י' הרהורים על הפואמה "דני-אל מלאכי", סלונט, בית הוצאה לאור, 2026

(א)

במהלך קריאת הפואמה חשתי כי דני-אל, המתחרה על תפקיד הסולן במקהלה צבאית של חיילים חריגים, מאפשר לנו להבין שהוא יודע בתחושה משהו שאנו איננו יודעים: הוא רואה אור שאנו איננו יכולים לראות – הוא "תִּינוֹק שֶׁל אוֹר", אומרת לנו האם כבר בתחילה (עמוד 8); והוא יודע פשרו של סוד – הוא "רַק חִיֵּךְ / חִיּוּךְ שֶׁל סוֹד", ממשיכה לספר לנו אימו (עמ' 10); הוא נוגע בשורשי הדברים, בעוד אנו רק יודעים על אודות מציאותם. התחושה היא שגם אם אנו יודעים שיש עולם שאיננו מכירים – עדיין ידיעה זו אינה מלווה בתחושה חזקה בדבר טיבו של עולם כזה, כי הידיעה היא לוגית ונטולת אור מטאפיזי – הוא האור השורה על דני-אל והמצוי בנפשו.

(ב)

דני-אל רוצה לזכות בתפקיד הסולו לא כדי להיות ראשון ולא כדי להיות עליון על המתחרים האחרים, אלא כי הוא רוצה לְזַכּוֹת את כולם בהכרה שיש עולם אחר, שיש משהו אחר בעולם שאחרים אינם רואים; הוא בעצם רוצה לזכות כדי שתינתן בידיו היכולת להשפיע מטובו וּלְזַכּוֹת את כולם בתחושה שיש טוב ותום וטוהר בעולם; העולם איננו אך תוצאה של שקלא וטריא חומריים, אלא יש בו עוד משהו נשגב שלשם הכרתו אין צורך במילים.

(ג)

הקריאה בפואמה מלווה בתחושה כי הכרתו המטאפיזית של דני-אל אינה נודעת באמצעות כלי ההכרה הרגילים שלנו – השכל והחושים; הוא חווה אותה כחוויה בלתי אמצעית בכלי הכרה מיוחד שהתברך בו – זו מעין אינטואיציה. אם נשתמש במונחיו של פסקל כי אז התחושה היא שדני-אל תופס את המציאות לא ב"שכל הגיאומטרי", שהוא שיטתי ואנליטי ודיסקורסיבי, אלא ב"שכל דק-ההבחנה" שהוא אינטואיטיבי וסינופטי.

מכאן אנו מבינים כי  הדרך לתאר בתפיסה סינופטית את המציאות בכללותה אינה יכולה להיות במילים כי יש פער בין עולם המילים לעולם הבראשיתי – המילים בהיותן ייצוג אינן יכולות לדבר בשפת העולם כי הן מכילות בתוכן את הראייה הדיסקורסיבית שלנו, את היסוד האפולוני המבקש לסדר את העולם בהיגיון. השפה תיכשל אפוא בניסיונה להעביר לנו את חוויית הקיום, את תחושת הפגישה עם שורשי המציאות.

(ד)

וכאן נכנסת המוזיקה: דני-אל הוא "יֶלֶד שֶׁל מוּזִיקָה / נָסִיךְ בְּלִי מִלִּים / שֶׁתָּמִיד הָיוּ לוֹ / רַק צְלִילִים" (עמ' 6), וְ"הַמּוּזִיקָה הָיְתָה תָּמִיד תַּמְצִית נִשְׁמָתוֹ" (עמ' 14). אם יש לבטא את שורש המציאות, את המהות, הרי הדבר אפשרי באמצעות המוזיקה הנחווית בצורה בלתי-אמצעית, שכן אין כאן שלב של מתבונן מתרגם שתרגומו עלול חלילה לעוות – אין היסוד האפולוני הדורש להכפיף את ראיית המציאות ללוגיקה ולסדר הקר. המוזיקה מבטאת את היסוד הדיוניסי השולל את תביעותיה המרסנות של התודעה; דיוניסוס המעניק דרור לתפיסת העולם באופן ספונטני, נטול עכבות וקרוב לאינסטינקטים הטבעיים של עצמנו.

לא לחינם חשב ניטשה, מי שהעמיק ותיאר את המתח בין האפולוני לדיוניסי, ש"ללא מוזיקה, החיים היו טעות"; המוזיקה (דיוניסוס) היא מעל ללוגיקה (אפולון). המוזיקה מביאה בפני רוחנו מציאות שהשכל אינו יכול להכיר. ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר הזה גם את אבות ישורון: "אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמּוּזִיקָה / יוֹדַעַת עָלֵינוּ כֹּל מָה / שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לָדַעַת / עַל עַצְמֵנוּ". ובנימה אישית אומר כי אני זוכר שאימי הייתה אומרת "ללא המוזיקה עולמנו היה חרב". המוזיקה נעלית על המילים כי תמיד יהיה פער בין עולם המילים ובין העולם אותן הן מבקשות לתאר, בעוד הפער בין המוזיקה להוויה בה אנו חיים הוא מצומצם עד כדי ביטול. ובמילים אחרות: המילים בהכרח מכילות משהו מעצמן ולא מן ההוויה (על כן אומרים כי 'משוררים הם דוברי אמת שקרנים'), בעוד המוזיקה מבטאת את מנגינת היקום כהווייתה ובאופן בלתי אמצעי. ואכן כאשר פרי כותבת "רַק הַמּוּזִיקָה, הַבְּרוּכָה, הַזַּכָּה, הִיא לְבַדָּהּ יְכוֹלָה לַחֲדֹר אֶת חוֹמַת שְׁתִיקָתָם" (עמ' 17), אנו מבינים מה כוחה של המוזיקה בהתגברותה על השתיקה כשלעצמה, וזאת בניגוד לחוסר האונים של השפה המדוברת. 

(ה)

פרי, בשלבה את המקהלה (המזוהה עם "החברות הטובות" – אולי כביטוי לנאמנות ושותפות גורל עם הנשים הנושאות ברחמן את עצם האפשרות להתמדה ביישות), מביאה חידוש מרתק לפואטיקה שלנו; וזאת כשם שרב-עניין הוא הניסיון שלנו לשייך את הספר לסוגה מוכרת לנו – יפה כתב בגב הספר החוקר והמשורר פרופ' עמוס אדלהייט ש"לילי פרי מחזירה אותנו אל השירה הדרמטית – סוגה חשובה ביותר…".

אולם שילוב המקהלה אינו עניין אסתטי-אינסטרומנטלי; הוא מהותי. באמצעות מוטיב המקהלה מעבירה לנו פרי את הרעיון שהמקהלה 'שרה יותר משהיא מדברת'; המקהלה מבקשת להביא בפנינו את מה שהמילים אינן יכולות להביא לנו. ובמילים אחרות, פרי בכוונת מכוונת מציבה את המקהלה במקום נכבד בפואמה שלה, שכן כך מתחדדת אצלנו התחושה שראייתו של דני-אל את העולם אינה במילים (שחלילה יכולות לעוות), אלא במוזיקה טהורה וזכה. עצם שילוב המקהלה על ידי פרי מלמד כי היא מבינה את הפער בין השפה למציאות – פער שהמוזיקה, כאחד מכלי ההכרה האינטואיטיביים שלנו, יכולה לצמצם; הדבר  מאפשר לפרי לומר כי השפה האנושית מוגבלת בתפיסה סינופטית שלנו את השורש הבראשיתי של הקיום בעוד הדבר הוא בכוחה של המוזיקה; שני היסודות המקיימים מתח מובנה ביחס להכרת המציאות כהווייתה – מילים (אפולון) ומוזיקה (דיוניסוס) – מצויים ב"מקהלה", והחלטתה של פרי להציב בפנינו את המקהלה מעצימה בנו את הקרבה לדני-אל החריג בתפיסתו את המציאות ובראיית ראייתו את המציאות בצורה בלתי אמצעית באמצעות המוזיקה. ועל כן לא בכדי הפואמה מסתיימת בדברי המקהלה.

ואני חושב יותר מכך: פרי מבקשת לומר לנו כי נגיעה ב"שורשי המציאות" אולי אינה אפשרית על ידי בני אדם מן היישוב, אלא על ידי יחידי סגולה וחריגים כדני-אל שלה. דני-אל הוא זה שנוגע בשורשי המציאות דווקא משום שהוא פטור מהתיווך המילולי היום-יומי המקובל. הנה הדברים הברורים שהיא שמה בפי המקהלה: "וַאֲנַחְנוּ, שִׁכּוֹרֵי אֲפֵלָה, יוֹשְׁבַי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, / רָאִינוּ, כִּבְסִינַי, אֶת הַקּוֹלוֹת וְהַבְּרָקִים שֶׁל שִׁירָתוֹ / וְאָז יָדַעְנוּ: אֲנַחְנוּ:, אֲנַחְנוּ הַשּׁוֹנִים. / אֲטוּמִים לִיפִי הַשִּׁירָה, / מְצֻמְצָמִים בְּד' אַמּוֹת שֶׁל קַטְנוּת…" (עמ' 60). פרי מציינת כי הפואמה שלה נכתבה "בהשראת הספר 'הנסיך דני' של יוכבד בן דור"; ספרה של המשוררת בן דור מסופר מעיניו של ילד מיוחד, המוגדר כ'אוטיסט' על ידי הרפואה הקונבנציונלית, אבל הוא שלם עם עצמו ועם הכרתו את מציאותו המיוחדת בקרב ההוויה בכללותה.

(ו)

לזכותה של פרי ניתן לומר כי על אף מודעתה לפער שבין השפה למציאות, על אף מודעותה לכך שהשפה מוגבלת בהיותה כלי של השכל האנאליטי, שפת הספר היא משובחת ועשירה במיוחד – המילים מנסות לזכך את המחשבה או את התחושה עד תום, ויש בכך קסם; פרי משתמשת בשפה בצורה קולחת וצלולה, כדי לקרב אותנו לתחושה שאנו נמצאים יותר במישור המוזיקלי מאשר במישור המילולי. היא מזככת את המחשבה  על יד כך שהשפה – שפת העברית – שהיא אוחזת בה היא מזוקקת וצלולה עד כמה שניתן כמו מוזיקה. הספר נחווה לא רק כקריאה במילים אלא גם כשמיעה – שמיעת צלילים צלולים של מוזיקה השורה במילים.

(ז)

הפתעה פואטית נוספת נמצא בשילובם של ה"שומרים" – שומרת המילים ושומר המילים (מעניין שיש לנו גם 'שומר' וגם 'שומרת', ללמדנו על החשיבות הערכית שפרי רואה במושג "השומר"). אנו שומעים גם על פנייתה של האם לשומרות נוספות – שומרת התפילות, שומרת החלומות, שומרת "קורות חיי". ופרי מאפשרת לנו לשמוע גם את האב, הדואג אף הוא, ולקראת הסוף נמצא גם את "כולם" – בחירה מרתקת ויוצאת דופן (עמ' 61), שכן גם הם – כולם – משתתפים מתוך הזדהות במחזה האנושי/פואטי הנגלה לעינינו.

הפגישה עם השומרים ועם האב ועם 'כולם' מעוררת בלב הקורא תחושה פואטית מיוחדת, ושילובם מאפשר לפרי לפרוס את תמונת המתבונן מנקודת מבטו – מה שמותיר את הכותבת כמתבוננת המרשה לעצמה לכתוב רק את תחושותיה ולאפשר למתבוננים לחוות את הנעשה ללא "תיווך" של כותבת "יודעת-כל". בעצם שילובם של השומרים ושל האב ושל "כולם" בשיח אנו חשים באחדות הדעים שדני-אל מצליח ליצור בדבר יכולתו המטאפיזית לגעת בהוויה באופן בלתי אמצעי באמצעות המוזיקה – דני-אל מאחד את הוריו, את השומרים ואת כולם, והוא מצליח לְזַכּוֹת את כולם בחוויית הקיום הפלאית.   

(ח)

אין תֵּמַהּ אפוא שרליגיוזיות שורה בפואמה, שהרי היא נסבה על דני-אל המצליח להעביר לנו תחושות שהוא  נוגע בסוד ההוויה. רליגיוזיות שורה בכתוב, ולא רק בשם הילד "דני-אל' – האל נמצא בדני-אל; מלאכים מצויים בספר – "שִׁירָתוֹ כְּשֶׁל מַלְאָךְ נוֹשֵׂא לָרוּם תְּפִלָּה", אומרת האם (עמ' 11), וגם המקהלה מחזקת: וּבְשִׁירוֹ / יַעֲלֶה וְיָבוֹא / וִינַחֵם אֶת הָעוֹלָם / כֻּלּוֹ. / יַחַד אִתּוֹ / הָעוֹלָם  יָשִׁיר / שִׁיר  זַךְ שֶׁל תֹּם, /  שִׁיר תְּכֵלֶת וְחֶמְלָה, / וּצְלִיל קוֹלוֹ נִשָּׂא / כְּשֶׁל מַלְאָךְ / נוֹשֵׂא תְּפִלָּה (עמ' 13). והמונח "גאולה" על בשורתה מופיע מספר פעמים בספר; גם האם וגם האב חשים כי דני-אל יוכל להביא את הגאולה. כבר בתחילה האם מספרת לנו על היום שבו "אִם יִזְכֶּה בְּחֶסֶד / הוּא יוּכַל / לְהָבִיא גְּאֻלָּה" (עמ' 6), ובהמשך האב מבין כי ל"גְּאֻלָּה / יֵשׁ קֶצֶב וְרָצוֹן וֶאֱמֶת מִשֶּׁלָּהּ / וְגַם לְדָנִי-אֵל / קֶצֶב וְרָצוֹן וֶאֱמֶת / מִשֶּׁלּוֹ. / וַאֲנִי, אָבִיו, / אֲחַכֶּה לַגְּאֻלָּה אִתּוֹ" (עמ' 30). "שומרת התפילות" אף מעצימה את הרליגיוזיות השזורה במילות הפואמה. השומרים בכללותם, בהיותם מלאכים, מחזקים בנו את התחושה שיש מלאכים –  מלאכי עליון, שהוא דני-אל חש אותם ומכיר אותם; לא לחינם בוחרת פרי בפיוטי יום השישי "שלום עליכם מלאכי השרת"; כך תחושת המלאכיות של דני-אל – מַלְאָכָהּ – מתחדדת. ובהקשר הזה, נעים לציין כי משובב נפש הוא האיזכור של שירים מילדותנו ("עגלה עם סוסה", "אימא יקרה לי", ועוד), וכך גם השילוב של המזרח עם המערב (מוצרט ואום כולתום, ועוד); ובעין ציונית אוהדת אנו גם פוגשים את 'זמר הפלוגות' של אלתרמן ואת לחנו הנעים של סמבורסקי ל'שיר העמק' (עמ' 26-7).

(ט)

כמילות סיום אומר כי האינטימיות המתוארת כה יפה של דני-אל עם המוזיקה שבנפשו, החושפת בפניו את שורשי ההוויה, מגיעה עדינו, ואנו מבינים בחושינו שיש משהו נשגב בהווייה שלצערנו הוא נשגב מבינתנו, אבל הוא אינו נשגב מבינתו של דני-אל. מציאותו של דני-אל; ראייתנו שלנו את ראייתו; היותנו חשופים לנפשו –  כל אלה אפוא מעצימים בנו תחושה שיש בעולם ובדני-אל משהו זך ומזוקק, שאנו איננו מכירים. דני-אל מצליח לממש את כמיהתו להשפיע מטובו וּלְזַכּוֹת את כולנו בתחושה שיש טוב ותום וטוהר בעולם.

(י) והרהור אחרון בנימה אישית

דני-אל, המלאך של פרי, מביא בפנינו "שִׁיר רַךְ שֶׁל אוֹר / שִׁיר זַךְ שֶׁל תֹּם, / שֶׁעַ-ד הַיּוֹם / אִישׁ לֹא שָׁמַע" (הפירוק שע-ד במקור; אולי ליצור הקשר בנפשנו ל"עדי עד", לנצח); "וִיפִי שִׁירוֹ / יִבְקַע בְּרֹךְ / אֶת הַדְּמָמָה" וכולם "יִמְחוּ דִּמְעָה" (עמ' 7); "כֶּלֶב לֹא יַחֲרֹץ לְשׁוֹנוֹ" (עמ' 57), וכולם דרוכים ו"רוֹאִים כִּבְסִינַי אֶת הַקּוֹלוֹת וְהַבְּרָקִים שֶׁל שִׁירָתוֹ" (עמ' 60).

והאימא – האימא יודעת הכול על רצונו הטוב של דני-אל לשתפנו בהתגלות אותה הוא חווה באופן בלתי אמצעי עם הכוליות, כי דני-אל הוא פרי בטנה ונפשותיהם כרוכות זו בזו אהדדי, והיא, כאימא החשה בהווייתה הנשית את ילדהּ, סוחפת אותנו להתוודע לכך.

אני אוחז בספר והוא אסתטי – איור העטיפה של ליאורה סומק והעיצוב הגרפי של כפיר מלכא משרים "שִׁיר רַךְ שֶׁל אוֹר / שִׁיר זַךְ שֶׁל תֹּם". נהניתי פואטית מאוד וחשתי גם אני תוך הקריאה כי יש אור בהווייה שהלוואי שהייתי מתוודע אליו כמלאך דני-אל.