close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עתידנו – אומה נולדת מחדש

    הרצל חקק | מאמרים | התפרסם ב - 25.04.24

    מאז ה' באייר תש"ח אנו נאבקים על קיומה של מדינה, שהייתה ערגה של דורות. השנה אנו קרבים אל יום העצמאות הקרוב, ומרגישים עד כמה השמחה שבירה מאד, צופה פני עתיד בעיניים דואגות: לאן אנו הולכים? האם יש נביא שיקום כצופה לבית ישראל ויציג בפנינו 'מקל שקד'? האם נשמע חזון שיפתח במילים הרוטטות 'והיה באחרית הימים'?
    החזון של בנימין זאב הרצל עודו מהדהד. התחושה שלו כשכתב את 'מדינת היהודים' ממשיכה ללוות אותנו בבואנו לצפות פני העתיד. כך תיאר את הרגשתו בעת כתיבת החזון הנשגב:
    "בחודשיים האחרונים לשהותי בפריז כתבתי את הספר 'מדינת היהודים'. אינני זוכר שאי פעם כתבתי דבר מה בהתרוממות רוח כזאת. היינה סיפר, כי שמע משק כנפי נשרים מעל ראשו, בעת שכתב בּתֵי שיר מסוימים. גם לי נדמה היה, אני שומע משק כנפיים מעל ראשי, כשכתבתי את 'מדינת היהודים'…". (‏'סקירה אוטוביוגרפית', ג'ואיש כרוניקל, לונדון 1898).
    במשך אלפיים שנה חי העם שלנו בגלות, ונדמה היה, שהתקווה לגאולה נשארה רק בדפי התפילה. ספרו של הרצל היה קול כמעט בודד באפלה. ביומנו כתב אז: "היום אני עדיין איש יחיד ובודד. מחר אולי אהיה מנהיגם הרוחני של מאות אלפים…המגלה ומבשר של רעיון אדיר". 'יומן', 15 ביוני 1895.

    קיום העם לאורך דורות – חסר תקדים
    מה המסר של 'מדינת היהודים'?
    באותם ימים זו הייתה אוטופיה – והיום כשאנו מנסים לנבא את עתידנו, על מה אנו נשענים, מה ייתן לנו עוגן אמיתי, זרקור רוחני להאיר את הימים שיבואו?
    אכן היה בסיס לחזון של בנימין זאב הרצל, שכן התצפית שלו ראתה למרחוק, אבל הציונות שיצר נשענה על התנ"ך, על געגועים של דורות. בחוברת שפורסמה על ידי מיניסטריון החוץ הבריטי ב 1920 לאחר הצהרת בלפור נכתב:
    "ציונות התנ"ך קדומה בהרבה מגלות ישראל – אפילו מהגלות הראשונה…משה היה הציוני הראשון". העם אמנם שָׂרד בגלות הארוכה, אבל בעצם קיומו לאורך אלפיים שנה ללא ארץ,
    היה ניצוץ שהאיר למרחקים, עדות לייחוד חסר תקדים. אימפריות גדולות מימי קדם נשכחו ונמחקו, וכנגדן העם היהודי צף על גלי ההיסטוריה. ההיסטוריון ארנולד טוינבי פרש עובדה זו לשלילה, וראה בשרידותנו כאומה גוון של קיפאון ומוות – הוכחה, שנישֵׂאנו מדור לדור כמאובּן. ללא רוח חיים.
    טוינבי תאר את היהודים כשריד, שאבד עליו הכֶּלח – ולכן אין יסוד לתחייתם הלאומית והתרבותית. ההיסטוריון יצא, אפוא, נגד הציונות ושלל את הקמת מדינת ישראל. השגריר יעקב הרצוג קם מִנגד כמרדכי היהודי, ונענה לאתגר: עימות פומבי.
    בוויכוח חובק עולם שהתקיים בשנת 1961 השיב הרצוג מלחמה שערה: "לדעתך, אנו שריד מאובן, שנתלש אֵי שם ונפל לתוך זירה חלקלקה – -אך לא כך הדבר. המשכנו לחיות חיים חיוניים ויוצרים". הרצוג ציטט מתוך ספרו של טוינבי שכתב על היעלמותם של עמי קדם תוך הבלטת העובדה 'שהיהודים חיים כעם מיוחד זמן רב לאחר שהפלשתים והפניקים איבדו את זהותם'. קולו של הרצוג היה צלול: "עם ישראל הוכיח עצמו כמחוסן מפני אלכימיה זו שביצעה ההיסטוריה' וקבע: "זהו תיאור קולע של הֶתמֵד הקיום היהודי. ההיסטוריה לא הכירה כאן בחוק ההתיישנות. אנו העם היחיד במזרח התיכון, המדבֵּר באותה לשון, דבק באותה אמונה וחי לאורה של אותה שאיפה ורציפות רוחנית, שבהן האמינו וחיו אבותינו לפני אלפי שנים". הרצוג חשף בעומק את היצירתיות שלנו לאורך הדורות וקבע את האמת ההיסטורית: "קיבצנו יהודים משבעים ארצות…כולם נקבצו יחד וכוננו אומה משותפת באורח ספונטאני. האם אין חיים בחיבּור הזה? האם זה מעשה מאובן? האם כך מגיב מאובן?".

    העם היהודי – חיל חלוץ נושא בשורה למופת
    אכן, כשאנו צופים פנינו לעתיד – ברור לנו, שאנו עם מיוחד במינו. החיוניות והיצירתיות היו מאז ומתמיד חלק מדרכנו, משרידותנו. לא רק זאת – היו שראו בנו דגם לחיקוי. בספרו של הרמן מלוויל מ 1849 הוא מתאר כיצד החלום האמריקני חָב את קיומו לסיפור של עם ישראל – וכך כתב בספרו 'מקטורן לבן':
    "אנו האמריקנים הננו העם הנבחר והמוזר – עם ישראל של תקופתנו…האנושות מחכה שנעשה גדולות ונצורות …אנו חלוצי העולם…חיל החלוץ שיועד אל מדבַּר הדברים שטרם נוסו".
    לפנינו משב רוח מטלטל החובט במפרשים ענקיים, הנה החזון והוא כּה נישׂא מעל – האם איננו חשים את משק הכנפיים מעלינו? האם אין זו עדות מצמררת, שעלינו לפלס דרך כפורצי הדרך החדשים. הלא זו מהותנו, אנו חיל החלוץ המפלס דרכים, 'קומנדו רוחני, שהיה למופת מימי קדם.
    העתיד שלנו מאיר לפנינו את פניו, ואין די בכך שהקמנו מדינה. אנו סיירת רעיונית, שידעה
    להשפיע על פני היקום, התרבות, הרוח, האמונה. מה מכל זה עוד מפעם בנו? האם נבעיר מצברים שימלאו את חיינו אל אותו יעד נכסף, אל 'אחרית ימים' שתיתן לנו כוחות במסע קדימה?
    כרטיס הביקור שלנו היה מאז ומתמיד כרטיס רוחני-תרבותי. כדי לסלול לנו שביל אל העתיד, מן הראוי להבין, מה היה החזון שהדריך את ראשית ההתעוררות הלאומית. כתביו של אחד העם הם דרך למצוא פתרון לשאלה – להבין מה היה המבט לראשית הדברים וקדימה.

    אחד העם – אמת ארכיאולוגית ואמת היסטורית
    בבית הספר התיכון למדנו מסות של אחד העם, והמורה יעקב מאיר ידע להפעים אותנו מקריאת המסר על 'משה'. מסה זו פורסמה לפני 120 שנה. אתה קורא שוב ושוב, ויש שם אמיתות, שיאירו לנו את הקשר בין העבר לעתיד.
    אחד העם יצר חיץ בין שתי אמיתות – בין 'אמת ארכיאולוגית' ל'אמת היסטורית' – הראשונה היא עניין לאנשי מדע, המבררים מה היה באמת – – לעומת זאת האמת ההיסטורית היא המשקע התודעתי המצוי אצלנו בהווה ושנובע מן העבר – בלי כל קשר לשאלה, האם הדברים, שאנו נושאים איתנו בתודעתנו, אכן 'קרו' או 'היו באמת'.
    האם גיבורי העבר הם דמויות המופת , האם יש לנו דרך לדעת מה האמת שלהם. אחד העם מבקר את ה'מלומדים' ש"מתאבקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים בשביל להעלות מקברם את 'גיבורי ההיסטוריה' בצורתם האמיתית".
    מטרתם אחת היא – לברר מהי 'האמת ההיסטורית' – "אין לך גיבורי היסטורי, שלא הצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי, ממה שהייתה במציאות"
    אחד העם פנה אל החוקרים בהתרסה: "זה מֹשה…שאתם מבקשים לברר מציאותו ומהותו, אינו עניין למלומדים שכמותכם. אבל אנו – יש לנו משה אחר, משה שלנו".
    אחד העם טוען, כי אף אם היו מצליחים להוכיח 'שמשה האיש לא היה כלל, לא ייגרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר, אלא לפני שנים בכל 'המִדבָּרות' שהתהלכנו בהם ממצרים עד הנה".
    אחד העם סבור, כי הקיום היהודי מושתת על יחס מורכב בין תרבות, לאומיות וזהות. הנה 'טיפ' לנו: תחייה יהודית בעת החדשה הינה בראש ובראשונה תחייה רוחנית – וממנה מתחייבת תפיסה חדשה של זהות יהודית. יש צורך בהגדרה מחודשת של הזהות היהודית הקיבוצית והאישית. התרבות הלאומית שנובעת מן היהדות היא בעלת מכלול נכסים רוחניים – לשון, ספרות, דת, מוסר, היסטוריה, אורחות חיים ואמונות – ואלה זכו לביטוי באלפי שנות קיום יהודי. האם שכחנו זאת?

    המהות שלנו – 'היוצר בצלמו יוצר'
    כאשר אחד העם מנסה להבין מה מהות התרבות שלנו הוא קובע: "הרי האידיאל הזה נוצר ברוח עמנו, והיוצר בצלמו יוצר". ההארה של אחד העם מסייעת לנו להבין, מה המהות של העם, והבנה זו חשובה לנו בבואנו למצוא את השביל, שבו ישכיל העם לעצב את עתידו.
    התרבות, שאנו יוצרים אינה נולדת מן הים, היא מתחברת לעולם הרוחני שקדם לה – והעתיד שאנו מייחלים להאיר אותו – יהיה פרי מפגש בין תודעת העולם הרוחני הישן לבין התודעה המודרנית.
    מאמר נוסף של אחד העם, שהפליא להאיר קשר זה הוא 'עבר ועתיד'. למדנו באותם שיעורים, כי הזהות העצמית מעוצבת על ידי חיבור בין עברו של היחיד לבין עתידו או שאיפותיו לעתיד. וכך לגבי האומה – ניסיונות וזיכרונות מהעבר מתווים את החלומות לעתיד.
    הזהות האישית היא אפוא כוח רוחני פנימי "המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזיכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושה מכולם יחד ברייה אחת שלמה' ..".– כך במאמר 'עבר ועתיד'.
    אחד העם היטיב לבטא את חשיבות הכרת המורשת התרבותית ההיסטורית היהודית. חשיבות הכרת המורשת באה לביטוי גם בהסבר לייסודו של כתב העת ה'שילוח':
    "לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו". אחד העם האמין, כי כתב העת יהווה גורם בתהליך התוודעותו של היהודי לזהותו – הרחבת הידע על עולמו הרוחני של העם בהווה ובעבר. אל נשכח זאת: זו דרכנו להבנת זהותנו – וזו התשתית להבנת עתידנו. אנו אכן קשורים למורשת ענקית, ובמאמרו 'קודש וחול' קבע אחד העם:
    "הספר עומד וקיים לעד" – ולנו זו הֲבנה, שהֶעבר הוא הבסיס למדרש מחודש: כלשון אחד העם: "תוכנו הולך ומשתנה עם החיים" – כל דור מוצא בטקסטים את האמת שלו. העתיד הפרושׂ לפנינו הוא פרי רב-שיח בין דורי. מה נקים בעקבות החלום? בירמיהו יש פסוק לֹא נשכח: "הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים…וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב".

    השאיפות לעתיד הן הגדרה מחדש של העבר
    לאן פנינו מועדות?
    המפתח לדרכנו הוא לפי אחד העם "ידיעת עצמנו" – ההתוודעות לתרבות העם היהודי זה הבסיס לתהליך פנימי, שמתמשך מן העבר אל העתיד. העבר אינו רק הבסיס עליו נבנה העתיד – אדרבא צורכי הדור ושאיפותיו לעתיד הם המגדירים מחדש את העבר.
    תקומת המדינה יצרה קו פרשת מים. לכן מצאנו גם רצון לברוא יהודי חדש, ישראלי חדש.
    למרוד במסורת ובמורשת. באופן דומה מצאנו במגילת העצמאות האמריקנית פסקאות שבהן הושמעו הצהרות של מרד נגד מלך אנגליה – הם ביקשו לסלול דרך חדשה לחלוטין.
    האמריקנים אחרי כמה שנים יצרו לעצמם חוקה, מדובר במסמך שמתחיל במלים : "אנו העם". זו פרשת דרכים שבהם הם מבקשים להקים עם חדש. האם נמצא 'שביל זהב' ונכריז 'אנו העם'?

    האם לברוא זהות חדשה מנותקת מן היהדות?
    גם בהיסטוריה שלנו, מצאנו בשלבּי הלידה של המדינה העברית שבדרך ניסיונות של הינתקות מן הזהות הקודמת. תנועת 'העברים הצעירים' שזכתה לשם 'התנועה הכנענית' האמינה, שהַגעת היהודים לָארץ מגדירה מחדש את זהותם הלאומית – וחלומם הוא לייצר עם חדש, העם העברי, עם שזהותו לא תתבסס עוד על היהדות אלא על התכונות הילידיות של עם החי במולדתו. ראינו זרמים אלה באותו קו פרשת מים. היו מחשבות בקרב הדור הצעיר אז שפֹּה בארץ חמדת אבות, ייבנו רוח חדשה וזהות חדשה לעם היהודי – לכן דיברו באותם ימים על ספרות עברית, תרבות עברית ולא על יהודית. כשאנו מבקשים לחפש את העתיד, צריך לזכור, שהיה פחד שהמדינה החדשה שתקום תחריב את החלום – והנורא מכול יקרה, יקימו כאן שטייטל בדמות מדינה.
    אל נשכח, החלום הציוני והגשמתו היו פריצה שנתפסה כמרד. עם זאת גם בקרב היהדות האמונית היו הוגי דרך, שהבינו, שזו דרך גאולה לעם. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב בספרו 'אורות':
    'סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו, מפני שתורת אמת בעוז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה, והאומה מתחילה להרגיש את הכאב של הגלות, ואיך שאי אפשר כלל שצביונה יצא אל הפועל כל זמן שהיא דחופה וסחופה על אדמה נכר" המאמר הראשון בספר 'אורות'. הרב קיבל את הגאולה גם אם היא נעשית בידיים של חילוניים ובכך העניק משמעות דתית לממד החילוני של גאולת ארץ ישראל. הרב קוק האמין, שהחייאת הקיום היהודי בארץ ישראל חשובה כדי לעורר את הרוח היהודית. הרב לא פסל היעזרות בגאולה הציונית, וראה ביהודים החילוניים חלק מתהליך: 'הם יהוו את השמרים לתסיסת היין'. הוא האמין, שבמהלך הדרך 'הרוח תתוקן'.

    מה התקווה להקים פה 'אחרית הימים'?
    הציונות הרוחנית, שצייר אחד העם, חשפה לפנינו את האמת החדשה שתקום מן החורבות. במאמרו 'אמת מארץ ישראל' למדנו על השאיפה לבנות עתיד כאן בארץ ישראל. אחד העם ביקר בארץ ועם שובו לאודסה כתב ב'המליץ': אייר שנת תרנ"א, 1891.
    'אחרי שנים רבות שעברו עליי בהגיונות ובדמיונות על דבר ארץ אבותינו ותחיית עמנו בה, זכיתי עתה לראות בעיניי את נושא חלומותיי, את ארץ הפלאות ההיא, המושכת אליה רבבות לבבות מכל העמים ומכל המדינות. ראיתי חורבותיה – שארית חייה לשעבר, התבוננתי אל מצבה האומלל בהווה, אך בייחוד שמתי לב אל העתיד, ובכל אשר התהלכתי הייתה שאלה אחת נגד עיניי תמיד: מה תקוותנו פה לאחרית הימים? האם מוכשרת עוד הארץ לשוב ולחיות, ואם מוכשרים בני ישראל לשוב ולהחיותה?".
    עתידנו הפיזי-המדיני תלוי אפוא בתחיית הרוח, ביכולת שלנו להבין, כי שרדנו בזכות הרוח, בזכות הייחוד שלנו. הגולה הייתה מבחן קשה, ארוך, ארוך מדי. כמעט איבדנו את חיינו במסדרון האפל הזה. כיצד נצלח את המעבר למאות הבאות כאשר דת וחילוניות יחדיו. רצינו מדינה ככל העמים, אבל לכולנו ברור, שאנו שונים. פרופסור גרשום שלום באותו ראיון עם מוקי צור ב'מעלות' יוני 1975 קבע את ההכרח בשמירת ייחודנו:
    "חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האווילי 'עם ככל העמים'. הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל". מסקנתו: "הייתי בין אלה שקיבלו את הפסוק 'ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש' כהגדרת הציונות". אכן, כך חשנו בהיותנו בגולה, ארון הברית לא נשכח, הייתה לנו שליחות מקודשת.
    מניתוח 'אורות התחיה' של הרב קוק עולה, כי הקיום היהודי בגולה כמעט הביא את הקץ על הרוח היהודית, הקמתה של ארץ ישראל מחדש אכן חייבה הסתייעות ביהודים חילוניים, הרב ראה בהם נושאי בשורה, הם נתפסו כ'שמרים לתסיסת היין'.
    הרב האמין, שבמהלך הדרך 'הרוח תתוקן'. יש כאן 'טיפ' שאפשר לשאוב מבנימין זאב הרצל ומהרב קוק: עתידנו בידינו, אפשר לשלב ידיים, אפשר לשנות את סוף הסיפור.

    האם יש סיכוי ללידה מחדש של העם?
    את נרטיב הלידה מחדש ראינו בספרו של הרצל 'אלטנוילד' – בכוח הרצון – העם יכול לנצח את המדבָּר. את הגולה. אגדה כזאת תהפוך להיסטוריה. הרצל האמין בכך. 'מתי המדבר' של ביאליק כמו הורדמו לָנצח במדבר – והנה יש סיכוי לנרטיב של לידת האומה מחדש.
    פרופסור גרשום שלום בראיון עם מוקי צור ראה את הדרך שעשינו באופן מורכב – 'לשמור על רצף תוך שינוי' אך הביע חשש מן התוצאה: "אי אפשר לדעת אם החלום יתנפץ לגמרי" וכך המשיך: "תהליכים היסטוריים מולידים תוצאות אחרות לגמרי מאלו, שהיו כלולות בהם לראשונה".
    אחד העם אכן שרטט תודעה מודרנית, אך בתפיסתו נשען על המסורת היהודית, וראינו זאת גם בשאיפתו לכתוב את 'אוצר היהדות'. קשה לשכוח את דרכו להגדיר את היסוד השומר על זהותנו – 'רוח האומה'. פרופ' ברוך קורצוויל העמיד סימן שאלה – 'ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה'? כיצד ייראה עתידנו, עתיד תרבותנו?
    שוב ושוב עולה המילה 'עתיד', אבל ההיסטוריה נושפת בעורפנו. לא שכחנו אותה 'אמת מארץ ישראל', והנה לפנינו מסתו של אחד העם 'עבר ועתיד'. אליה מצטרפות יצירות נוספות: אלטנוילד של ב"ז הרצל, 'מתֵי מדבָּר' של ביאליק. מתי נֵדע, מה יֵלד יום?
    כשנולדנו כתאומים סמוך להקמת המדינה ראו בנו סמלים, הרצל ובלפור. לבשנו חולצות
    עצמאות. ב 1958 הלבישו אותנו בחולצת העשׂוֹר.

    השליחות שלנו לקראת הימים שיבואו
    אין ספק, עתידנו כאומה לפנינו , יש לנו שליחות לקראת הבאות. ימי השבר והלבטים בין ציונות לתקומה העלו חשש – האם אנו לקראת ברירה בין חורבן לבין לידה מחדש. אותו מיתוס של תקומה מחדש מהבהב כאור בקצה המנהרה. זו דרך להיוושע. הוגי הציונות אכן דיברו על 'אדם חדש' ו'אומה חדשה'. ואלה הימים שבהם אנו בחרדת קודש מול האתגר: יציאת מצרים מחודשת! פסח חדש!
    קראו נא שוב ב'אלטנוילנד' של ב"ז הרצל. שִמעו-נא את קולו של ג'ו לוי, גיבור הספר, מסַפר על ההגדה העתיקה, ההגדה של פסח. דבריו נוקבים: "זה לֵיל בני בְּרק שלנו, קודם נסיים את הסֵדר שלנו, על פי מסורת אבותינו, ואחר כך נגיע אל הזמן החדש". לבנו רוטט, אנו באנו, זה הסיפור שלנו: זוֹ דרך עַמנו אל עתידו – לֵידה מחדש.
    ואל נשכח: האור הפֶּלאי, שהבאנו לעולם, כבר הפך לסֵמל, איננו יכולים לאכזב. ג'ון אדמס נשיאה השני של ארצות הברית ביטא את החוב, שחָבה אומתוֹ לַסיפור של עם ישראל, כך כתב: "אני עומד בתוקף על דעתי, שהעִברים יותר מכל עם אחר, עשו רבות להפוך את האדם לבֶן תרבות…הגורל הועיד את היהודים להיות המכשיר המהותי ביותר לתרבּות העמים".
    בחלקו העליון של פעמון החרות בכיכר המרכז בפילדלפיה כתובים הפסוקים מספר ויקרא: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". המורשת שלנו נחשבת דגם שראוי להמשיך אותו: אביאל אבוט מהאבות החלוצים של אמריקה נאם ב- 1799: "העם של ארצות הברית מקביל לעם ישראל הקדום יותר מכל עם אחר עלי אדמות".
    כנראה, במשך דורות בגולה נרדמנו בשמירה, שכחנו את מעלתנו ואת שליחותנו. ההילה של 'עם נבחר' עודה מרחפת מעלינו. מטרתו של הרצל בחזונו המדהים הייתה – 'לעורר את אחיי באהבת ציון משנתם המתוקה'. ב"ז הרצל מת בטרם המדינה המובטחת קמה – כמֹשה לא הגיע גם הוא אל הַיעד. המשוררת רחל כתבה נכון: עֶצב נבוֹ. לאן אנו נבוא? מה יֵלד יום?
    ויש צו: יהיה עלינו לכתוב את עתידנו, לחוש את משק כנפי הנשרים שחש ב"ז הרצל. רחש משק על שאֵלת חוזה המדינה, זו עדיין ממשיכה ללוות אותנו: את חיינו, את שאיפתנו לבנות פה עתיד: רוחו של החוזה שבה ומבקשת, רודפת אחרינו:
    "מה תקוותנו פֹּה לאחרית הימים".

    תמונת האחים חקק ב 1958, שנת העשור למדינת ישראל.

    הרצל חקק

    הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו"ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של "דואר ישראל".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    זאב לזאב

    שי מרקוביץ'
    הריסון פורד מועמד לככב בסרט על-פי ג'ק לונדון כפי שדיווח השבוע...

    מִכְתַּב לְאֶלְזֶה לָסְקָר שִילֶר

    לאה טרן
    כֹּה הֵיטַבְתְּ נַגֵּן בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם בֵּין הֲיֵשׁ לְאָיִן קְמִילַת וֶרֶד...

    מתן שירה: סדרת תיקונים

    בלפור חקק
    א. תיקון שירה אֲנִי עוֹלֶה אֵלַיִךְ בְּמַדְרֵגוֹתיוֹם וְיוֹם, שָעָה וְשָׁעָהוְגַם כָּל...
    דילוג לתוכן