בעמוד הראשון של המוסף תרבות וספרות של הארץ מה- 24.11.2023, הופיע מאמר ביקורת נפלא של חוקר הספרות חגי דגן, על סיפורו של מנדלי מוכר ספרים בישיבה של מעלה (ראו במקורות) שפורסם באמצע העשור האחרון של המאה ה-19, אחרי עשורים של פוגרומים ביהדות מזרח-אירופה ("סופות בנגב" והלאה…).

 המאמר "עד הפוגרום הבא" נפתח בפסקה הבאה: "אנשים רבים שהתראיינו בעקבות אירועי השבעה באוקטובר תיארו את התחושות שלהם באותו יום במילים כמו 'הרגשתי כמו בפוגרום' או 'זה היה כאילו חזרנו לקישינב'. כך בבת אחת, נשמטה מראית העין של הישראליות הבוטחת, הילידית, זו שלפחות חלק מאבות הציונות כה התאמצה ליצור ולבסס, ותחתיה ביצבצה לה תודעה יהודית טראומטית ורדופה, זו הנוכחת כל-כך בשיריהם של ביאליק ושל שניאור ובסיפוריהם של שופמן ושל בשביס זינגר ורבים אחרים. אבל אני נזכרתי דווקא בסיפור אחד בשם 'בישיבה של מעלה' מאת ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים), המציע נוסח נוקב ומטריד במיוחד של התודעה הזאת. הוא מנסח את חוסר האונים והפסיביות היהודית לא כתוצאה של נסיבות היסטוריות מסוימות אלא כמין מצב קבוע, קללת גורל שאין להימלט ממנה" – ובסיום אותו המאמר כותב דגן: "אברמוביץ' הציג ברבים מסיפוריו את הקיום היהודי כצורת חיים שאינה רק אנומלית וחולנית אלא גם טראומטית. לכאורה מדובר כאן במצב היסטורי קונקרטי, רדיפות ופוגרומים שהתרגשו על ראש היהודים במזרח-אירופה, בעיקר בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. אבל למעשה אברמוביץ' לא מתעניין במיוחד בנסיבות ההיסטוריות. הוא תולש את המציאות הזאת מההיסטוריה הקונקרטית ומתאר אותה כמין מצב נפשי קבוע השאוב מהאתוס היהודי המעוגן בכתבים הקאנוניים. במובן זה יש בכתיבה הפוסט-טראומטית של אברמוביץ' ממד כמעט-דתי. לכאורה מדובר בכתיבה אנטי-דתית, בעמדה ביקורתית העושה חוכא ואטלולא ממושגים כמו השגחה ומרוקנת אותם מתוכנן, אבל למעשה היא מזכירה עמדות תיאולוגיות מוכרות בתולדות הספרות המקראית והרבנית המייחסות את כל האסונות והזוועות המתרגשים על ראשו של העם הנבחר לאל הבוחר בהם. אצל אברמוביץ' נשנה הדפוס הזה, אלא שהוא נהפך אצלו לאירוני וסרקסטי. הוא לא מהדהד את הגישה הזאת כמאמין אלא ככופר. ועם זאת הוא מהדהד אותה".

                                                                                                 *

אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה ומאידך מאמרו של דגן, היוו עבורי זרז ומקור השראה לניתוח וראייה שונים של סיפורו של מנדלי. פער הזמנים בין שני הפוגרומים הוא כ-135 שנים! בהם קרתה, בין היתר, השואה והולדתה של מדינת היהודים. קריאה צמודה ולא פחות אירונית, ותוך השוואה לשגרת ימינו אנו, של זמן הסיפור, מעלה בעיני את האפשרות של מסקנה פסימית ומרחיקת לכת: האם מדינת ישראל אינה עוד גטו המשכי למסורת הגלותית בת אלפיים השנים? ובמילים אחרות, האם הממ"דים של עוטפי ישראל אינם דומים לעליית הגג של מנדלי, יוצר הנוסח והחוזה העברי המודרני? או לחילופין, האם הגלות גלתה לתוך ישראל?

                                                                                                *

עלילת הסיפור מתרחשת בעיר וורשה בירת פולין, בזמן אמיתי בו מתגלגל פוגרום בחוצות הכרך, ואיך אנו למדים על כך? הדובר-מספר את העלילה הוא המחבר עצמו שמופיע בשמו האמיתי 'מנדלי מוכר ספרים' וכך הוא פותח את הסיפור האוטוביוגרפי של אותה היממה: "על נהר ויכסל, בבאר-שבע, היתה לי שם עלית נשמה" – נהר ויכסל (בהגייה פולנית) הוא נהר הוויסלה שעובר בעיר ורשה המכונה בלשונו של מנדלי באר-שבע, על דרך הלצון, שהרי ההגייה הפולנית הפונטית של ורשה 'ורשווה' שבעברית נשמע באמת כמו 'באר-שבע'. במילים 'עליית נשמה' הוא יתאר בהמשך את העלייה-בריחה של גופו ולא של נשמתו לעליית גג חשוכה. באר-שבע של ימינו היא בירת הנגב ועיר המחוז של עוטף עזה וגם היא מצויה בטווח ארבעים הקילומטרים של הפגזות החמאס וגם בה מתחוללים הפוגרומים של ימינו. ובבאר-שבע "זורם" נחל חברון המפורסם.

הפוגרום מתואר באופן לקוני ואנונימי כאירוע די שגרתי "על ידי אמצעים פשוטים, כגון הכאה והשלכת אבנים ורתיחה עצומה וכיוצא באלה. השעה ההיא בעולם שעת זיקין וזוועות, נפץ ואבן, כשיל וכילפות והולם חלונות… ובשעת רתיחה ומהומה זו". מנדלי מגדיל לתאר את הפוגרום ואת בריחתו שלו בלשון מטפורית רבת פנים "העליה הזו שזכיתי לה, היתה מעין עלית האבעבועין וקצף על פני מים שמבצבצים ועולים" – העליה היא הבריחה, והיא כקצף שעולה ופורח על מים רותחים או סוערים. ואת הבריחה עצמה הוא מתאר כך: "כגבר חלצי, נשאתי רגלי – ועליתי מן הארץ […] עלית הגוף עם כל רמ"ח אבריו: נשיאת הידים וקפיצת הרגלים, מן הרצפה אל החלון ומן החלון אל החצר ומן החצר על גבי כותל ומן הכותל לחצר הסמוכה ומשם לאכסדרה, בקרן-זוית, ומאכסדרה לסולם ומסולם על התקרה, תחת כיפת הגג" —  בימנו, עשרות אם לא מאות רבות של אנשים ומשפחות עשו מסלולים דומים בעוטף עזה ובמקומות רבים אחרים, אלא שהם רצו לממ"דים ומקלטים שהם בגובה האדמה או מתחתיה ולא בעלית גג… ובמילים אחרות ולא פחות מטפוריות, אז היהודי ברח למעלה, אל עלית הגג סמל הדלות והחושך אבל קרוב יותר לריבונו של עולם שלו, בעוד שבימנו הוא בורח למטה לתוך גהינום סגור ונעול ורחוק מאלוהיו.

ברם-אולם, יש לכאורה הבדל אחד עצום ונורא בין עלית הגג של מנדלי, שם בגולה, לבין הממ"ד-מקלט הישראלי, מבנה גאוותן ומתריס: עלית הגג היא מקום חשוך וזנוח ללא קירות מגן או שער נעילה כי נועד מראש לאיחסון של זיכרונות, חפצים, גרוטאות או מזון משומר לחורף ובמקרים רבים להלנת אורח עני או זוג נאהבים או בחור ישיבה עלוב שהורג את נפשו באוהלה של תורה – הוא לא נועד להתגוננות או הסתתרות מפני אויב ופורע! שם אפשר להסתתר ולחכות לפורע על תקן חיכיון סביל חסר תועלת ותכלית. לעומת זאת, הממ"ד-מקלט הישראלי נועד מראש להתגוננות פעילה וזמנית עד לבוא צבא ההצלה. הוא בעל קירות מגן ודלת נעילה וכליאה, הוא מכיל אמצעים לחירום ומגוון חומרים לשהייה של חירום – זה לא מחסן שכוח אל שמחכה לנס משמים! דווקא עלית הגג של מנדלי היא הקרובה לאל ובטוחה שהנס בוא יבוא… ועם זאת: האם באמת יש או היה הבדל כל-כך מהותי בין אותה עלית גג דאז לממ"ד של בארי או סעד של היום???

פרשת הסולם: פסקה הגיגית ארוכה מוקדשת לפרשת עלייתו של מנדלי בסולם כדי להגיע לעלית הגג. במשפט הפתיחה מספר לנו מנדלי: "הסולם היה זקוף וגבוה למעלה מעשרים אמה, וכשהתחלתי מטפס ועולה בו ברתת וזיע ורגלי מתמוטטות, עלה במחשבתי הסולם שראה יעקב בברחו מפני עשיו אחיו. לאחר שעמדתי ועיינתי בו מעט נתיישב לי עניינו, שהוא רמז לבניו. הוא הסולם מוכן לכל בני ישראל מבראשית להיות עולים ויורדים בו לדורותם… דבר זה שחדשתי היה לי למנוחה ונחת-רוח…" – והוא מסיים "… על סמך זה דרכו רגלי עוז, הוספתי אומץ וטיפסתי, בעזרת השם, בחיפזון קל מהרה כחתול". בין שני המשפטים, מבהיר מנדלי בסדרת הגיגים מרהיבה ובצורה סאטירית-גרוטסקית וסרקסטית  מדוע הסולם הזה הפך להיות בעבורו קרן אור ומקור לביטחון! כי האל מעדיף לא למנוע פורענות ופרעות, אלא דווקא לתת ליהודי את סולם הבריחה (חלום באספמיה) כמו שיעקב (אבי הישראלים) הצליח בעזרתו להימלט ולהסתתר מפני עשיו (אבי האויב הערבי של ימינו) – לקרוא, לצחוק ולבכות ולא להאמין! מרגע זה ועד סוף הסיפור (שהוא גם סוף הפוגרום וחזרה לשגרה), מתאר מנדלי את חוויות ההסתתרות באותה עליית גג, של שישה גברים יהודים בגופם (כולל את עצמו) ויהודי שביעי ברוחו (אביו המת של אחד מהם), כולם פליטים שברחו מהרחובות אל אותו ה'ממ"ד' היהודי דרך אותו סולם יעקב.

מיהם חברי אותה "פמליה של מעלה"? ראש וראשון הוא המספר, מנדלי מוכר ספרים, סוחר בספרים, הנודד בין עיירות מזרח אירופה, קונה ומוכר ספרים, שמציג את עצמו "אני מקבציאל, עיר באיפרכיא כסלון"; אליהו הליטאי שמציג את עצמו "כבעל אישה ובנים שישה, וסרסור סתם הוא בבאר-שבע בכל עניין וקנין"; רבי שמשון המוצג כ-"איש באר-שבע הוא בגופו ובנפשו, חציו חסיד וחציו בור, ספק בעל-בית ספק קבצן, שונא ליטאים" וגם בעל כרס וזללן; אלבערט (לשעבר אברהם), איש לועז המתואר כ-"הדור בלבושו וקפילו"ש [מגבעת ביידיש] בראשו", ומגדיר עצמו כ"לאומי וגוי גדול" ובמילים פשוטות, מדובר ביהודי מומר שהתנצרותו לא עזרה לו ובעת הפוגרום "עלה למרום [לעליית הגג] ובא לחסות תחת כנפי היהדות"; מאחר ורבי שמשון מכיר את משפחת המומר הוא מעלה באוב ומצרף לחבורה את אביו של אותו לועז: "רבי פייבוש זיכרונו לברכה… איש חסיד היה, יהודי מכף רגל ועד ראש. כמו חי הוא עומד לנגד עיני בצורתו הנאה, בטלית-קטנו ובזקנו המגודל ובפאותיו הארוכות… קיים תרי"ג מצוות וכל מנהגי ישראל: תיקון חצות וצומות ואכילת ביצה מגולגלת באפר, בערב תשעה-באב, היה בוכה ומקונן קינות על חורבן בית-המקדש, והיה יהודי בלא חכמות ובלא המצאות, יהודי כפשוטו וכמשמעו בלא כל כינויים אחרים ודברי מליצה… בקלסתר פניו דומה האדון אלבערט לאביו – החוטם חוטמו, וכל מראך מראה פייבוש"; מצטרפים אליהם זוג יהודים שותפים, לא בני המקום, סוחרים שהיו בדרך ליריד בבויביריק לצרכי עסקים ונקלעו במקרה אל מה שהם מתארים כ"סמבטיון הזורק אבנים": יהודי אריכא בשם רבי יעקב ויהודי קטן בשם רבי שמואל, הראשון פחדן בן פחדנים והשני אמיץ שבאמיצים, האחד רצה להמשיך ליריד על אף הפרעות והשני סרב בכל תוקף ושניהם בעלי משפחות שבקושי הם מצליחים לפרנסן. מנדלי מסכם את התכונות הסוציולוגיות של החבורה הזאת כדלקמן: "הכול יושבים ונהנים זה מזה, חסיד ומתנגד ומשכיל – אחים; אליהו הליטאי ורבי שמשון הפולנאי ואלבערט דמיסיטרא אחראי ואותו הזוג יהודאי" – הפסיפס האנושי הזה בנוי מגברים בוגרים בלבד, אסופה של נוודים שונים שעסוקים בהתפרנסות לשמה. המשפחות, נשים וילדים וזקנים הן ברקע אחורי בלבד. ומה שקורה בחוץ הוא באוויר אך לא במציאות הפנימית – זו צורת הביקורת המקברית של מנדלי בסיפוריו. על רקע זה קשה שלא להיזכר בתיאורים המזוויעים של ביאליק בפואמות שלו, "על השחיטה" ו-"בעיר ההרגה" (ימי קישינב, 1903) שם מככב אותו סוג גברים ממש, בבזות מוחלטת ונוקבת; ועוד יותרמכךבפואמה המחרידה של פרץ מרקיש "הערמה".

לכאורה, בניגוד לעליית הגג של מנדלי, בממ"ד הישראלי ישבו בני כול הגילים, אבל לא כל בני ה"מפלגות" (רובם היו אנשים חילונים בני קיבוצים ומושבים, חקלאים ופועלים זרים ומעט עובדים בדואים – לא כל מגזרים בחברה הישראלית היו מיוצגים שם), ללא מזון ומים, בשקט מוחלט ולא מנותקים מרעשי הפוגרום שמתחולל בחוץ ועל סף דלתם… אבל גם הם היו ללא נשק חוץ מתפילות ותחינות ותקוות להצלה, אם בידי שמים, מזל או גורל או בידי צבא מגן שאמור היה להיות שם… יש מי שיאמר, מבין המומחים לנפש, שהאסקפיזם שמתואר אצל מנדלי הוא דווקא התגובה הבריאה… אבל אין ספק שמנדלי מביע ביקורת נוראה בדרך הסטירית ואינו מתכוון כלל וכלל לגבות התנהלות מהסוג הזה… כבר אז.

 וכיצד הם מעבירים את זמנם ובמה הם מעסיקים את עצמם? פותחים שולחן לאכילה ומנהלים פרלמנט לתפארה! כשבחוץ  משתולל הפוגרום תבערה!?

מנדלי המספר מתאר את התוכן הגרוטסקי של השיחות ומסכם "בני-העלייה היו מסובים ומספרים בענייני דרך-ארץ, מתובלים במשלים וחדודים נאים, והיו ביניהם גם דברי תורה ואגדה והלועז עושה אזנו כאפרכסת ושומע ופניו מזהירים. הוא מפליג בשבח עמו ומקלסו, מתלהב ומתוודה חטאתו ועוונות ראשונים שלו ושל בני-גילו, שהרחיקו מעט לסיטרא-אחרא והתנכרו לרוח בני עמם בשגגה, והייתה השעה שעת רצון בישיבה של מעלה. אין שם לא קנאה ולא תחרות ואיבה…" – זהו כמובן תיאור אידילי שמשדר אירוניה גרוטסקית ועצובה. השיחות עוסקות בעיקר בפרנסות ועסקים שנודף מהם ריח של עוני ושפלות.

על הרקע הזה מתאר מנדלי בפירוט שני אירועים שגורמים לקורא לצחוק ולבכות באותה העת כי עוסקים לא "בחקירות, באמונות ודעות ועם שאלות ופלוגתות בדיני הכלכלה וזכויות בני-אדם, המשונים בגזעם ותולדותם" – אלא – "שאכילה, חובת בשר-ודם היא ועל-מנת כן נברא האדם, שיהא זן ומפרנס את בטנו ומעיו כל ימי חייו עד יציאת נשמתו בלא טענות ומענות, ואין שום בית-דין בעולם יכול לפוטרו ומחובתו זו. קיבתו הזוללה של רבי שמשון נתנה פתחון-פה לשאר קיבות בני-החבורה…".

האירוע הראשון קשור לאכילה: ברגע הזה מככב מנדלי במלוא הדרו: הוא נזכר שבעת מנוסתו הוא לא שכח לקחת את תרמילו ובו מזון לדרך. והוא בעצמו עורך שולחן ומכין סעודה "כסעודת שלמה" המורכבת מתפריט גלותי של דלות "פת וצנון, קישואים ובצלים ושומים" – לחם וירקות, דיאטה בריאה לדעת כולי עלמא… אבל אופס! אי-אפשר לאכול כי "מים אין לנטילת-ידיים"! שוד ושבר, אבל להלכה היהודית יש הרי פתרון עוקף לכל בעיה והנה נזכרו הבקיאים בדינים כי "בשעת הדחק מותר לנו לשפשף הידיים ברהיטי הגג וסגי"! לפנינו פתרון הלכתי בדוי ומופרך מבית מדרשו של מנדלי מוכר ספרים: אין דבר כזה בהלכה היהודית. יש כמובן פתרונות הלכתיים ידועים שמפורטים עד זרה ב"הלכות נטילת ידיים" וכוללים פתרונות למצבי דחק בהן אין מים לנטילת הידיים ולא נלמדם כאן אבל הפתרון של מנדלי הוא בדיחה גרוטסקית לחלוטין.

האירוע השני: תיאור של מעשה קונדס שמתרחש בתום סעודת המלכים. מנדלי מתנמנם ובהקיצו הוא רואה מחזה מצחיק: "רבי שמשון בקפילושו של הלועז ואת הלועז בכובע-המשי של רבי שמשון ופני שניהם משונים – חילוף היוצרות הזה למה הוא?" – כולם צוחקים ומספרים למנדלי את שקרה בשעה שהתנמנם לו לרגעים אחדים. המומר נשלח לבדוק מה קורה בחוץ, שמא נגמר הפוגרום ואפשר ללכת איש איש לדרכו. במהלך הזה נפל כובעו ורבי שמשון עשה חילופין כדבר הלצה וכך הלאה. מנדלי לא מתרשם מהבדיחה אבל שואל ברצינות רבה "ומה נשמע, רבותי, שם בעולם השפל, בין התחתונים?" התשובה ניתנת בהבעות הפנים ובשתיקה הרועמת שלהם, והיא עצובה כי הפורענות לא הגיעה לקיצה… אז מסתבר שהיה להם זמן גם למעשה קונדס תוך כדי ניסיון לבדוק מה קורה בחוץ… והפוגרום נמשך אבל מנדלי חש שאין מנוס משנ"צ אחרי ארוחה, שהרי זו חובה ועוד כזאת ארוחה מופלאה של "אכילת צנון ובצלים לשובע". הוא פורש לקרן זווית, נשכב על הרצפה ושוקע בשינה עמוקה וכאן מתואר חלומו של המספר במנותק ממה שקורה בחוץ או בעליית הגג…

חלומו של מנדלי: הוא חולם על עלילות מספר בראשית בעירוב קל עם נבואות מאוחרות ובעיקר הוא פוגש את נוח והתיבה במבול, ובהמשך את שלושת אבות השורשים האנושיים, חם, שם ויפת… ואז פורץ לתוך חלומו אירוע מטלטל שמזכיר אווירת פוגרום:

"והנה קול המולה כקול מחנה באוזני, קול צעדה ודמות עם רב, מהומה ומבוסה ומבוכה וצווחה. ופתאום הושלכתי ממקומי – ואני בסתר המדרגה! בני-אדם נחפזים ונדחקים כצאן ודוחקים גם אותי. סביבותינו ענן וערפל, אש ולפידים ותימרות עשן, וכעין הר נורא כפוי עלינו כגג מלמעלה. אין מקום להסתר שם ואין דרך לנטות ימין ושמאל. – קבלו! – הרעים קול אדיר כקול שדי בכוח – שמעו וחכמו, עם תועי לבב, המתגעגעים על הבצלים ועל השומים, ואם לאו – פה תהיה קבורתכם!… – נעשה ונשמע – צועק כל הקהל בדחילו ורחימו, ואיש את אחיו מחזיק בכנפיו ומתקרבים ומתדבקים זה לזה מיראה ופחד, והיו לבשר אחד. מן המיצר קראתי אף אני, מחזיק בכנף איש יהודי ומחבקו וצועק בקול נורא: — נעשה ונשמע!" – זהו הקטע היחיד בסיפור שבו מנדלי מתאר פוגרום אמיתי, אבל בחלום! התיאור הזה אולי מתקרב לפוגרומים שמתארים ביאליק, שניאור, מרקיש, שופמן, בשביס זינגר ורבים אחרים. זה אולי מקביל בערך לפוגרום בעוטף עזה סביב לממ"דים. מה שבוודאי יוצר הקבלה מוזרה הוא אותו קול "אלוהי" שמוכיח  את היהודים הגלותיים "תועי הלבב, המתגעגעים על הבצלים ועל השומים" (מזכיר את פרשת עגל הזהב וסירי הבשר) ומאיים עליהם בעונש מוות בעודם מסתתרים בממ"ד של מנדלי היא עליית הגג הזנוחה. בימים האלה הקול הזה הוא של העם שנזנח המאיים על ההנהגה המושחתת והמופקרת שלו, רוצה לומר שיש כאן ועכשיו היפוך יוצרות: אין אלוהים מלבד העם שדורש עונש להנהגה מופקרת…

ואז הוא מתעורר בחיל ורעדה ושטוף זיעה: " — לכה דודי – קול קורא באזני ויד נגעה בי ותניעני. – אוי, גג, ההר כגג! – צעקתי מבוהל בטירוף-הדעת וכל עצמותי רחפו מפחד. – חזק, חזק, רבי מנדלי! הפחד עבר. עברים הנה זה יוצאים מן החורים – ולאוהליו ישראל, הנני הולך – ואתה שלום! והקול קול אליהו… הקיצותי – והנה חלום…": מסתבר שהפוגרום נגמר, ואליהו הליטאי מעיר אותו ומבשר לו שהיהודים יוצאים מהממ"דים ועליות הגג ויתר מקומות המחבוא והמסתור וחוזרים לעיסוקיהם, לאוהליהם… אלא שכאן מופיע הבדל נוסף בין אז להיום: אצל מנדלי עליית הגג לא נשרפה או נהרסה והגברים הגלותיים הנודדים חוזרים לשרך דרכם בדרכים כדי לחפש פרנסה בדיוק כמו לפני הפורענות ובערוב היום או השבוע או החודש יחזרו לביתם עם כסף דל כדי לכלכל את משפחותיהם העלובות… ואצלנו, בימים האלה אין לישראלים לאן לחזור, הממ"דים לא עזרו או עזרו במעט וחלקם נשרפו או נהרסו, הבתים חרבו ובעוטף הצפון שם פונו האנשים בעוד מועד אין סיכוי שיחזרו לשם.

אבל מנדלי כמו מנדלי מסיים בנימה אחרת: "הקיצותי – והנה חלום… הגיתי בו ונגלה לי סודו. זה ההר וזו כיפת הגג הם שעמדו לאבותינו ולנו בכל דור ודור – להיות לנו על ידם חיים ארוכים ושפע קודש, אהבה ואחווה ורעות. חברים כל ישראל וערבים זה לזה מסיני ועד הנה…" – פירוש החלום לפי מנדלי: העם היהודי הצליח לשרוד אלפיים שנות גלות… אבל, משום מה הוא מתחיל במתן תורה בהר סיני, כאילו שגם בתקופת השופטים והמלכים עליית הגג שמרה עליו?…

 ובאנלוגיה סרקסטית לימינו אנו – אצלנו מדינה וצבא וממ"ד לא עשו את אותה העבודה שעשתה עליית הגג של מנדלי, הייתכן? האם הדת היהודית, היא עליית הגג, שמרה יותר טוב על האדם היהודי מאשר הממ"ד, הצבא והמדינה האדירה שהקמנו פה? זו אמנם 'מסקנה' מרחיקת לכת ובוודאי שלא עליה חשב אברמוביץ'. נדמה לי שההשוואה מוליכה אולי למסקנה אחרת לחלוטין: חומות וגטו ומקלטים וכיפות ברזל אינם מונעים פוגרומים, מלחמות וסכסוכים… רק חתירה לשלום בדרכים מדיניות ושום שכל מנהיגותי והמון צניעות והבנה שחיים על החרב וממ"דים אינם תחליף לעליית גג צנועה ומרחיקת ראות.

מקורות:

מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ ברוידא; 1917-1835). "בישיבה של מעלה" [חלק א' של סיפור שמורכב משני חלקים נפרדים שביחד נקראו 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה'. הקשר היחיד שביניהם הוא המספר וחלק מהדמויות שחוזרות בשניהם], בתוך כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, הוצ' דביר, תל-אביב, 1947 (מהדורת 1966), כרך עשירי: סיפורים קטנים, עמ' תכ'-תכה'.