(תנועה אל האופק הנע מאיתנו)

אור ארנסט, זהב (הרהורים). הוצאת עמדה, 120 עמודים

  "עַכְשָׁו עַרְבִית. עַכְשָׁו הַחַלּוֹנוֹת הֵעַבְתָּ.
  כִּבִּיתָ הַמְּנוֹרָה וְהַמַּרְאוֹת תַּדְהֶהָ.
  כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ, הַבֵּן אֲשֶׁר אהבת  
  אֲשֶׁר יָדִי הָיְתָה בּוֹ בַּשָּׂדֶה"
(אִגֶּרֶת, נָתָן אַלְתֶּרְמָן)   

א. מבנה
'זהב' הוא שם היצירה של אור ארנסט. זהו שם הדמות הראשית, שהיא, אולי, הדמות הגיבורה בסיפור היצירה או אולי רק זווית הראייה העיקרית בה. על אף כותרת המשנה, "הרהורים", מלכתחילה ברור לקורא כי זוהי יצירה שיש בה גם מעין עלילה ולא רק הגות. משמע, מטרת היוצרת היא יצירה שהיא הוספה ל"מציאות" – יצירת סיפור והוספה לעולם שבו נתונים גם הכותבת גם הקורא.
יצירה היא שימוש הכותבת בחוזה קיים. משמע, היצירה מחדשת, אבל אינה ממציאה כללי הבעה יש מאין. ביצירה שימוש בכללים קיימים כדי לחדש בעזרתם, כדי להוסיף בעזרתם. הז'אנרים הספרותיים – רומן, סיפור קצר, שיר, אפוס, וכולי – הם חוזים. גם להבעת הגות יש חוזים משלה – מסה, מחקר וכולי.
והנה, אני פותח את הספר, וכבר בעמוד השער, תחת שם היצירה – 'זהב', אני רואה כותרת משנה – "הרהורים". החיבור בין הכותרת הראשית לבין כותרת המשנה מביאים את הקורא להבנה כי מה שהוא עומד לקרוא בו הוא מסה, עיון – הגות, אם כי בצורה גמישה, סיפורית.
כשמעיין הקורא בספר קטן זה – קטן בפורמט וקטן גם במספר העמודים, 120 עמודים (מספר עמודים סמלי?) – הוא רואה כי לפניו מבנה: ראשית, היצירה מחולקת לשלושה חלקים, לא שווים באורכם. החלק השני קצת יותר קצר משני האחרים. שנית, כל אחד משלושה החלקים מחולק לפרקים, שכולם קצרים אך אינם שווים זה לזה באורכם ובמבנם. שבעים פרקים ב'זהב', והם ממוספרים ברצף נמשך – החלק הראשון הוא פרקים א'-כה'. החלק השני הוא פרקים כו'-מו', והחלק השלישי הוא פרקים מז'-ע'.
כמו כן רואה הקורא, כי בתוך הפרקים, במקומות שונים, משולבים שירים שונים שכותב זהב. כל אחד משירים אלה נפתח בשתי המילים: "כָּתַב זָהָב:". עיקרם של השירים – סיכום ומיצוי של מה שנכתב לפניהם. חלקם קצרים מאוד, חלקם ארוכים יותר. חלקם מופיעים כיחידות יצירה שלמות, חלקם, קטעי הרהורים, המגבשים נושא שבו הם משולבים. שונותם של שירים אלה מתבטאת בהיותם מודפסים בפונט שונה מהפונט בו מובא עיקר הטקסט ובשורות קצרות, לעומת השורות הארוכות של שאר הטקסט.
ארבעה טקסטים, מכלל הטקסטים השיריים הפותחים ב"כָּתַב זָהָב:", שונים משאר הטקסטים השיריים המשולבים ביצירה:
שלושה טקסטים שיריים, השונים מכלל הטקסטים השיריים, הם פרקים יג', לח', סו'. כל אחד משלושה פרקים אלה הוא שיר המובא במלואו ומהווה פרק לעצמו. כך פרק סו' (לקראת סיום, עמ' 112) הוא כולו רק שלוש שורות הצועקות אל הקורא. הנה הן: "כָּתַב זָהָב: הַחֹמֶר הוּא גְּבוּל עֲבוּר הַסּוֹפִי / הַצּוּרָה שֶׁאֵין הֵפֶךְ לָהּ / הָעֵז, לְכָל הָרוּחוֹת, הָעֵז!".
הטקסט השירי הרביעי השונה היא פרק סח', פרק שלישי לפני הסיום. גם הוא פותח, כיחידה של שיר, בכותר "כָּתַב זָהָב:" אבל הוא כולו מכתב ארוך שכותב זהב אל האם. גם הוא כתוב בפונט המיוחד לגופי השיר שביצירה, אבל אינו בנוי בשורות קצרות אלא באורך שורות הפרוזה, ואינו נחלק לבתי שיר אלא לפסקאות של רצף הפרוזה. אפשר לומר שפרק מיוחד זה הוא סיכום היצירה השופך על כולה אור.
המכתב אל האם, פרק סח', משולב בחלק השלישי משלושה חלקי היצירה. וכבר כשמתחיל הקורא לעיין בחלק השלישי, הוא רואה כי חלק זה כתוב בצורה שונה משני החלקים הקודמים לו. שני החלקים הראשונים כתובים כמסה הגותית, כהרהורים של זהב שסיפורו מטושטש בהם. בחלק השלישי מושם יותר דגש על הסיפור. בהיות החלק השלישי של היצירה חלק יותר סיפורי מהחלקים האחרים, ההגותיים, מתבהרים בו נושאים שונים, המוצגים כהרהורים בשני החלקים הקודמים. עם זאת, גם בחלק השלישי מחשבות שונות, וגם הוא אינו קל לקריאה רציפה.

ב. חוויית היצירה – שבור שהוא שלם
בראש כל היצירה, מופיע עמוד פותח (עמ' 7), המצוין בכוכבית בלבד. זהו מעין מבוא ליצירה כולה, מעין עמדת פתיחה של היוצרת. ייחודו של עמוד פותח זה מתברר לקורא פעם נוספת, כשלקראת סיום היצירה, הוא מגיע אל פרק נו' (עמ' 100-99), ומתברר לו, לקורא, כי זהו, מלה במלה, הפרק שהופיע כפרק הפתיחה של היצירה כולה.
כבר מהשורה הראשונה של המבוא, נראית מודעותה המרשימה של הכותבת אל הבעייתיות של היצירה. כך היא פותחת: "כל יוצרת ויוצר אשר יתבוננו אל פנימם ישאלו – מה הטעם? [—] למה לשעבד את האי-רציונלי ולדבוק במלאכה בעיוורון, בשיגעון, בעיקשות? מדוע ליצור מתוך דחף ותחושת ייעוד מבלי להרהר בכך שאולי המקור לדחפים ולתחושות הוא בטעות… [—] …לקשור עצמנו ללא רצון חופשי, ללא דעת, ללא טעם – אל הפעולה המתמידה, השוחקת, חסרת הסיכוי? [—] כמה מייאשת הצדפה בפנינתה הנרקמת במשך מאות בשנים. [—] ונניח שמצאנו אותה (את הצדפה – א.ב.) מה אז? שבוע שבועיים עד שנכניסה למגירה, חפץ ככל החפצים." (7).
כך, כבר מן המבוא, חווה הקורא הרגיש את עצם ההתלבטות של הכותבת כנושא מרכזי ששוב ושוב חוזר בכל היצירה – התלבטות בעצם הצורך ליצור, לעסוק ביצירה, כמצב הקיומי; בעצם הצורך ליצור ולחשוב, למרות הסתירות הפנימיות במחשבה וביצירה.
יש להדגיש כי כבר בפתיחת דבריה, מעמוד מבוא זה, והלאה, עד סיום בהתאבדותו-מותו של זהב, הכותבת אינה רואה בסתירות מעין חלקי-יש שבורים. היש עצמו שלם בכך שהוא שבור. משמע, את הסתירה היא רואה כקיום. בכך היא חוברת לקבוצה מכובדת מאוד של חוקרים ושל הוגים. את המונח "קבוצה" יש להביא במרכאות כפולות – "קבוצה" – שכן היא מאוד הטרוגנית; מתייחסת למדענים ולמיסטיקנים; לבני המאה העשרים ולבני מאות שלפני הספירה; לאנשי המערב ולאנשי הודו.

ג. האדם הוא יש והעדר. הוא גם וגם.
הכותבת מודעת מאוד להיות "קבוצה" זו הטרוגנית. שוב ושוב, לאורך כל היצירה, היא מדגישה את מגוון המקורות התרבותיים בהם היא נעזרת. מגוון מקורות, עד כדי מתח פנימי ביניהם. היא אינה מסתירה את מקורותיה ומפנה את הקורא אליהם. יושר הדיון נראה חשוב לה, נראה חלק מההתמודדות שלה עצמה. היא מקפידה להביא את המקורות כלשונם. היא מדייקת להביאם גם אם הם משולבים בחוויותיה. היא מדייקת להביאם בבירור, גם אם אינה עושה זאת כחוקרת המביאה הערות שוליים, עם ציטוט המקורות בסדר המקובל בתרבות העיון בזמננו. וכך, ההטרוגניות ואי-הסדר מפורשים בכתיבה זו, המודעת להם מאוד.
האור תופש מקום מרכזי בחיבור זה, גם מתוך מחשבה פילוסופית, גם מתוך חוויה. נושא האור, כמו הנושאים האחרים, נמצא בתודעתו של זהב, הדמות המרכזית בחיבור זה, דמות שתודעתה פתוחה בפני המחברת.
דוגמה אחת, מתוך רבות מאוד מאוד לאורך כל כתיבתה, היא התייחסותה אל התיאוריה הדואלית של האור – האור חלקיקים וגלים. תיאוריה, שחלקיה משלימים זה את זה ונוגדים זה את זה בו בזמן. וכך, בפרק כז', שמיקומו בתחילת החלק השני של היצירה, מסתכל אור בנמלים הולכות, ומחשבות שונות עולות בו. כך, בין השאר, הוא חושב: "בניסוי 'שני הסדקים' שערכו פיזיקאים הם ירו אלקטרון לעבר קיר. האלקטרון פילח את החלל [—] חופשי לבחור את זהותו. [—] רק כשיעבור מבעד לסדקים תתקבל הכרעה: פעם יופיע כחלקיק, פעם פונקציית גל." (65-64).
כאן מביאה המחברת דברים שהפכו כבר "קלאסיקה" בפיזיקת החלקיקים – האור הוא פוטון, הוא מתנהג כרצף חלקיקים או כאורך גל בתלוי בצפיית החוקר, המתבונן. ראייה אחת תראה אותו גל, וראייה אחרת תראה אותו חלקיקים. זו התיאוריה מראשית המאה העשרים, שהפכה אחת מיסודות תורת הקוונטים, ובה מתואר האור כפוטון שיכול להיתפש גם חלקיקים וגם גלים.
אתה קורא את מחשבות זהב, ומהרהר: במה מוסיפה דמותו של זהב לתיאור המדע בו הוא מהרהר? והטקסט מתייחס מהר למחשבות אפשרויות אלה של הקורא. הנה, זהב ממשיך בפסקה הבאה, לאחר הבאת התיאוריה הדואלית של האור, ועורך אנלוגיה בין התיאור הדואלי של האור, חלקיקים וגלים, לבין דמות הנמלה שהיא, בו בזמן, זהות פרטית וזהות קולקטיבית, אחת ורבים, ספק שם עצם בודד – נמלה, ספק שם עצם של כלל – הנמלה. כך נוצרת אנלוגיה בין האור לבין הנמלה לבין זהב עצמו, שהוא ספק שם עצם בודד ספק שם עצם קולקטיבי.
אנלוגיה זו היא התוספת של זהב, של היוצרת לדיון מהו האור. והנה הדברים כלשון החיבור, לאחר הבאת תיאורית האור: "כעת פסע זהב עוד צעד: האם לא הגיוני להניח כי גם האדם, כל עוד לא מדדנו אותו, שוהה בסופרפוזיציה – קיים ולא קיים" (65).
מייד ממשיכה המחברת אל תוך זהותה של הדמות, אל תוך זהותו של זהב – קיים או לא קיים – ומציינת כי זהב התלבט בשאלה זו בצעירותו. וכלשונה: "זה היה המשכה של שאלה שהתחבט בה בצעירותו" (שם). השאלה היא: האם אין האדם יש שלם? האם הוא מעין "עולם קטן", שטבעו הוא להיות שלם, גם אם, לכאורה, יש ניגוד בין מרכביו של השלם, ומרכיב אחד מוציא מרכיב אחר?
ושוב, בלשון היצירה, שהיא גם מחשבתו של זהב, גם קולה של המחברת, גם ההכללה הפילוסופית – זו המסקנה לגבי האדם, שאינה תלוית חושב זה או אחר, אלא תקפה לגבי המושג "אדם". כך, הדיון בפרק כז' מסתיים-מסתכם: "נדמה שעלינו לחתור לבטא את טבעו של העולם, הוא טבענו, ולבער את הדואליות מקרבנו – להיות ולא להיות, יש והעדר. גם וגם." (66) – המבנה של תיאור ומחשבה בחיבור פותח בזהב, עובר למחשבה על נמלה, אחר כך לדיון באופי האור, חוזר אל אור החושב על נמלה, ומסתיים בזהותו הפרדוכסלית של עצם המושג "אדם"; זהות שהיא גם הווייתית גם חווייתית.

ד. היהודי, אדם, דת והגות מטפיזית
כאמור, תשומת הלב של הקורא אל זהב ואל העלילה, מכוונת על ידי המחברת רק מתחילת החלק השלישי של החיבור. בחלק הראשון ובחלק השני, העלילה מעטה יחסית להרהורים, יחסית להגות. גם החלק השלישי הוא הרהורים והגות, אבל הוא שונה במשהו, ובכך שופך אור חדש של שני החלקים שקודמים לו.
כבר מתחילת הקריאה ביצירת עיון זו, שכאמור, אינה ארוכה, והיקפה כשל נובלה או כשל מסת עיון, מחפש הקורא מסגרת, מחפש בסיס, שינחו אותו בתהליך החוויה של הקריאה, שירמזו לו לאן הוא הולך עם מחברת היצירה. ומהר, כבר מלכתחילה, רומזת לו המחברת כי החוויה כאן היא ביסודה חוויה דתית-מטאפיזית, פילוסופית וקיומית, שאין לה זהות מקומית דווקא, לא בחלל ולא בזמן.
אמנם האירוע כאן, עכשיו, ובישראל, וליתר דיוק – בעיקר ביפו, על שפת הים התיכון. ואכן, הים ממלא כאן תפקיד חשוב. ואין שום התחמקות מרקע ים-תיכוני זה, שהוא מקומי ועכשווי, וגם לא שום התחכמות ביחס אליו. אבל רקע זה אינו מהותי. הוא אינו מתרחב ומעמיק עם התקדמות ההליכה אחרי זהב. זהב נשאר חידתי לעצמו כל הדרך, וכך גם המרחב שסביבו אינו מתבסס. משמע, הזמן והמקום, ההיסטוריה והחברה – מסגרות חברתיות או היסטוריות – כל אלה בשולי הדברים.
גם הפסיכולוגיה אינה עיקר כאן, וזאת למרות שחיי הנפש של זהב לכאורה עומדים כמרכז – הוא סובל נפשית, הוא מעורער בנפשו. הוא מבלה זמן רב כשהוא מאושפז במוסד פסיכיאטרי, ובסופו של דבר הוא אינו יכול להמשיך לחיות. בעיקר בחלק השלישי של היצירה, השונה, כאמור מקודמיו, הוא חוזר שוב ושוב על התמודדות עם עובדה זו – עד מותו, התאבדותו בסיום.
החלק השלישי הוא הניסיון לאחד את היצירה ליצור בה רצף ותבנית. החלק השלישי הוא מפרק מז' ועד לסיומו, שהוא סיום היצירה, בפרק ע'. כלומר עשרים וארבעה פרקים קצרים. לקראת סיום הדיון, הוא יתואר על ידי בפירוט, במעין "פרפרזה".
פרק מז' , הפותח את החלק השלישי של היצירה, הוא מעין התכתבות עם שני הפרקים הקודמים, מה'-מו', המסיימים את החלק השני. בשני פרקים אלה, מה'-מו', מתואר כי זהב, ששוחרר מהמוסד הפסיכיאטרי ("בית המשוגעים" בלשון העם) מוצא עבודה כרצף. כרצף הוא עוסק בחומר במלוא משמעות המושג חומר – "חומר ולבנים". ("וימררו אתת חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים" – שמות, א' 14).
בפרק מז' שומע זהב את קולות העולם, שהם קולות החומר שנפל בשבי של התרבות וקיבל בה צורה. זהב יוצא בלילה לשחרר את החומר משבי הצורה. הוא נתפש, ומפוטר מעבודתו כרצף. פרקים מח' ומט' הם הרהורים של המחברת על חומר וצורה, והיא מתארת את רצונו העז של זהב ללוש בחומר, להניע את החומר, "להזרים" אותו. בפרק נ' מהרהרת המחברת על הרצון של האדם ל"עוד", על המרדף האנושי אל האופק, שהולך ומתרחק באותה מידה בה רצים אליו. בפרק נא' היא ממשיכה וחושבת על הפילוסופיה של משה קורדובירו, המקובל שחי בצפת במאה השש עשרה, בספרו 'פרדס רימונים', ובו מבוארת שיטתו בקבלה, על פיה על אדם לצמצם עצמו בתוך עצמו הסופי, ורק אז יגיע אל האינסוף. בפרק נב' היא חוזרת לעלילה, ומתארת כיצד זהב הופך אמן בחומר. הוא שוקע בחומר שהוא סופי, ואכן, יוצר את המוחשי – קוביות חומר, בהן אמורה הצורה המופשטת להתבטא.
בפרק נד' מתחילה הדרך הבלתי נמנעת אל הסיום, אל מותו של זהב שהיא התאבדותו. כאן מופיעה אימו של זהב, הדמות המרכזית בחלק השלישי, לצידו של זהב. בפרק נד' זהב נזכר שאימו שאלה אותו, כשהיה בן שבע עשרה, אם היא אימא טובה, וחושב כי לו היה עונה אז לאימו ברצינות, לא היה הולך לאיבוד בדרך החיים שלוש שנים אחר כך (ואז היצירה שלפנינו לא הייתה נכתבת). פרק נה' הוא תיאור העוברים ושבים ברחוב, והתייחסויותיהם השונות אל הקוביות שיצר. פרק נו' הוא, כפי שכבר נכתב כאן, פרק המבוא, החוזר ומופיע כפרק לקראת סיום, ובו מדגישה המחברת את אי-האפשרות ליצור ולהבין בה בעת. יצירת הפנינה היא לכאורה יצירת אמנות, אבל הפנינה נוצרת מגירוי מציק בצדפה. יצירת הפנינה היא סבל ההופך בתהליך איטי מאוד להיות שלם.
בפרק נז' מחולקים בני אנוש לשתי קבוצות: בקבוצה אחת בני אדם גמישים וסתגלנים, היוצרים ברוח העולם ובמיטבם יצעידו את העולם קדימה, ובקבוצה השנייה – בני אדם נוקשים ומקובעים בעצמם. היא מזכירה את תומא השליח, את ג'יקטיליה המיסטיקון (עמ' 102). אלה המקובעים – במיטבם יצרו עולם חדש, בראו עולם יש מאין. בשלושה הפרקים, נח', נט' וס', מתואר כיצד חייו של זהב "מתחילים להסתיים". הוא קרב אל מותו, כשהוא רואה את העוברים ושבים שוברים קוביות שיצר. עולות בו מחשבות מרות על ההשגחה הפרטית שאינה קיימת, על העולם שהוא תוצר מקרי של שפע קיים, ולא תוצר של נתינה מכוונת.
בפרק סא' הוא שב וחוזר לילדות, כשהוא מבין באיחור שחיפש בחייו מהי משמעות הצורות שסביבו, ולא שם בחייו את הדגש על עצם היותו, שהרי "אני" ו"עולם" הם היינו הך. פרק סב' הוא כולו שלוש שורות של מעין בית שיר הגותי, בו מתוארת צורת הצלב, הבנויה ממרכז וממנו ארבע זרועות בזווית ישרה זו מזו. וכך, החווה את צורת הצלב צריך להישאר במרכזה, במוקד שבה, ולא ללכת לאף אחת מארבע זרועותיה.
פרק סג' הגדול יחסית הוא שיחה פילוסופית בינו לבין אימו, לנוכח מיטת אביו הגוסס. התמצית של פרק פילוסופי רחב זה היא כי אם רצונך להיות שלם עליך להיות פעיל, לעשות עצמך שלם; אל לך להיות פסיבי, אל לך לחכות ששלמות תתגלה ותגאל. בפרק סד' חזרה על רעיון האדם השלם העושה עצמו שלם – כאן מודגש שוב כי האל שופע ללא כוונה וללא תכלית. כולו אינסוף, ועל האדם לפעול במבט, במעשה ובשכל. בפרק סה' שב ומובא גיבוי קצר לרוח זו; הגיבוי מובא בדברי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. פרק סו' כבר צוטט כאן – הוא כולו שלוש שורות שיר הקוראות לְהָעֵז. פרק סז' הוא תיאור חוזר של ה"הכול זורם" ("פאנטה ריי", הרקליטוס, המאה החמישית לפנה"ס). ופרק סח' הוא שיא היצירה – זהב עומד למות וכותב מכתב פרידה לאימו. גם אביו מוזכר. מוזכרים בפרק זה דמויותיהן של ישו, הקדושה אליזבת, יאמבליכוס הסורי, יהושע, פיקו דלה מירנדולה.
כך מסכם זהב את חייו בכותבו לאימו לקראת סוף דבריו: "דרכי אל ההתמרה. אל השתנות החומר, אל המֵעֵבֶר." (119). הוא עומד לחלוף מכאן. ואכן בשני הפרקים האחרונים, פרק סט' ופרק ע', מתוארת התאבדותו, מעברו אל המֵעֵבֶר, כשהמשפט האחרון הוא כי "בעוד רגע יהיה בְּדַרְכּוֹ אֶל הַבִּלְתִּי קָצִים." אל הישנים שאינם מתעוררים.

ה. כדאי לקרוא ב'זהב'
כמה מילות סיכום. 'זהב' היא יצירה מעניינת. היא אינה רציפה. יש פער מהותי, בין שני חלקיה הראשונים לבין החלק השלישי. היפה בה אינה העלילה, המתחזקת, כביכול, בחלק השלישי, אלא ההגות, שהכותבת מדגישה כי עליה להישאר פתוחה לקורא שיעשה בה כהבנתו, כפי שהדבר הוא בשני החלקים הראשונים שלה. זו אינה יצירה מובנית ושלימה, אבל יש בה נתינה לא מבוטלת לקורא בה. כדאי לקרוא. היא נותנת למי שיכול לקבל.
חבל שהיא מסיימת במוות, בוויתור. בלשונו של אלתרמן בבית הסיום של אותו שיר נפלא שלו, "איגרת" מ'כוכבים בחוץ', שבית ממנו מובא בראשית הדברים : "אֶל עֵץ כָּבֵד, אֵלִי, תָּבוֹא נַפְשִׁי חִגֶּרֶת. / תָּסִיר אֶת תַּרְמִילָהּ הַדַּל וְתִתְמוֹטֵט / רָצִיתִי לְחַבֵּר לְךָ הַיּוֹם אִגֶּרֶת, / אֲבָל אֶל לֵב הַזַּמָּר נִשְׁבְּרָה הָעֵט." חבל שבסיומה היצירה אינה נשארת בנדודים, בחיפוש חבל שאינה נשארת ב"מולדת הנדודים", ובלשונו של אלתרמן – " הַנְּדוּדִים עַצְמָם נַעֲשִׂים לְךָ מוֹלֶדֶת".