close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • על בהונות הנפש – ביקורת

    רן יגיל | מאמרים | התפרסם ב - 25.05.24

    במִקטעים קצרים, בשמות פרקים מקוריים ובעיקר בכתיבה מדויקת ביותר וחסכנית שאינה נופלת לבּנאליזמים, כותבת הסופרת-משוררת ענת לויט, שכתבה בעבר ספרי פרוזה ניסיוניים טובים מאוד ומרגשים כמו "שפת הלוליין" (גוונים, 1997) ו"ניקול ופּייר" (ידיעות ספרים 2000), את חייה דרך הפיזי המוביל אל הנפשי, איך זה להיות בעל מום פיזי מלידה המתגדל והופך למום נפשי בשל יחסי האדם כלפי היחיד, מהיחס האינטימי הקשה של האב, דרך יחס החברה כולה ועד הדיאלוג שלה עם בנותיה.

    את כל זה, את הטיפול העצמי והשיקום האישי במסגרות השונות, עקב בצד אגודל "על בהונות הנפש", היא כותבת בכנות רבה ללא גרם של הצטעצעויות בּארוקיות ומילים מיותרות. זהו ממוּאר אוטוביוגרפי, מעט המחזיק את המרובה, של אשת מילים היודעת לברור מילים ולברוא משפטים באופן אסתטי מושלם, עורכת ופועלת מילים ביומיום למחייתהּ, והוא עורר בי הזדהות רבה ממש כמו ספרו הבלתי נשכח של ז'אן פול סארטר "המילים", המחולק דיכוטומית לשני חלקים "קְרוא" ו"כְתוב".

    הנה דוגמה קטנה לדרך הכתיבה שלה: "בלי אבחנה רפואית רשמית, חותכת כדין שיש לקבלהּ ללא אפשרות ערעור, נסללה לי עוד בילדותי דרך התנהלות אשר תִּעתעה קודם כול בי. אבא שלי הוא שכפה עלַי להאמין שאם רק אפסיק להיות נרפית, חלשלושה באופן מביך – אצליח לצעוד בקלות כמו כולם.

     נוסף על קשיי ההליכה, גם כפות ידיי – ובמיוחד השמאלית – התגלו כנוקשות אצבעות. הנוקשות הזאת היתה מתגברת ומקפיאה לגמרי את תנועת אצבעותיי בכל עת שהייתי שרויה במתח נפשי.

     המתיחות נבעה בדרך כלל מבושה ומאֵימה. התביישתי, כי הרגשתי שאבא שלי מתבייש בי גם כשלא נמצא בקִרבתי. במיוחד גבר המתח בכל פעם שהיה עלַי, למשל, להביא כוס גדושה במים אל שולחן האוכל שעה שאבי ישב לידו. כל גופי היה קופא אז בחרדה שמא לא אצליח לאחוז בכוס כראוי, והנוזל שבתוכה יישפך ויגרום לאבא לשפוך עלַי מילים מבַזות. ברוב הפעמים זה אכן מה שקרה.

      מעולם לא יכולתי לדעת אם הלְקוּת הזו של כפות ידיי היא באמת בלתי נפרדת ממני, או שמא נגרמה ממה שאמרו לי עיניו של אבא עוד לפני שפצה את פיו, תכף אחרי שנכשלתי בפעולת יד פשוטה".

    כמה חַסכנות כתיבה ומחשבה יש במִקטעים האלה וכמה דיוק יש בפרקונים הקצרים שאליהם קופצת תודעתית הסופרת הדוברת אלינו הקוראים.

    מקום מרכזי, מכמיר לב מבחינה פואטית, יש לגיבורת הממוּאר הזה בדיאלוג עם שיר הילדים הקלאסי שלמילים שלו אחראית בלהה יפה כמובן, "בובה ימימה", זאת שאומרים לה שהיא יפה, רק רגליה עקומות נורא. לויט יודעת ככותבת להתחטא ולהתיילד בפנֵי הקורא מבלי לגלוש לבנאליזמים ולפתטיות. את השיר ואת גורלה של הגיבורה קושרת הסופרת ליחסים עם גברים ואי אפשר אלא לומר שזה צובט את הלב בקריאה מבלי לגלוש אל הפתטי.

    אתלֶה את ענת לויט בסופרים גדולים, דווקא גברים, ואומר כי כל המצב הפיזי והנפשי, כל הפסיכוֹ-פיזי שבה, לפחות בספר הזה, מקורו ביחס המשפיל או המתנכר של אביה, ממש כמו סופרים באמפּליטוּדה שבין פרנץ קפקא לפול אוסטר. זה מדהים איזה כלי שָׁרֵת ספרותי היא הפסיכולגיה בכלל ויחסי הורים-ילדים בפרט. לאבא שלה, אליבּא הממוּאר הזה, הייתה השפעה מרחיקת לכת על כל המערך הפיזי שלה עד כדי שיתוק ואפילו אל העולם האֶסקפּיסטי שלה, העולם שהיא עצמה בראה לא בשתי ידיים, אלא באצבע אחת מקלידה, הוא חדר בכוח ונותר, אף נשאר, דומיננטי.

    לויט מנתחת זאת יפה. היא אומרת בפירוש שההתעלמות של אביה ממנה גרמה לה בעצם לאיין את עצמה בעולם בכלל ובפני גברים בפרט. גם בדיאלוג האינטימי שלה עם חברה החדש והצמוד אליה, מקל ההליכה, יש הרבה חן פואטי, המכסה על הכאב. מקורית מחשבה היא לויט כשהיא משווה את מקל ההליכה ואחר כך את ההליכון לידידים קרובים, חברים, שיש בהם מיסוד ההתמכרות לסמים, כלומר גם עוזרים לה וגם מכופפים אותה והופכים אותה יותר תלותית ומגבירים את העקמת עד שלבסוף היא מגיעה עדי כיסא הגלגלים החשמלי המשוכלל.

    עוד דבר שמדבֵּר מאוד אל לבי הוא הצד הרליגיוזי שבספר. בערך באמצעו, כשהמצב הבריאותי מידרדר, המספרת פונה אל אלוהים ומגלה אותו. כאדם מאמין הכֵּנות הזאת עוררה בי הרבה הזדהות. לויט הצליחה בשל הנכות גם להגיע אל המנוחה והנחלה, לפתע, אחרי קריסת הגוף, היא אִפשרה לעצמה לנוח, אותה נִמלת מילים עמלנית, הכותבת, עורכת ומגיהה לשם פרנסה ולמען הנפש, הרשתה לעצמה לפתע, בשל המגבלות, אולי הגוף זעק, לדבר גם בשבח הבטלה, כפי שכתב בשעתו פילוסוף וסופר נודע אחָד, ברטראנד ראסל.

    שימו לב לתיאור המקורי הזה של ההליכה בפסקה כאן: "במקום להתקומם ולהתמרמר על איטיות הליכתי, או לטפח געגוע מעיק לאופן שבו צעדתי במשך שנים ארוכות, התחלתי להסתגל ולהקשיב לצורכי גופי החדשים. הבחנתי שההאטה משפיעה קודם כול על קצב הנשימה שלי. בעוד שלפני כן שמתי לב לא פעם עד כמה נשימותיי קצרות, מתוחות כמיתר דקיק שעומד להתפקע – הרי כשנכנעתי לקצב הצעידה החדש הן התארכו והתעבּו, ומילאו את בית החזה שלי ברוגע שלא חוויתי כמותו".

    לויט פונה לרשויות הרווחה ולסמכויות עירוניות שיעזרו לה והיא לימים אפילו מפסיקה להתבייש לבקש עזרה. עצם היותה אשת מילים קלת ניסוח הוא דבר מועיל במאבק על זכויותיה. היא יוצאת לדרך ספורטיבית יותר בחזקת נפש בריאה בגוף בריא ושוחה בבריכת הנכים בספּיבק שברמת גן. במאמר מוסגר אומר שגם בני, מתן חיים, כיום בן 22, שהוא בחור בעל צרכים מיוחדים שיש לו שיתוק מוחין ופיגור מדרגה בינונית הולך לבריכה בספּיבק והוא, אמו דנה ואף אני, פגשנו שם לא אחת את לויט. שם היא חייכנית, צוללת ואף שוחה במרץ. בהדרגה היא הופכת בחלק השני של הספר לא רק רחמנית אלא גם סלחנית כלפי עצמה. כל זה קורה באופן סיפורי מִדרגי עד להשלמה היפה והכמעט בלתי נמענת שבה היא מצליחה לומר תודה, קצת אירונית, לאבא.

    היא מסיימת את הספר בפסקה ניגודית כל כך יפה על המצב הפסיכו-פיזי, ספרות במיטבה, שאני משוכנע כי אפילו פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהבעיה הפסיכו-פיזית העסיקה אותו רבות והוא טען בתוקף שבשום פנים ואופן אין לה פתרון, היה מתרשם ממנה לו היה זוכה לקרוא אותה הנה:

    "כשאנשים מבקשים לסייע ולהקל את ההתמודדות שלי עם תלאות גופי, רבים מברכים אותי במילים 'תהיי בריאה'. הברכה הזאת מעוררת אצלי תמיד צחוק פנימי. בריאה מעולם לא הייתי וגם כנראה לא אהיה. ובכל זאת, הודות להכרתי המלאה בעובדה זו על כל השלכותיה – גם אם באיחור גדול – זכיתי בנפש בריאה, שלעולם אולי לא הייתה לי אלמלא נולדתי נכה".

    אם נחזור לספריה המוקדמים של לויט, האהובים עליי, והוזכרו בתחילת הרשימה הזו, הרי ששפת הנפש המובררת והמדויקת אצלה הייתה ועודנה "שפת הלוליין". היא מסתכנת בכתיבה על התוך והפְּנים ממש כמו לוליין המהלך על חבל או מבצע תרגיל אקרובּטיקה מסוכן, וכמו ב"ניקול ופייר" דווקא החסר הגדול באהבה מנכיח אותה לבסוף, כאן, בספר הזה, ברגע שלויט מגיע לאהבה עצמית של השלמה פנימית ולא של רדיפה אחר דברים חיצוניים. זהו בהחלט ספר המראֶה על התגברות אנושית ודיאלוג עם הגוף עקב בצד אגודל. ספר ששווה קריאה הן מן ההיבט הפואטי של הספרות היפה, אבל לא רק, גם מן הצד של ספר היַעַץ בנוסח אני אתגבֵּר.

    לדף הספר

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 1

    תגובות


    7 תגובות על “על בהונות הנפש – ביקורת”

    1. אילנה וייזר-סנש הגיב:

      כמה יפה וחם כתבת על ספר מעורר עניין.
      תודה רן, ותודה גם לענת.

    2. רן יגיל הגיב:

      אילנה היקרה, שלמי תודה על התגובה חמת הלב הזאת. רן

    3. ענת לויט הגיב:

      רן היקר, לפעמים מעטות המילים לבטא את רחשי ליבי. כך חשתי למקרא מאמרך על ספרי "על בהונות הנפש". קשה לי לדמיין באפשר דברים מקיפים, מעמיקים וכן גם מחמיאים מאלו שכתבת. תודה רבה!

    4. ענת לויט הגיב:

      תודה לך אילנה היקרה. אכן רן הפליא במילותיו… ותודה גם לכם שמעון וברכה היקרים. שימחתם במילות תגובתך למקרא מאמרו הממצה/המצוין של רן על אודות בהונות הנפש שכתבה את הספר הנדון.

    5. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      קראתי בעיון ובעניין את חוות הדעת על הספר-הממואר של ענת לויט "על בהונות הנפש" (שם מקורי וייחודי). חשתי הזדהות עמוקה ואמפטיה והתעוררו בי רצון וסקרנות לקרוא את ספרה החדש. בהצלחה לענת.

    6. רן יגיל הגיב:

      דפנה היקרה, שלמי תודה על התגובה ושבת שלום. רן יגיל

    7. רן יגיל הגיב:

      ענת היקרה, ספרך יפה וספרייך בכלל יפים וראויים ביותר בעיניי. שבת שלום. רן

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אל בארות הלב / אנליזה בישיבה

    אורנה וייס
    אל בארות הלב אֲנִי קוֹפֶצֶת רֹאשׁ לְתוֹךְ בְּרֵכָה כְּאִלּוּ הָיְתָה רֹאשׁ...

    מהו Climate Fiction?

    נעם קרון
    סיפורו של ז'אנר חדש-ישן העוסק באתגר הגלובלי הגדול ביותר – משבר...

    גע. גע. גע. געגוע.

    זאב ליכטנזון
    גע. אל תיגע. גע. אל תיגע. גע וגע. אל.   ויכוח...
    דילוג לתוכן