close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • על ההפיכה: מי אמור לשמור על הדמוקרטיה?

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ' | מחשבות | התפרסם ב - 02.12.19

    “‘אני מורד’ – לפיכך אנו קיימים” (אלבר קאמי, מצרפתית: צבי ארד).

    אדם עומד במסדרון אין־סופי המגיע מקצה העולם האחד לאחר, ומולו מוצבות שתי דלתות. האחת – מובילה אותו בוודאות אל היום הנורא ביותר שחווה בחייו. השנייה – מובילה אותו אל גורל לא נודע. האדם הממוצע, כך אני סבור, ייבחר לחיות מחדש את היום הנורא ביותר בחייו רק כדי להימנע מהסיכוי שגורל אכזר מזה עוד צופה לו. כי אותו יום נורא כבר חקוק בזיכרונו כהישג שהתגבר עליו, ולכן, כך נדמה, אפשרי. מכאן משתמע כי סבל, תחושה רעה או חרדה, חשובים בעיני אותו אדם פחות מאי הנעימות המשתק של חוסר הוודאות. אך אם נזכר בכל אותם מקרים שאנו מכנים “ניסיונות” או “ימים רעים”, נגלה שרק באמצעותם הצלחנו לפתח את תבונתו, אישיותנו וגורלנו.

    נניח למשל את תקופת חיינו הראשונה בגיל ינקות בה ללמדנו ללכת. הרי רק כשמעדנו, לנגד הקול המעודד של הורינו התומכים בנו להמשיך ולנסות, בעודנו מנסים להתרומם על רגלינו, יכולנו לפתח את תחושת שיווי המשקל ההכרחית בשביל לעמוד על רגלינו ולצעוד. ההרגל, האימון והחזרתיות אפשרו לנו בסופו של דבר לתפוס בחושינו את פעולת ההליכה. אבל הפעולה המונוטונית החלה בדחף המנוגד כמעט לטבע האדם.

    הייצור החי שואף אל חוסר התנועה משום שהוא מוכר. בהיכרות יש ביטחון. גופים ציבוריים ופוליטיים מזהים חולשה זאת ומנצלים אותה לטובתם. החרדה, המצוקה והסבל שנגרמים לאדם בעודו שומע את המושג “הפיכה” הוא כה חזק, עד שנעדיף סבל ממשי בר קיימא במקום מוכר מאשר חלוקה הגיונית יותר של אותו סבל, מה שבוודאי היה מקל על הגוף המחלים. למשל אם נשבור את היד באותה נקודה פעם אחר פעם – נלמד אמנם להסתגל לכך שלא ניתן להרים בעזרתה אבטיחים, אבל גם לא נוכל להרים את ילדנו הבוכה והמתחנן. וכשמדברים על המנגנונים העדינים בנפש, כאן האבטיחים עליהם אנחנו מוותרים הם אולי תבונה והתפתחות עצמית. אליהם לא נגיע לעולם בלי לוותר על המוכר. לכן אין זה פלא שבאותו האופן בדיוק, כשהאדם ניצב מול שתי הדלתות הוא יעדיף את הכאב המוכר לו שוב.

    אבל ניסיון חיינו מלמד אותנו שרק כשביצענו על עצמנו “הפיכה” – למשל כשהתחלנו ללכת, או כשלמדנו לקרוא – כלומר, פעלנו בניגוד לדחף הקורא לשמר את המוכר והידוע – הגענו להישגים שהיו בלתי אפשריים או בלתי גלויים לנו – מה שפעל בסופו של דבר לטובתנו. אולם, למרות כל המצוין לעיל עם הגיל נראה שקשה יותר לוותר על המוכר. אז ההרגל והצורך המדומיין בנוחות גובר על הצורך בהתפתחות גם אם היא תטיב עם אותו אדם. אולי משום שכבר אבד ההורה או בעל הסמכות שעודד אותו להתרומם וללמוד ללכת – על אף הכאב. הוא משתתק, מסתגר ופועל בניגוד הגמור לניסיון שהוביל אותו להישגיו.

    “הפיכות” הן נקודות שיא בחיי האדם שבהן ניתנת לו האפשרות להחלים. ההרגל, אומרת לנו התבונה, הוא זה שעלינו לחשוש מפניו. וכשמדובר בגוף ענק, כמו מדינה, “ההפיכות” (שמקורן בתחום החוק) הן אף הכרחיות כדי שהכוח לא יישאר בידי ארגון, קבוצת פוליטית או אדם פרטי (גאון ככל שלא יהיה), אלא ינוע, ישתנה ויארגן את מבנה החוק בצורה ההוגנת ביותר בתחום האפשר.

    חוקי המשפט האידאליים מוגדרים בערך כך: כל חוק נועד בראש ובראשנה לא לשמר את הכוח אלא דווקא להגן על האדם מפניו ואם החוקים אינם עושים זאת – על האדם לשנותם בהתאם. אך בפועל נדמה כי החוקים דווקא מהללים את החזק ומפנים עורף לחלש, וככל שההגמון מתחזק – חוקיו נעשים דרקוניים אף יותר כדי לשמר את מעמדו. זאת אחת הסיבות למה התנועה המרקסיסטית שניסתה להגן על הפועלים כשלה – הכשל היה, בין היתר, בכך שלא ניתן היה להפריד את רצון הפועל להשתחרר מהעבדות בעודו מבסס את עצמו כמקור אותו כוח ממנו הוא נמלט. כלומר, הפועלים הצטרפו לתנועה לאו דווקא בגלל עוול השעבוד אלא בגלל עצם הידיעה שהתנועה תהפוך אותם להגמון.

    אבל, וכאן נוכח ה”אבל” הגדול, התנועה, כל תנועה, מעלה מחדש את הטקסטים הרדומים בחברה – ומאלצת את החזק להכיר בעצמו כהגמון. וכאן מתחילה התנועה המחזורית ההכרחית של הכוח כפי שהכרחית לאדמה חילוף העונות אחרת תסבול הארץ מבצורת ממיתה או תוטבע בגשמי חורף אין־סופיים. לכן אין זה פלא שהחזק יעשה כל שעולה בידיו כדי לשכנע שתנועה, “הפיכה” או כל שינוי ייגרמו להרס. אבל ההפך הוא הנכון כל עוד מדובר במרד חיובי. כזה שפועל למען האדם, החברה ולטובתו ולא כזה המנסה לשמר את מנגנון הכוח. ואין כמו הטבע עצמו כדי להוכיח זאת. התנועה היא הכרחית כדי לשקם את הכוח שהופעל על היד השבורה, או על הנפש המרוסקת או על האדמה החולית. בלעדיה, אנחנו רק נעמיק את הפער בין החזק לחלש, ונרחיק את עצמנו מחברת חוק צודקת.

    “חופש מוחלט לועג לצדק. צדק מוחלט מונע חופש. כדי להיות מעשי שני הרעיונות צריכים להגביל זה את זה”, אומר הסופר הצרפתי-אלג’ירי קאמי ב”האדם המורד”, ומתריע בצלצולי דמוקרטיה רועשים: עליינו להקפיד בחומרה על שמירת האיזון שבין הכוח המארגן (כלומר, החוק) לבין החופש לחירות המגיע לכל אדם מעצם היותו אדם (כלומר, הצדק). ברור שמנגנוני הכוח, הממסד הדמוקרטי, שלא חף מדעות קדומות, לא מסוגל לעשות זאת בלי שמנגנוני הבקרה התרבותיים ימרדו. והמרד, כמו “ההפיכה”, היא־היא אותו איזון.

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

    פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘, בעל תואר ראשון בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת ובבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב. נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. שנה לאחר מכן עלה עם הוריו לרְחוֹבוֹת, מסע שארך שלושה ימים ועבר דרך שלוש מדינות: רוסיה–הונגריה–ישראל. סיפוריו ושיריו התפרסמו במספר כתבי עת שונים, והוא הוציא שני אלבומי ראפ. ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי עתון77.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אַל תַּבִּיט בִּי כָּךְ – פניה חזן

    פניה חזן
    אַל תַּבִּיט בִּי כָּךְ שֶאֲנִי פְּרוּעָה הַיּוֹם. אֲנִי נוֹגַעַת דֹפֶק בְּדֹפֶק...

    נעים להכיר, אריאל הכהן

    אריאל הכהן
    אריאל הכהן. בן 50. יוצר עצמאי בתיאטרון. מחזותיו רצים בתיאטראות פרינג'...

    קמט על שמי

    דנה גוטמן
      כְּשֶׁלֹּא יָכֹלְנוּ עוֹד לַגַּעֲגוּעַ וְנִפְגַּשְׁנוּ רָאִיתִי אֶת שְׁמִי מוֹפִיעַ עַל...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית