close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עשרים שנה חיכיתי

    אוהד עוזיאל | סיפורים | התפרסם ב - 16.08.21

    “זה לא שירות ציבורי,” אמר לי הקול מהצד השני של מסך הווידיאו.

    “מה?” שאלתי, לא ממש מבין למה הוא מתכוון.

    “זה לא שירות ציבורי. זה עולה כסף,” ענה הקול.

    “כסף? באמת? מי מחזיק כסף היום?”

    אבל זה לא עזר לי.

    הם דרשו כסף בשביל להחזיר לי אותה, ומאז אני פה. משלם את החוב.

    עשרים שנה.

    עשרים שנות ארץ.

    עשרים שנים של בהייה אל האינסוף כשאני שומר על עדר שהולך ומשמין.

    הזמן עובר לאט פה, בשוליים החלליים של מערכת השמש. אבל לפני עשרים שנה, זה היה הדיל.

    “אנחנו יכולים להציע לך עבודה כרועה אסטרואידים,” אמר הקול. “ככה תוכל לשלם בעבודה על התהליך.”

    “לא יודע,” עניתי. כבר עברו שנים ארוכות מאז שהיתה לי עבודה, או אחריות, או אפילו מחויבות למשהו מעבר לעשר דקות הקרובות. “מה אני אמור לעשות?”

    “לא הרבה,” הוא הסביר. “אנחנו ניתן לך ספינה מצוידת בקרן מגנטית וכמה אסטרואידים קטנים. אתה צריך לרכז את עדר האסטרואידים, ולהוביל אותם לשוליים של מערכת השמש. שם, בעננת אורט, תשמור עליהם בזמן שהם גדלים ומשמינים וצוברים עוד מאסה מהגופיפים ששטים סביבם. כשיהיו מספיק גדולים, תאסוף את העדר מחדש ותחזיר אותו לעיבוד פה.”

    “אני לא מבין,” אמרתי. “חשבתי שרובוטים עושים עבודות מהסוג הזה.”

    “זה נכון, אבל הם לא יכולים לפעול שם. יש יותר מדי הפרעות אלקטרו-מגנטיות, והסביבה לא נחקרה מספיק כדי לפתח אלגוריתמים אפקטיביים למקרי קיצון. צריכים שם בן אדם.”

    “כמה זמן זה לוקח?” שאלתי.

    “החוזה הוא לעשרים שנה. האסטרואידים צריכים את הזמן שלהם להשמין.”

    כך נעשיתי רועה אסטרואידים. כמו כל רועה מתחילת ההיסטוריה האנושית, ואף קודם לכך, העבודה כללה בעיקר בהייה אל האינסוף והמתנה, ואת היכולת להיות לבד.

    להיות לבד היה החלק שהיה הכי קל עבורי. ממילא הייתי לבד. ממילא חיכיתי לה. גם בלי העדר שלי הייתי צריך למצוא מה לעשות עם עצמי בעשרים השנים שייקח לגדל אותה מחדש, ולהיות לבד זה משהו שעשיתי מאתיים שנה לפני שפגשתי אותה.

    מאתיים שנה שחלפו מאז שהמין האנושי גילה איך לעצור לחלוטין את תהליך ההזדקנות בעזרת טיפול אחד קצר, זול ויעיל. חיי נצח לכל.

    עשור אחרי זה המין האנושי הוכחד כמעט לחלוטין.

    חיי אלמוות גרמו לאנשים לקחת סיכונים גדולים ולמות בכמויות מסחריות. קראו לזה הָהָ”הָ!, “היסטריית המוות ההמונית”, והיא הובילה קבוצות שלמות של אנשים לקפוץ מבניינים, לטוס היישר אל תוך השמש או להשתתף במרוצי מכוניות מוות. היה אלמנט לא קטן של התנהגות עדר במוות ההמוני. ערים שלמות מלאות אנשים מוטטו את בנייניהן על עצמן או הציתו את עצמן במרוץ לפידים אנושיים מזעזע, מעלות באש גם את מי שלא רצה להיות חלק מאורגיית ההרס והמוות הזאת.

    תוך כמה שנים כבר לא נותרו כל כך הרבה אנשים בעולם. על כדור הארץ עצמו נותרו אולי מאה מיליון בני אנוש, וברחבי מערכת השמש עוד מספר דומה.

    את הגל הראשון של המוות ששטף את המין האנושי שרדתי כי תמיד הייתי טיפוס מבודד. בזמן שמסביבי האנושות השמידה את עצמה בכמויות מסחריות, אני קמתי כל בוקר והלכתי לספרייה. היה שם אוסף עצום של סליידים למיקרוסקופים, חלקם עתיקים ממש, ואני ביליתי את ימי בהצצה מבעד לעיינית. חקרתי עולמות זרים קפואים בזמן, מלאים בחיים זעירים שלא דמו כלל לחיי בני האנוש שהלכו והשתגעו סביבי.

    כשהגחתי החוצה רציתי להמשיך לחקור. הסביבה הביולוגית של פני הקרקע של גנימד, שבאטמוספרה הקפואה ועתירת החמצן יתר על המידה שלה התקיימו להם חיים מיקרוסקופיים, ריתקה אותי והיתה היעד החדש שלי.

    היות שבינתיים המין האנושי התדלדל כל כך, לא היתה באמת תחרות על מלגות מחקר או מענקים. למעשה לא היתה תחרות על שום משאב אחר, שגם ככה יוצר על ידי מכונות אוטומטיות. עם כל כך מעט אנשים שנותרו, ומערכי ייצור אוטומטיים ורובוטיים שנועדו לשרת אוכלוסייה גדולה הרבה יותר, אנחנו בני האנוש כבר לא היינו צריכים לעשות הרבה כדי לקבל מה שאנחנו רוצים. מהי כלכלה אם לא שיטה לחלוקת משאבים? אלא שעכשיו היה מספיק מהכל לכולם.

    כך שלא היתה באמת בעיה להגיע לגנימד, להתמקם בתחנת המחקר ולהציב את הציוד שלי. היו שם עוד כמה חוקרים – שלוש פיזיקאיות שעבדו יחד על מחקר על צדק, פסיכיאטר אחד שלא ממש הבנתי מה הוא מחפש לחקור שם, וקצת אחריי הגיעה היא, רייצ’ל. היא היתה קטנה כזאת, ונמרצת. ממש הפוכה ממני: גדול ונוטה לזוז לאט ובזהירות.

    ששתנו היינו האנשים היחידים במרחק של מיליוני קילומטרים, אבל אפילו במקום המבודד הזה לא היינו חסינים לחלוטין בפני ההשפעה המתמשכת של האלמוות על הפסיכולוגיה האנושית, ודווקא הפסיכיאטר, למרבה האירוניה, יצא בוקר אחד לטייל על הירח הצדקי ללא חליפת מגן.

    “מה אתה עושה פה?” היא שאלה אותי כשהגיעה לתחנה.

    “חוקר,” עניתי, ומיד הצטערתי על התשובה הלקונית והקצת אנטיפתית שיצאה לי מהפה. זה לא הגיע לה. אבל לא הייתי רגיל לדבר עם אנשים, וגם לא נורא אהבתי את זה.

    אבל זה לא ממש עצר אותה. “באאארור”‘ היא אמרה בחיוך העקום שלה שלמדתי לאהוב כל כך אחר כך. “אבל מה? ולמה דווקא פה?”

    אז סיפרתי לה על העולמות הקסומים שאני מוצא מתחת לעדשות המיקרוסקופ, והיא סיפרה לי על גלי צונאמי תת-קרקעיים בליבת המתכת של הירח. ככה המשכנו לדבר על הכל ועל כלום כל יום, עד שפעם אחת היא אמרה לי, “אתה עומד לנשק אותי כבר או לא?”

    אחרי זה דיברנו קצת פחות אבל היינו הרבה יותר ביחד.

    קמנו בבוקר, חקרנו כל אחד בתחומו, ובערב ישבנו חבוקים מול השקיעה המרהיבה של צדק. כשהשלמנו את המחקרים שלנו יצאנו לירח דבש על כדור הארץ, או מה שנותר ממנו. המקום שבו האוכלוסייה האנושית היתה הצפופה ביותר היה גם זה שסבל הכי הרבה מהשיגעון שאחז במין האנושי, והצלקות עדיין ניכרו על פניו, בערים הרוסות ובשרפות ענק שחלקן עדיין השתוללו כבר שנים ברציפות.

    המראה של פריז המעשנת עדיין היה מרהיב ומדכא כאחד. ונציה, שבה גונדולייר בודד המשיך לשוט בתעלות בלי נפש חיה מלבד שניים או שלושה תיירים בשנה, היתה נוגעת ללב. הפירמידה הגדולה בגיזה שרדה גם את זה, אבל בסופו של דבר היא לא יותר מערימת אבנים גדולה.

    החיים בתקופה הזאת היו גן עדן למה שפעם היה קרוי ג’נטלמן-סקולר, והיום היה פשוט אדם חוקר. רק דברים בודדים נותרו מספיק חדשים או נדירים כדי שיידרש כסף להשיג אותם. כל השאר היה בשפע וניתן ללא הגבלה. זה הותיר אותנו עם הרבה מאוד זמן פנוי לחשוב ולחקור, כל אחד את מה שעניין אותו. אפילו ניסויי ענק של מדע יקר, שפעם היו דורשים את עושרן של מדינות, היה אפשר להרים די בקלות בעזרת צבא רובוטים יצרניים. רייצ’ל הקימה לעצמה מערך גלאים לחלקיקים קוסמיים בניסיון לחקור חורים שחורים, בזמן שאני פניתי למחקר בספרות של המאה ה-20.

    בצורה מפתיעה, לרייצ’ל היתה גם משפחה על כדור הארץ. שארי הבשר שלנו כמעט כולם מתו בדרך זו או אחרת במהלך ה-הה”ה, אז כמעט לאף אחד לא נותרה משפחה, אבל לרייצ’ל היו אמא וגם אבא. היתה לה גם אחות פעם, אבל היא מתה ממש כמה חודשים לפני שטיפולי האלמוות יצאו לאור, ופספסה את ההזדמנות לחיות, או למות, כמו כולם. אבא של רייצ’ל לא ממש התגבר על זה, והיה ממורמר כהוגן על זה שגזלו מהבת שלו את חיי הנצח. האמת שהבנתי אותו.

    אחרי המוות ההמוני, החלה עבודה מעשית על פיתוח חיים שלא ייגדעו בקלות גדולה כל כך. בהתחלה אנשים הפכו את עצמם לסייבורגים, והוסיפו עוד ועוד מערכות מכניות שישמרו אותם בחיים בכל תנאי. בעיניי, ובעיני רבים אחרים, כל שדרוג כזה הפך אותם לפחות ופחות אנושיים, ואנחנו נמנענו מזה.

    מה שכן, הפיתוח של הסייבורגים הוביל לשכלול הממשק בין המוח האנושי למוחות אלקטרוניים, ודי מהר היה אפשר לגבות את כל האישיות והזיכרונות שלך באמצעים דיגיטליים, וכולנו דאגנו לגבות באופן קבוע ואוטומטי.

    לא באמת היה מה לעשות עם התכנים המגובים, כי לא היה אפשר לדחוס אותם לתוך מוח של תינוק, ולעומת זאת גם לא היתה אפשרות לגדל מישהו עד בגרות בלי שהחוויות שלו ידרסו את אלו שבגיבוי ויתנגשו איתן. אבל עשינו את זה מתוך רוח אופטימית שיימצא פתרון.

    לפני עשרים שנה הוא אכן הגיע.

    מישהו מצא איך לשבט גוף אנושי ולגדל אותו עד בגרות בלי ליצור בו זיכרונות או חוויות. ליצור גוף שהוא טאבולה ראסה אמיתית, כזו שאפשר להוריד אליה את האישיות מהגיבוי ולהחזיר את האדם לחיים בדיוק ברגע שבו הם פסקו.

    כי החיים שלה פסקו.

    המוות שלה לא היה משהו דרמטי במיוחד. זו לא היתה תאונה מרשימה בספינת חלל שמתפוצצת לכדור אש מרהיב, או ניסיון התאבדות כמו אלו שליוו אותנו מאז האלמוות. זו היתה סתם נפילה. מעידה קטנה שגרמה לה להתגלגל במורד המדרגות של האחוזה הכפרית הנטושה באנגליה שבה בילינו באותו הזמן. להתגלגל במדרגות, ואז לנחות לא טוב ולשבור את המפרקת. זהו, ככה נגמרו החיים שלנו ביחד.

    החיים המשותפים שחיכיתי להם כמעט מאתיים שנה נגמרו אחרי שבע שנים בלבד.

    הייתי שבור לחלוטין. מה לי ולחיי נצח אם היא לא לצידי. תכננתי כבר את הדרך הנוחה ביותר בשבילי למות, ואז שמעתי על הטכנולוגיה החדשה. חדשה לגמרי. כל כך חדשה שהיא היתה מהסוג שצריך לשלם עליו בכסף. כסף או עבודה, כמו שעשיתי עכשיו.

    מכיוון שלא מיסדנו את היחסים שלנו, והבירוקרטיה נשארה מה שתמיד היתה בלי קשר למצבו של המין האנושי, נאלצתי לפנות להורים שלה שיאשרו את השכפול. מזל שהם נותרו בחיים. בלי קרובי משפחה שיאשרו את השיכפול ובלי מעמד רשמי בעצמי הייתי מאבד אותה לנצח. כמו שאבדו מיליוני חיים שלא היה מי שיחתום על טפסים בשבילם.

    עכשיו היו לי עשרים שנה לשרוף בהמתנה עד שהיא תגמור לגדול ותחזור אליי. אבל כשאתה חי חיים שממילא יכולים להימשך לנצח, אין בעיה להתחייב לפרק זמן שכזה. זה היה האופי שלי, זה היה האופי של כולנו. של כל השורדים. במידה רבה יש לכל מי שנותר מהמין האנושי מזג מתאים להיות רועה אסטרואידים מוצלח. היינו אלו שלוקחים את הזמן לאט ולא אצה להם הדרך. האנשים ששרדו באחוזים הטובים ביותר היו אלו שלא היתה להם בעיה פשוט לבהות.

    זה היה נכון עד לחצי השנה האחרונה.

    חצי השנה האחרונה בכל מחזור של רועה אסטרואידים תמיד התחילה בפרץ פעלתנות נמרץ. האסטרואידים כבר היו שמנמנים למדי בשלב הזה, והיה הרבה יותר קשה לתמרן אותם באמצעות הקרניים המגנטיות של החללית. הייתי צריך להיות זהיר שלא יתנגשו זה בזה, ואז או שיישברו או שיתאחדו, ובכל מקרה לא יהיה לי מספר נכון של אסטרואידים להחזיר.

    פניתי חזרה למרכז מערכת השמש והחלקתי במורד באר הכבידה.

    טוב שהיה לי כל כך הרבה מה לעשות. אחרת כנראה לא הייתי מצליח להתמודד עם הציפייה. עשרים שנה חיכיתי לה. עשרים שנה שמתי את החיים שלי בהולד ובהיתי אל החלל הבין-כוכבי בציפייה שתחזור אליי.

    אחרי שפרקתי את האסטרואידים, רצתי למשרדים, שם היא תחכה לי.

    בת עשרים.

    כמו הגוף שלי, שנשאר תמיד בן עשרים, אבל לא הנשמה.

    הנשמה שלי כבר היתה בת כמעט מאתיים וארבעים.

    אבל ההורדה שלה מהגיבוי תדאג גם לזה.

    היא תחזור אליי.

    אחרי עשרים שנה, היא תחזור אליי.

    הדלת נפתחה.

    הרגשתי את הלב שלי פועם בעוז. סמוק לחיים, ניגשתי את הקפסולה שבה חיכתה לי.

    כשנפתחה, כמעט לא האמנתי למראה עיניי.

    ההורים שלה שיכפלו לי את אחותה.

    *פורסם לראשונה בכתב העת Salat, גיליון מס’ 3, 2020.

    אוהד עוזיאל

    אוהד עוזיאל הוא כותב, עורך ומתרגם של ספרות, ויוצר ומפתח של תוכני הומור ודוקו-ריאליטי לטלוויזיה. עבד עם "קשת", "רשת", ערוץ 10 וחברות בינלאומיות שונות. רומן ראשון מפרי עטו, "תל אביב-גן עדן-גיהינום", ראה אור בשנת 2017 בהוצאת טוטם.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 2
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הסיפור שאינו נגמר

    שי מרקוביץ'
    הרומן האחרון של ג’יין אוסטן נותר לא גמור, למרות שבעה ניסיונות...

    רוּחוֹת רָעוֹת

    שׂישׂי מאיר
    מַה הִשְׁתַּנָּה? מַדּוּעַ רוֹחֲשִים בִּי גַּלִּים עֲכוּרִים? רוּחוֹת רָעוֹת,             מְנַשְּׁבוֹת....

    בועז בפאב

    בני כץ
    בפאב הייתה ההמולה הרגילה. כוסות התגלגלו, צלחות רטטו בדרכן מהמטבח אל...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית