עוד מעט

קְחִי, קְחִי אֶת כָּל מָה שֶּׁיֵּשׁ בָּךְ
וְתַחֲזִיקִי חָזָק
עוֹד מְעַט, עוֹד קְצַת,
בֵּין סִדְקֵי הַתְּרִיס יִסְתַּנֵּן
שָׁחַר צָעִיר.

וְאָתְּ תַּחְזִיקִי בּוֹ
כְּמוֹ אָהוּב שֶׁשָּׁב זֶה מִכְבָר,
וְאַתְּ תַּחֲזִיקִי בּוֹ
כְּאִלּוּ אֵין מָחָר.

וְהוּא יִלְחַשׁ אֲהָבִים
לְנָפְשֵׁךְ הַסְּדוּקָה,
לְחַדְרֵךְ הַשָּׁקוּעַ
לִכְּמִיהָתְךְ הַשְּׁתוּקָה

כִּי פָּרַמְתְּ מִדֵּי יוֹם אָרִיג חֲרָדוֹת
כִּי הֵמַסְּתְּ בְּאֵשׁ תִּקְוָתְךְ גְּבִישֵׁי קַרְחוֹנִים,  

וְשָׁמַרְתְּ לוֹ אֱמוּנִים- –

“וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר” (פרשת בא, פרק י”ב, פס כ”ב).

אב ובן

מוּטָב לֹא לִרְאוֹת
אֶת נִיצוֹץ הַמַּאֲכֶלֶת,
לַחְשֹׁב שֶׁזּוֹ תְּחִלָּתָהּ
שֶׁל זְרִיחָה.
לְסַמֵּן בְּלִי דַּעַת מִנַּיִן נָתִיב חֲמַקְמַק לִבְרִיחָה.

מוּטָב לְהִתְמַכֵּר לְרֵיחַ הַצַּיִד
לְמַגַּע מִלִּים לוֹטְפוֹת בִּטְּפִיפָה.
לְטַעַם בְּשַׂר אַהֲבַת הָעֲדַיִין,
לְאֵד אוֹהֵד שֶׁל הַבְטָחָה.

אַךְ, אֲהָהּ!
מָה צָרְבָה זַעֲקָתְךָ, בְּנִי,
אֵיךְ בִּתְּקָה הִיא דֹּק צְעִיפִים

וְנוֹתַרְנוּ אֲנִי וְאַתָּה,
אָב וּבֵן
עַל פִּי
תְּהוֹם כִּסּוּפִים- –

“וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת…” (כ”ז, א)…  וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד” (כ”ז, ל”ז)

** צילומים: ויטלא ארזי