פה אסכם בקצרה את עיקרי הוראתו של ישראל כדי שיהיה איזה מקום בספר שאפשר להבין ממנו את עיקרי האסכולה. אי אפשר לרכוש ידע מעשי מסיכום זה משום שיש לראות כיצד הדברים מיושמים ולהבין אותם תוך כדי עשייה. המטרה היא יותר לתת מושג כללי על הדברים שנלמדו ועדיין נלמדים בכיתות מהסוג הזה אם על ידי ישראל או על ידי תלמידיו. מושם דגש רב על איכות החומרים משום שמהם מורכב הציור והם גם שקובעים במידה מסוימת את איכותו. לכן ישנה התנסות בהכנה עצמית של צבעי שמן מפיגמנט ושמן, וכאשר צבעים נרכשים (רוב הזמן) – התלמידים וגם ישראל קונים צבעים מהאיכות הגבוהה ביותר וכך גם שאר חומרי הציור (פחמים, ניירות, מסגרות ציור פלטות ועוד). כאשר הצבעים נקנים בחנות הם לרוב צבעים של חברת וויליאמסבורג או של חברת אולד הולנד. את הבדים התלמידים לומדים למתוח בעצמם על המסגרות אחרי שקנו בדים ומסגרות בנפרד. את הלימודים אצל ישראל מתחילים בלימוד רישום כבסיס לציור שקודם לו. בכיתות של תחילת שנות האלפיים בירושלים היה נהוג לרשום בפחם חצי שנה לפני עבודה בשמן בשאר שנת הלימודים. הרישום והציור נעשו מתוך התבוננות במודל עירום אישה לרוב אבל לעתים גבר שישב במספר פוזות קצרות בתחילת היום ובפוזה אחת ארוכה לכל שאר היום. לשם כך נדרשת מיומנות מהמודל שצריך לשבת בפוזה נוחה אך לא מכאיבה בלי תזוזה ככל האפשר. התלמידים נדרשו להתעלם מאנטומיה ומהיות אדם עירום מולם ולבחור נקודת מפגש של אור וצל ולנסות לתפוס אותה במונחים של זוויות ובהיר כהה על הנייר. זאת כדי ליצור התאמה בין עין ויד ולרכוש ניסיון בעבודה בחומר. בתחילת כל תרגיל ישראל הדגים את התרגיל מול כיתת הסטודנטים ביום נפרד שהודגש להדגמה. ההתנסות היתה אמורה להיות התנסות בציור מופשט מהתבוננות (ניסיון בציור ריאליסטי למעשה) שנמשך מספר חודשים. בכל יום חמישי היתה ביקורת עבודות עם ישראל שלרוב הגיע רק ביום הזה. העבודות נתלו על הקיר והוא עבר עליהן לפי שמות תלמידים ואמר את דעתו. לאחר מספר חודשים של עבודה על מקטעים קטנים מהמודל נבחרה פוזה שתימשך חודש. המודל עמד או ישב בפוזה קבועה שנבחרה יחד איתו והתלמידים התחילו במתווה לקראת רישום ארוך של מלוא גוף המודל אישה או גבר. לאחר עשיית המתווה חוברו דפים ללוח בגובה של כשני מטרים והתלמיד התחיל להעביר את המתווה לגובה המודל המלא, בסביבות מטר שמונים. אחרי עבודה של חודש על גודל גוף מלא התבצעה ביקורת עבודות של הפרויקט והחל סמסטר העבודה בצבעי שמן. הסמסטר התחיל בהכנת צבע שמן ובהדגמה של ישראל של עבודה בשמן ממודל. לאחר יום ההדגמה הסטודנטים נדרשו לעבוד על מקטע קטן מהמודל בכל יום על בדים שהכינו לבד. הביקורות בימי חמישי נמשכו רק שהפעם הקירות בכיתה התמלאו בציורי שמן קטנים במקום רישומי פחם. במהלך כל אותו הזמן פעלו במקביל בחלל בית הספר סטודיואים לתלמידים מתקדמים עצמאיים שעשו בהם את העבודה שלהם באופן עצמאי. הפרויקטים בסטודיואים היו של ציורים מתקדמים יותר בניגוד לתרגילים בכיתה שנועדו לתלמידים בתחילת הדרך. חלק מרכזי בתפישה הנלמדת הוא שהרישום והציור מורכבים מכתמים אותם יש לסדר על המשטח, הם המרכיבים את הקומפוזיציה ומרכז תשומת הלב צריך להינתן להנחתם. אותם כתמים צריכים להיות בהירים או כהים מספיק בהתאם למודל ובצבע נכון אם מדובר בציור שמן. אותם כתמים צריכים להישקל קודם כל ככתמים גדולים שמרכיבים את האלמנטים העיקריים ממנו בנוי הציור. בין כתמים מונח המעבר ביניהם שהוא חד או הדרגתי ויש להתבונן במודל ולצפות במעבר ולשחזר אותו על הבד. תפישת הציור ככתמים והטבע כמה שיש לתרגם לאותם כתמים נמשכת לאורך כל שנות הלימודים ואצל רוב מי שלמדו בשיטה לאורך כל הקריירה כציירים בוגרים וכמורים. את הלימודים והעבודה העצמאית מלווה ספר של צייר בשם הות'ורן, בו משנתו בקשר לכתמים ולציור פרושה באוסף ארוך של ציטוטים שנאספו על ידי תלמידים שלו. כדי לעשות רישום או ציור מוצלח לפי הכללים צריך גם לראות ציורי מופת של ציירי עבר ולשם כך צריך לבקר במוזיאונים כדי לראות דוגמאות. עדיף באירופה או בארצות הברית שם יש מבחר גדול מהמבחר המצומצם יחסית במוזיאונים בארץ. כך היה מקובל לחשוב בזמן הלימודים. אחד מחסרונות השיטה הוא התעלמות עד גנאי לאמנות ישראלית תוך התכחשות לקיומה של מסורת מקומית וקשר למה שנעשה בתחום התרבות בארץ ב-100 שנות תרבות ישראלית. לא רק בתחום האמנות החזותית כי אם בכל התחומים כולל בכתב. זאת על אף הישגים מרשימים כמו החייאת השפה העברית בדיבור ובכתב, הקמת מוזיאונים רבים ותרבות ציונית חזותית והחייאת האומה לאחר שנות גלות רבות. התכחשות זו לתרבות הישראלית עד כדי גינוי וביטול שלה בעל פה נובעות מהגעתו לארץ של ישראל בגיל מאוחר יחסית, מחוסר היכרות עם תרבות זו ומעמדה סנובית בלתי מוצדקת שמביטה מלמעלה על הישראלי כנחות תרבותית מהאמריקאי איתו מזדהה ישראל. עמדה זו אינה מגובה בהתייחסות עמוקה לנכסי התרבות שישראל מציעה בצורת ספרי שירה ועיון מחזות ותנועות אמנות חזותית אלא נשארת התייחסות שטחית בגדר השוואה בין כוחה של תרבות אמריקאית לבין זו הישראלית. החסר מבחינת היכרות עם נכסיה של תרבות העולם מבחינה חזותית הפך בבית הספר לתרגילי העתקה של יצירות מיינסטרים במגמת היכרות עם אותן יצירות מופת שהתלמידים החסירו ונסיעות שנתיות לאתרי מורשת תרבות עולמית באירופה. שם נחשפים הישראלים להישגיה של התרבות החזותית האירופית משנות הזהב של מדיום הציור טרם שקיעתו ההדרגתית במאה ה-20, עם תנועות האוונגרד הראשונות. כדי להשלים את החסר במסורת אותה רצה להנחיל ישראל בארץ, הוא הביא מארצות הברית שלל ציירים, אותם פגש בניו יורק במהלך שלבי התבגרותו כצייר, כדי שילמדו את הישראלים הצעירים מניסיונם כיצד יש להתייחס לציור ולבצע אותו. חסרים נוספים במערך הלימוד הם היעדר של לימודי אנטומיה או מבנה חלל הציור, היעדר לימודי פיסול מסודרים כך שמהסטודנטים נמנעת לחלוטין גישה למדיום זה, והיעדר לימודי תולדות האמנות. מכאן שהסטודנטים נחשפו אך ורק לאמנים בודדים בהם ראו דוגמה אבל פספסו את מהלכן ההיסטורי של תקופות שלמות של הספרות שמלווה מהלכים אלה ואת תרגילי העיון והכתיבה שמאפיינים מחקר מן הסוג הזה. חסר נוסף הוא ריחוק כללי מהתרבות הישראלית העכשווית שבדרך כלל נוכחת בלימודי אמנות בארץ, לכן הסטודנטים עברו את הלימודים בסטודיו סקול בירושלים בלי חשיפה לאמנות קונצפטואלית ולתזות מרכזיות שמלוות את האמנות הישראלית וכמעט ולא היתה להם הזדמנות להתעמת או להשוות את הגישה שנלמדה עם גישות אחרות באמנות הישראלית, דוגמת אסכולת המדרשה, בצלאל או מה שקרה בשדה הגלריות בתל אביב. מכל אלה ניכר שלמרות היתרונות בציור וברישום שהיו ללימודים בירושלים אצל ישראל הניתוק ממה שקרה סביב בתרבות הישראלית החזותית והכתובה היה ניכר ונעדר מסלול מרכך במעבר מאסכולה סגורה זו להתרחשויות בולטות יותר בממסד האמנות הישראלי. ניתוק זה לווה בהיעדר כמעט מוחלט של אמנים מקומיים שישמשו כדוגמה לאמנים בתחילת דרכם, מה שהוביל למבוכה ולבלבול בקרב תלמידים שיצאו לבקר בגלריות ובמוזיאונים מתוך סקרנות וחזו באמנות שהוצגה בהם. ניתוק זה הוביל להיות ההירשברגים קבוצה די מנותקת באמנות הישראלית שאינה נטמעת בקלות במהלכים בולטים באמנות הישראלית ולזרות שנובעת עוד קודם מעצם הבחירה בציור ריאליסטי כמדיום בלעדי לעבודה. אמנם כמות האמנים באסכולה וכמות הגלריות המציגות אמנים אלה גדלו ואף יוסד פרס לאמנות ריאליסטית שניתן על ידי מוזיאון תל אביב מדי שנה אך הזרות הראשונית של ההירשברגים נשארה כשהיתה ואיש מאנשי האסכולה לא עשה מהלך שירכך זרות זו או יחבר את התנועה למהלך עניינים כללי יותר.

• ציור תמונת הכותרת: ישראל הירשברג