדִים/כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ/שֶׁבָּאִים לְלַוּוֹתוֹ/בְּשִׁגְרַת יוֹמוֹ./כֻּלָּנוּ שׁוֹמְרָיו,/מַלְאֲכֵי הַשְּׁמִירָה,/עַד שֶׁהוּא חוֹזֵר/הַבַּיְתָה." (עמ' 22-21). בדידות שאין לה מילים זקוקה לשפה מכילה, לא להגדרות קליניות ריקות.
במרכז העלילה החיצונית בפואמה מצוי מאבק על תפקיד הסולן במקהלה צבאית של חיילים מיוחדים וחריגים. הדברים האלה נמסרים בתִמצוּת: "עִם רֶדֶת שֶׁמֶשׁ,/לִקְרַאת רֶדֶת עֶרֶב/יִתְמוֹדֵד דָּנִי-אֵל/עַל תַּפְקִיד הַסּוֹלוֹ/שֶׁל מַקְהֵלַת הַשּׁוֹנִים/בְּתִזְמֹרֶת הַצָּבָא." (עמ' 18). דני-אל שבגר ונעשה זמר מתחרה על התפקיד הזה מול שני מועמדים אחרים שלפרקים נראים עדיפים על דני-אל: רפאל בן ראובן המכונה אֵש-דת ומיכאל פוקס המכונה קנאלאל. אלה כינויים מעניינים, מעוררי מחשבה בכיוון של פנאטיות דתית ופונדמנטליזם מוכר. הצד ההפוך לפאתוס החגיגי בא לידי ביטוי בשחיתות הגדולה שלצערנו עודה מתנהלת בעולם: "כְּשֶׁהַמְּנַצֵּחַ יָרִים/אֶת שַׁרְבִיט הַמְּנַצְּחִים/וְהַתִּזְמֹרֶת תַּנְעִים/וְיַעֲלוּ הַצְּלִילִים –/הַאִם יְנַצְּחוּ קֶצֶף הַבִּירָה/הֶסְכֵּמִים נִסְתָּרִים/קְרִיצוֹת חֲבֵרִים/בִּקְנוּנְיוֹת מַחְשַׁכִּים?" (עמ' 20). ובכן, המוזיקה והשחיתות הם שני הפכים, השחיתות היא אולי הצד האפל ביותר של השפה המתייגת, השופטת, המרמה, שהרי היא משתמשת במילים כדי להערים ולהוליך שולל. שומר המילים של דני-אל מודע מאוד לתפקידו כשומר ומגן וגם לעובדה שלא כל השומרים מגינים: "אֲנִי שׁוֹמֵר הַמילים שֶׁלּוֹ,/שׁוֹמֵר הַתְּפִלּוֹת,/זֶה שֶׁשּׁוֹאֵל וְזֶה שֶׁמֵּשִׁיב./אֲנִי אִתּוֹ לְאֹרֶךְ כָּל הַיּוֹם,/לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ, עַד תֹּם,/הוּא הַיְּחִידִי/וַאֲנִי שָׁם תָּמִיד/וְיוֹדֵעַ:/לֹא כָּל הַשּׁוֹמְרִים מְגִנִּים./יֵשׁ גַּם שׁוֹמְרִים אֲחֵרִים,/מַפְחִידִים וּמְאַיְּמִים,/שׁוֹמְרִים שֶׁמְּרוֹקְנִים/אֶת הָאֱמוּנָה,/אֶת הַלֵּב,/אֶת הַשִּׁיר./שׁוֹמְרִים שֶׁלּוֹקְחִים אֶת הַמילים/לְתָמִיד." (עמ' 25).
שומרים לא-שומרים שכאלה הם מסוכנים כי הם מועלים בתפקידם לשמור וגורמים נזק, זהו הנזק שנגרם משימוש בשפה המתייגת, המגדירה, הבלתי מכילה, שפה שמרוקנת את האמונה ואת הלב. זוהי אם כן העלילה הפנימית בפואמה שלפנינו: המאבק בין פאתוס חגיגי ומוזיקה ושפה מכילה של אימהוּת עתיקה מחד לבין שפה מתייגת, מגדירה ומרוקנת, שפה של שחיתות, רמאות ואחיזת עיניים מאידך. ההכלה הטוטלית מתבטאת גם בעולם המוזיקלי המגוון של דני-אל: "כְּשֶׁהוּא קוֹלֵט מוּזִיקָה/מִכָּל מָקוֹם סְבִיבוֹ./הוּא צוֹעֵד וּמְזַמְזֵם/לְפִי מַצַּב הָרוּחַ/שִׁירֵי מוֹלֶדֶת יְשָׁנִים,/מַנְגִּינוֹת מִזְרָחִיּוֹת/נוֹטְפוֹת גַּעְגּוּעִים,/קַנְטָטוֹת מִתְּקוּפַת הַבָּארוֹק/שֶׁהוֹרָיו הָיוּ מַשְׁמִיעִים לוֹ/כְּשֶׁהָיָה תִינוֹק/וְיֶלֶד שֶשָּׁתַק/וּמַבָּטוֹ רָחוֹק-רָחוֹק." (עמ' 25-24). והנה גרסת האם לאותו עושר מוזיקלי ותרבותי שדני-אל בחר בו כבר מילדותו במקום "חרוזים ורדרדים עליזים חמודים", כלומר במקום מילים ריקות: "מִיַּלְדוּת הָיָה שָׁר/מַנְגִּינָה אַחֶרֶת./צְלִילִים תַּקִּיפִים,/מוּזִיקָה בּוֹגֶרֶת./עֹשֶׁר וְיֹפִי/תּוֹבְעָנִי וּמְרֻחָק./וֶרְדִי, רַחְמָנִינוֹף,/מוֹצַרְט וּבָאךְ./וְאוּם כּוּלְתוּם,/"אנְתַ עֻמְרִי" –/וְאַלְתֶּרְמָן וְסַמְבּוּרְסְקִי –/"מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל" –/וְגַם זֶמֶר הַפְּלֻגּוֹת,/"אָפֵל הַוָּאדִי, הַמִּשְׁמָר הָכֵן!"/וּפִיּוּטֵי עֶרֶב שַׁבָּת…/שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן,/מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא/בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן…" (עמ' 28-27). הרי לפנינו גם תשובה מוחצת לפונדמנטליזם הדתי שנרמז בכינויי מתחריו של דני-אל לתפקיד סולן המקהלה.
ואולם, נשאלת השאלה,ל מי ינצח במאבק על תפקיד הסולן? המאבק הזה נצבע בצבעים של פאתוס חגיגי ודרמטי ומתואר כגאולה, לא פחות: "שָׁעָה וָחֵצִי יוֹפִיעוּ כֻּלָּם, בְּמַדִּים,/הַתִּזְמֹרֶת הַנּוֹצֶצֶת, הַמַּקְהֵלָה הָרָמָה,/יְלַוּוּ אֶת הַסּוֹלוֹ הַקָּסוּם מִכֻּלָּם/בְּוַדַּאי גַּם יוֹסִיפוּ רוּחַ נַעֲלָה/בְּעִמְקֵי הַבַּלָּהָה שֶׁל הַמִּתְחַנְּנִים לְחֶסֶד,/וְדָנִי-אֵל יָצוּף בֵּין הַצְּלִילִים/כְּמוֹ בְּאֶשֶׁד שׁוֹצֵף, עָנֹג, יְחִיד סְגֻלָּה/לְבַדּוֹ אַךְ בְּיַחַד, חוֹתֵר לִגְאֻלָּה." (עמ' 29). זהו תיאור חזק מאוד של מקהלת החברות הטובות שמעצימות את הדרמה המתחוללת הן במישור העלילה החיצונית – מי יזכה בתפקיד הסולן, והן במישור העלילה הפנימית – מי ינצח במאבק המתחולל בין השפה המכילה לבין השפה השקרית והמרמה. אבל חשוב לציין שההצדקה הממשית לפאתוס החגיגי, לשימוש במילה כמו "גאולה", ניתנת רק במישור העלילה הפנימית. לילי פרי מצליחה ליצור מתח דרמטי ממשי לקראת בחירת הסולן, מתח דרמטי רווי יופי: "וַאֲנַחְנוּ, שִׁכּוֹרֵי אֲפֵלָה, יוֹשְׁבֵי חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת/רָאִינוּ, כִּבְסִינַי, אֶת הַקּוֹלוֹת וְהַבְּרָקִים שֶׁל שִׁירָתוֹ/וְאָז יָדַעְנוּ: אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ הַשּׁוֹנִים./
אֲטוּמִים לִיפִי הַשִּׁירָה/מְצֻמְצָמִים בְּד' אַמּוֹת שֶׁל קַטְנוּת./אָז בָּכִינוּ וְצָחַקְנוּ/קְלִילִים כְּנוֹצָה, כְּצִפּוֹרֵי יַעַר/אָחַזְנוּ זוֹ בְּיָדָהּ שֶׁל זוֹ/רָקַדְנוּ כַּאֲחוּזוֹת טֵרוּף/עַד שֶׁכִּמְעַט פָּרְחוּ נִשְׁמוֹתֵינוּ מִן הַגּוּף." (עמ' 60). ומי ניצח? "הָאוֹר שָׁב וְנִדְלַק,/וְכֻלָּם כְּבָָר יָדְעוּ: נָפַל דָּבָר./וְהַמְּנַצֵּחַ אָז אָמַר:/נִבְחַר! דָּנִי-אֵל הוּא הַנִִּבְחָר/נִצְּחָה שִׁירַת אֱמֶת!/חֲזָקָה מִן הַפְּרוֹטֶקְצְיָה, מִן הַַבִּינָה הַמְּלֻמֶּדֶת,/תְּבֹרַךְ אֵם אוֹהֶבֶת!/יְבֹרַךְ אָב מָסוּר!/יְבֹרַךְ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן שֶׁבַּשָׁמַיִם." (עמ' 60). ניצחה הפואמה הזאת שתובעת תביעה עקרונית משפת השחיתות והשקר לחדול תוך שימוש בפאתוס חגיגי שדוחה בשתי ידיים את השירה החיוורת, האפורה והרזה שגרמה לקוראים רבים לוותר על השירה. אפשר לחזור ולהאמין בשירה.