close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עוגת שוקולד

    שריאל שמשיאן | סיפורים | התפרסם ב - 01.07.19

    הכנתי עוגת שוקולד לשכנה. אתמול מבלי להתכוון שמעתי את השיחה שלה עם בעלה. ישבתי לי בנחת עם כוס תה במרפסת, שעת ערב החלה לשקוע מול עיניי. זה היה הזמן האהוב עלי ביום, אך ההנאה בצפייה בצבעי השמיים בניחותא, נלקחה ממני על ידי קולות רמים. למרות הקיר שמפריד בינינו התחלתי לשמוע רחשים, שהתגברו לצעקות עד כדי כך שגרמו לי לשמוע כל טיעון שעלה בשיחתם. ידעתי שעכשיו אני לא יכולה לקום, למרות שהרגשתי כמו זבוב שממתין על קיר, לא יכולתי להרשות לעצמי ולו צעד אחד לא נכון, שיעורר קול ויגרום להם לדעת שכל הקומה שומעת אותם, לגרום להם להתעורר מצעקותיהם, בגלל ההבנה כי אחת מהחולצות שנמצאו בכביסה המלוכלכת שלהם ברחה לחבל שלי, דבר שגרם לי להרגיש שגם אני מלוכלכת עכשיו.

    התלבטתי אם אני חשה רגשות אשם. האמת שצעקותיהם היו כה חזקות שגם אם הייתי צועקת בחזרה, לא הייתי נשמעת בעבורם. יכולתי בכל רגע להיכנס הביתה ולשטוף את הכלים שהמתינו לי עוד משלשום, אבל נשארתי לשבת, גורמת לעצמי להאמין שזה לא כי אני חטטנית, אלא סתם עצלנית שמעדיפה עוד עשר דקות של מנוחה מול צבעי הלילה והיום.

    לאור העובדה שאני כבר יותר זמן גרושה מאשר נשואה, שכחתי מה הם הריבים שניתן להגיע אליהם באהבה. בוודאי, אם אמא שלי היתה מתיישבת לידי על הספה במרפסת, בטח היתה טוענת שחבל על הזמן, כשאין אהבה – מתגרשים, וככה יותר טוב לילדים ולבית בכלל. אבל אני זכרתי שטונים כאלה לא התקיימו בי מאז שאותו אחד שאהבתי קם ויצא מהדירה. על מי היה לי לכעוס ככה? מי מספיק חשוב בחיי כעת שיצליח להוציא אותי משלוותי? ידעתי מאז ומתמיד, רק כשאוהבים מגלים כי הקולות האנושיים יכולים להגיע לווליום חדש. אמנם באותו רגע שרבנו, זה הרגיש לי רע, שככה לא צריך להיות ומה נותר בינינו בכלל, אבל אחרי שנים של שקט, אני מניחה שיש ברעש משהו טוב, כי זה רגש שיוצא ונכנס, בטח יש מחקר פסיכולוגי שחקר את היתרונות של כך, רשמתי לי כבר באותו ערב לחפש אותו כדי להוכיח לאמא בארוחת שישי הבאה.

    הכנתי לשכנה עוגת שוקולד, כי רציתי שתדע שיש לה כתף ונחמה. אולי כי אני בעצמי רציתי חברה. רציתי מישהי שתספר לי מה שקורה לה ואני אגיד לה שגברים הם עם של חרא ונשב ביחד שתינו, נשתה תה ונאכל עוגה.

    חשבתי על הצעקות שלהם אתמול. לא כי זה עניין אותי, חלילה, אלא בשבילה, כדי לחשוב מה לייעץ לה, כשאני מושיטה לה צלוחית עם עוגה. אני צריכה להכין מראש דרכי פעולה. השכנה לא האמינה לבעלה, זה לפחות מה שהיא דאגה לטעון עשר פעמים בשיחה, היא היתה בטוחה שהוא בוגד בה עם שרית מהעבודה. אם באמת לא היתה מאמינה לו, היתה קמה והולכת, לא נשארת. לפי הריח שהגיע אלי למרפסת, בטח היא עישנה סיגריה כדי להירגע. מצפה שהוא יבוא לידה, ייתן לה יד מנחמת ויגיד לה שגם אם שרית היתה בר רפאלי, הוא עדיין, מאז אותו יום שהכירו ולתמיד, יעדיף אותה. אבל לפי רעש העקבות וטריקת הארונות, שהעביר הד שנשמע עד דירתי, חשבתי כי אולי הוא מכין לעצמו כוס קפה, מתעלם ממנה כרגיל, מחכה שהאש שבה תירגע. אולי באמת יש לו רומן עם שרית וכדי לא להוציא שקר מפיו הוא מתעלם, אולי שרית בכלל לא הטעם שלו ואולי הוא יוצא עם אחרת. בכל מקרה, מסכנה השכנה, איך תדע כשהוא לא מוכן לדבר איתה על הנושא בכלל.

    כשעוגת השוקולד יצאה מהתנור, היא הריחה כל כך טוב שרק חיכיתי לתת אותה לשכנה כדי לא להתגרות מהריח שבעצמו התגרה בנחיריי. כמה זמן לא הכנתי עוגה ובשביל מה? למרות שנשקתי ל-40, אמי דאגה להזכיר לי בכל ארוחת שישי שאני כבר לא עם אותם הגנים ושחבל שאני לא אצליח להתחתן בפעם השנייה, עם הבטן הזאת שצומחת לי ומתגלה יותר ויותר עם החולצה הלבנה. היא עשתה זאת מדאגה ועדיין לא שמה לב שהעליבה אותי, כשפעם אחת קראה לי פרה, ובפעם האחרונה, בערב חג הפסח, היא התלוצצה לטענתה, כשקראה לי פילה. זה גרם לי להיזכר בעובדה שקראתי פעם, כשעוד היה לי מנוי לאחד מהירחונים המדעיים, שהיו מגיעים פעם בחודש וגורמים לי להרגיש שאני משכילה. זו היתה כתבה על פילות, חיות שמגדלות את תינוקותיהן הפילונים יחד, וחשבתי שאם השכנה תתגרש, אסכים לפתוח את שערי ביתי ולגדל כמו במין בקומונה את שתי בנותיה, לא אדרוש דבר תמורה, אעשה זאת רק מתוך אחווה נשית והעצמה, ואולי כדי שתהיה לי סיבה להכין עוד עוגות שוקולד, כמו זאת, שמריחה נפלא.

    כשבאתי לנקוש על דלת השכנה, תהיתי לרגע מה תחשוב, אנחנו שכנות כבר חמש שנים ומעולם לא החלפנו מילה, מלבד מחוות יד של שלום. המתנתי בזהירות, מחליטה שאם מישהו יחלוף במסדרון בחמש דקות הקרובות זה יהווה סימן שאני צריכה לדפוק. אך גם לאחר שחלפו ביעף עשר דקות שלמות, המסדרון שתמיד היה רועש, דמם. עמדתי עם עוגת שוקולד חמה בצורת לב, מחוץ לביתה של השכנה וכל מה שיכולתי לחשוב זה מה תחשוב עלי; השכנה הגרושה המוזרה, הבודדה, שצוטטה לה לתוך החיים וחשבה לנחם אותה בעזרת מאכל מטופש.

    כשהשעון הראה רבע לארבע הבנתי שאין לי ברירה, אזרתי אומץ ודפקתי בדלת, מה היא כבר יכולה לפתוח לי מלבד חברה חדשה? דפקתי ודפקתי, לא הפסקתי במשך דקות ארוכות, כדי שחלילה לא אשכח את האומץ שאזרתי. לא וויתרתי, פירקתי את כל פחדיי על הדלת הדקה, נוקשת בחוזקה, אך ציוץ לא נשמע.

    נהייתי רעבה, אז בזמן שהמתנתי, נתתי טעימה קטנה מהעוגה. היא לא היתה טעימה בכלל, נדמה שהחלפתי את הסוכר במלח. חזרתי מהר הביתה, כנראה שמדובר בסימן, איזה מזל שניצלתי, ומאיפה בכלל עלה לי הרעיון שתיפול עלי עכשיו השכנה, גם ככה קשה לי עם עצמי, עם החיים שלי ועם העבודה, אז לגדל עכשיו שתי ילדות? מה חשבתי לעצמי? אולי אמא צדקה ועדיף שפשוט לא אכין יותר עוגה.

    שריאל שמשיאן

    שריאל שמשיאן, בת 22, סטודנטית לתקשורת ויחסים בין לאומיים באוניברסיטה עברית.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 4
    • 1
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ספרות זולה

    שי מרקוביץ'
    הספרות, כידוע, לא נועדה להטריד את מחשבותיהם של הקוראים, אלא לעשות...

    לוויה

    עמנואלה ברש רובינשטיין
    גופה. רופסת, נטולת חיים, מוטלת על העגלה עטופה בתכריכים לבנים, גוף...

    אַל תַּבִּיט בִּי כָּךְ – פניה חזן

    פניה חזן
    אַל תַּבִּיט בִּי כָּךְ שֶאֲנִי פְּרוּעָה הַיּוֹם. אֲנִי נוֹגַעַת דֹפֶק בְּדֹפֶק...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית