(פַּשְׁטוּת כְּדֶרֶךְ כְּאֵב חֲסַר-גְּבוּלוֹת)

נעמי לבנון-קשת, 'שורשים מתארכים באוויר', הוצאת אשכולות פואטיקה, תשפ"ה 2024. 100 ע'

כמה מלים  – מהי שירה

שירה משמעה ביטוי אישי לנושא, באופן רגשי או באופן רעיוני או באופן משולב, בדרך דחוסה. מה שבמשפטי חיווי בפרוזה סיפורית או במשפטי חיווי בדיבור יומיומי, נכתב או נאמר בלשון מפורטת, בלשון תואמת תמונת מציאות, בשירה נכתב בלשון מטאפורית, לשון שהיא, במלואה או בחלקה, סמלית.

משמע, השיר אינו מתאר מציאות במלואה, אלא יוצר תמונה משל עצמו, המתייחסת אל המציאות על פי מפתח עקיף. במלים אחרות: המטאפורה, למשל, מחברת חלקי מציאות זה אל זה, בצורה שאינם מתחברים במציאות, וכך, הקורא, החווה, מחפש דרך אחרת, לא דמוית מציאות כפשוטה – דרך שבה יבין וירגיש גם יחד את חיבור חלקי החיווי המטאפורי.

רב משמעות עמוסה לא בשפת השירה אלא הנושא שהיא מביעה

בדרך כלל, המשמעות הדחוסה, הסמלית, בשיר באה לידי ביטוי בכך שבשיר מתחברים תיאורים שבתמונת המציאות אינם חוברים זה לזה כפשוטם. עם זאת, יש שירה שבה, לכאורה, התמונה הנחווית המתוארת בשיר היא "פשוטה", תואמת מציאות. בשירה  מעין זו, הדחיסות הסמלית לא נוצרת במבנה הלשוני שהוא ישיר, אינו מטאפורי, והוא תואם מציאות, אלא בדרך אחרת; למשל, בזווית הראייה ממנה הנושא מתואר. כזו היא השירה של נעמי לבנון-קשת בספרה 'שורשים מתארכים באוויר'. זו שירה שלכאורה היא "פשוטה", שבה החיווי הישיר הוא דמוי מציאות. הדחיסות העמוקה, רבת המשמעות, נוצרת בה לא במבנה הלשוני אלא מעצם הנושא אותו מבטאים השירים, ובזווית הראייה, ממנה הוא מוצג.

אביא דוגמא מאחד השירים המורכבים שבספר, "שורשי אויר ממזרח אירופה" (עמ' 57-53); שיר שבו משתקפת גם כותרת הספר, 'שורשים מתארכים באוויר'. קודם כל, יש להדגיש כי את כותרת השיר, כמו את כותרת הספר, אפשר להבין גם בצורה ריאליסטית, דמוית מציאות – שורשי אוויר הם תופעה בוטנית נפוצה, והם באים לתמוך בצמח גדול, רחב וכבד, או להתגבר על פגיעה בשורשי אדמה שלו. שרשי האוויר מצולמים ומופיעים ממש בתמונת השער של הספר – צילום שחור-לבן של עצים בעלי שרשי אוויר. עוד ארבעה צילומים דומים, צילומי שרשי אוויר בשחור-לבן, מופיעים בגוף הספר – אלה עמודים החוצצים בין מדורי השירים, ומדגישים גם את החלוקה הפנימית של השירים, וגם את חשיבות הנושא של שרשי האוויר. כמובן, חזרה זו, מדגישה גם את המשמעות הסמלית, הטעונה של שרשי האוויר בשירים אלה. לפנינו עוד דוגמא לאמירה מציאותית, שטעונה כאן גם מעבר לחיווי דמוי המציאות.

והנה פתיחת שיר ארוך מאוד זה, "שורשי אויר ממזרח אירופה": " לֹא. לֹא אָכְלוּ לִי. / וְלֹא. לֹא שָׁתוּ לִי. / אוּלַי כִּי אִמִּי / צֶלֶם אָדָם, שֶׁשָּׂרְדָה  לְבַדָּהּ / מַחֲנוֹת רִכּוּז קָשִׁים, / קָמָה וְהִסְתַּלְּקָה מַהֵר-מַהֵר מֵהַמַּעְבָּרָה בַּחֲדֵרָה, /  מִהֲרָה לַעֲבֹר מִמֶּנָּה וָהָלְאָה / וּבְנָאִיבִיּוּת מִתְרוֹנֶנֶת הַשְּׁמוּרָה לַשּׂוֹרְדִים, / נָסְעָה לִקְרוֹבִים תֵּל-אֲבִיבִיִּים / שֶׁבִּכְלָל לֹא יָצְאוּ מֵהַכֵּלִים לְמַרְאֶה / שְׁאֵרַת בְּשָׂרִים הַיְּחִידָה שֶׁשָּׂרְדָה מִ'שָּׁם' . / הֵם מִהֲרוּ לְהַכִּיר לָהּ אֶת אָבִי / כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְפֹּשׂ מָקוֹם בְּדִירַת דְּמֵי הַמַּפְתֵּחַ / בִּרְחוֹב הַיַּרְקוֹן מוּל הַיָּם." (עמ' 53). אלה ארבע-עשרה השורות הפותחות שיר זה, בן שבעים ושלוש השורות, שכולן הן תיאור "פרוזאי"; משמע, תיאור דמוי מציאות.

פתיחת השיר היא תיאור דמוי מציאות של חיי משפחה אחת, משפחת המשוררת. המשוררת מתארת, אמנם בקצרה אבל בדרך מציאותית, את הקמת משפחתה. אמה היא פליטה יהודייה, היחידה ששרדה ממשפחה מזרח-אירופית שנספתה באסון הנורא של מלחמת העולם השנייה. אמה מגיעה לארץ, אל קרובים תל אביביים הממהרים להכיר לאמה את מי שיהיה אביה. השיר מציג באירוניה, ומזווית הראייה של הכותבת, את הסיבה (שאני רוצה להאמין כי היא רק אחת הסיבות) ליצירת ההיכרות המהירה – כדי שאישה צעירה זו תתחתן ולא תתפוס מקום בדירתם של הקרובים. כל זה בשורות הפתיחה המובאות כאן. בהמשך השיר מתוארים חיי המשפחה העוברת לחיפה, שהם חיי ילדותה של המשוררת, והלאה.

הרבה אירוניה בשיר. עיקרה של האירוניה היא הפער הנורא בין מה שהיה לבין מה שקיים עכשיו, בחוויית השיר.  זה הפער בין המאכלים האשכנזיים שהיו ואינם, לבין המאכלים בהווה שהם "מיזוג הגלויות", המוזכרים כאן כ"מַאַכְלֵי הַמִּימוּנָה" וכ"מַאַכְלֵי הַסֶּהׇרׇנֶה". ומעבר לאירוניה ניכר הרצון להתמודד עם המציאות, לא ליפול ביומיום החדש לנוכח הזוועה של זכר חווית הקיום בשואה, חורבן העם יהודי והפגיעה הבלתי נסבלת באנשים שונים ששרדו ונושאים איתם את השבר.

כמובן, האירוניה אינה נובעת מביטול העבר, אבל גם אינה נובעת, להבדיל, מביטול ההווה. האירוניה היא הדרך שבה אפשר יהיה, מנקודת המבט של המשוררת הדוברת, להתקיים בהווה על אף האסון הבלתי נתפס שהיה בעבר – חווית האסון הנורא שמעבר לכל דמיון. כלומר, מה שהופך את החיווי הפשוט, הישיר בחלקו, לשיר, הוא העומס הרגשי הבלתי ניתן להיתפש, הבלתי ניתן לתיאור – השיר נעשה שיר מעצם הנושא שבו. החיווי הופך להיות שירי, רב משמעי, בגלל הנושא ולא בגלל השפה. השפה פשוטה, אבל הנושא שהיא באה להביע הוא נושא בלתי נתפש, ובכך הוא הופך להיות סמלי.

חיווי ישיר והסמלה

כאמור, חיווי המשפחה, שהיא חוויה אוטוביוגרפית של הכותבת מילדותה והלאה, הוא הבסיס של שירים אלה. בחלקם הגדול, החיווי האוטוביוגרפי יוצר סמלים, שגם הם ישירים למדי ואמורים להיות ברורים מיד למרבית הקוראים. לנושא זה אחזור בהמשך. כאן אביא דוגמא,  אחת מתוך רבות, למעבר המיידי מחיווי ישיר, אוטוביוגרפי, אל הסמל הברור. השיר "ביחד – לחוד" (עמ' 35) נפתח כך: "הוֹרֵי כֻּלָּנוּ, / שֶׁבָּאוּ מִ"שָׁם", / קָּשְׁרוּ חַיֵּיהֶם / אֵלֶּה בְּאֵלֶּה", ומייד בשורה הבאה מתרחש מעבר לסמל תרבותי עברי כמעט מובן מאליו: "כִּי רָצוּ / לָבוֹא לְתֵבַת / נֹחַ הַחֲדָשָׁה / זוּגוֹת-זוּגוֹת / כְּמוֹ כֻּלָּם, / וִימֵיהֶם רְקוּמִים וּשְׁזוּרִים [—] וְלֵילוֹתֵיהֶם קְרוּעִים וּפְרוּמִים" (שם). הנה, תיבת נח החדשה היא סמל ברור, שבנוי על תיבת נח – אחד מסמלי התרבות המערבית כולה, בוודאי הוא אחד מסמלי היהדות לדורותיה.

כך, הופך החיווי הישיר של תרבות ההורים, שבאו לכאן ממה שנרמס והשאיר אותם קרועים, ובנו כאן חיבור בנוי, שלכאורה הוא מבנה חדש, העומד בפני עצמו, שמתואר במרבית השיר "ביחד – לחוד". עם זאת, יש כאן לא רק ביחד אלא גם לחוד, שכן חייהם החדשים, המשך לאבדן של הוריהם, כמו חייה של המשוררת, הבת, החווה שניות זו וחיה אותה, הם חיים של מתח מתמיד בין ההרוס לבין הבנוי, בין היש הישיר לבין הסמל שהוא נושא מיסודו. וכך, באופן יפה להפליא, המלל שלהם, או, אולי, המלל הקשור בהם, הוא פרום בשרשיו, אבל מתוקן בחוויה המודעת של היום, ושב ונפרם בלילה: "וְהַמֶּלֶל הַפָּרוּם / בְּכָל קְצוֹתֵיהֶם / מְחַפֵּשׂ תִּקּוּן / שׁוּב וָשׁוּב / וְנִפְרָם." (עמ' 35)

החיווי הישיר והסמל מחוברים כאן זה בזה, בהתאם למבנה האוטוביוגרפי של הקובץ כולו – חוויות אישיות, מיידיות, חוויות ביוגרפיות של ההורים, שמשתקפות בחוויות האוטוביוגרפיות של המשוררת, שהן מהסמלים החזקים ביותר של ההיסטוריה הקרובה של היהודים, ובוודאי – של הישראלים בישראל.

מבנה הספר – החיווי האוטוביוגרפי שבשירים

עד כה דובר בשירים בודדים, בכל אחד בפני עצמו. תוך כדי קריאה, חווה הקורא מהר למדיי, כי העקרונות, שהוצגו כאן במבנה השיר הבודד, חוזרים ומובאים בכל השירים; במרביתם, מופיעים עקרונות אלה בגלוי, בצורה גלויה ומפורשת לעיני הקורא. כך, גם תוך כדי קריאה, מבין הקורא את מבנה הקובץ כולו; המבנה המחזק ומעמיק את מבנה השיר הבודד.

הקובץ נחלק לשלושה שערים. לפניהם שיר פתיחה. ואחריהם, השער הרביעי, שהוא שער סיכום בן שיר אחד, ה"מתכתב" גם עם שיר הפתיחה – ששמו "שורשי אוויר".

השער הראשון, "להדביק את הזמן האבוד", הוא בן אחד-עשר שירים. השער השני, "שפה סודית של מבוגרים", הוא בן עשרה שירים. השיר שתואר כאן, בפתיחת הדברים, "שורשי אויר ממזרח אירופה", הוא משער זה. השער השלישי, "לפרוץ את מחסום השפתיים", הוא בן שנים עשר שירים. והשער הרביעי, "על קצות האצבעות", הוא, כאמור, בן שיר אחד ששמו "אנחנו".

כאמור, כל השירים הם אוטוביוגרפיים, ובהם דוברת משוררת, שילדותה וכן חייה מושפעים באופן עמוק מהביוגרפיה של הוריה; כל חייה מושפעים מהדמעות שנושאים הוריה, הדמעות אותן הם מעניקים לה, ולאחותה היחידה, שנולדה אחרי שש הפלות, כפי שמתואר באותו שיר שהבאתי כאן, "שורשי אויר ממזרח אירופה": "…אִמָּא שֶׁלִּי, הַנַּעֲרָה הַשִּׁלְדִּית, זֹאת שֶׁשָּׂרְדָה, / הִפִּילָה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, שֵׁשׁ פְּעָמִים. / עוֹד מַתָּנָה מֵהַגֶּרְמָנִים. / עַד שֶׁסּוֹף-סוֹף נוֹלְדָה אֲחוֹתִי הַיְּחִידָה." (עמ' 57).

שיר הפתיחה ושיר הסיום

שיר הפתיחה, "שורשי אוויר", אינו מחולק לשורות קצרות, אלא כולו הבעה רציפה, ודווקא הוא פיגורטיבי יותר משאר שירי הקובץ; משמע – הוא לא כתוב, כמרבית השירים, הכתובים כולם כחיווי מציאותי, אלא בלשון סמלית – דיבור עשיר מטאפורי. כך הוא פותח  – תיאור שרשי האוויר כסמלים: " בְּגִיל מְסֻיָּם, לֹא בָּרוּר לָמָּה וְאֵיךְ, פִּתְאוֹם, לְצַד שַׂעֲרוֹת הַשֵּׂיבָה, צָמְחוּ לִי שָׁרְשֵׁי אֲוִיר." (עמ' 7). וכך הוא מסתיים: "עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד אָזַרְתִּי עֹז וְקָפַצְתִּי רֹאשׁ לִבְרֵכַת הַשָּׁרָשִׁים הָרְחוֹקָה." (שם). אמנם זה שיר פיגורטיבי, שכאמור, הוא שונה בלשונו מלשון החיווי של מרבית שירי הקובץ, אבל המסגרת הסמלית המוצגת בו היא גם מסגרת אוטוביוגרפית ברורה, החוברת באופן ישיר אל השירים הישירים.  

שיר הסיום, "אנחנו", הוא שיר חיווי ישיר, כשאר שירי הקובץ כולם, להוציא את שיר הפתיחה עם זאת, הוא עובר מלשון יחיד ללשון רבים, ובהכללה זו הוא הופך את החוויה האישית לחוויית כלל, לסמל קיומי תרבותי. שלא כמרבית שירי הקובץ שיר הסיום נחלק לבתים, ויש בו חריזה חלקית. עשרים ואחת שורות השיר נחלקות לארבעה בתים, שלושה בני ארבע שורות כל אחד, ורביעי בן חמש שורות. הנה בית הפתיחה: "נוֹשְׂאִים בָּעֹל / סוֹחֲבִים עַל כְּתֵפֵינוּ / אֶת הַשְּׁכוֹל / שֶׁל הוֹרֵינוּ." (עמ' 99). שוב, אמירה פשוטה, שכמעט לגמרי ישירה, אם כי לסחוב שכול על הכתפיים משמע דרך חיים, ותיאור מצב זה הוא סיכום ביניים של חיים. החיווי הישיר מגיע, בבית הסיום בן חמש השורות לסמל שהוא סיכום: " לִהְיוֹת לָהֶם יָד וָשֵׁם, / נֵרוֹת נְשָׁמָה / בְּבֵית מִקְדָּשָׁם / שֶׁהָיָה / לְשֵׁם." משמע, אמנם שיר הסמלה, אבל הדיבור הסמלי בו כל כך ברור, כל כך ישיר ומיידי, עד שהוא ממש כמעט כאמירה חיוויית מציאותית שאינה סמלית.

מסגרת זו, שיוצרים שיר הפתיחה ושיר הסיום, שהוא שיר סיכום, מציגה את החוויה הנוראה של שכול השואה. היא מעין הדגשה מוכללת של שכול השואה, שמפורט כמעט בכל שיר ושיר באמירה מיידית, יומיומית. מסגרת זו מגוננת על מכלול שירי הספר. היא הופכת קובץ שירים זה, חוויות יהודיות שנחוות בשפה העברית, למעין מחויבות לזכור ולא לשכוח. זיכרון שכל קורא עברית, בוודאי קורא ששורשיו עברית, למחויב לזכור.

בסך הכול, זהו קובץ שירים מרשים, שהרושם העיקרי בו הוא בשל הדרך הישירה, הדרך האמינה, בה מבטאת המשוררת חוויה בת זמננו שחייבים לחוות. השירים כאן, גם בצורתם וגם בסמליהם, מציגים כאב כלל לא פשוט. כאב חסר גבולות.