הייתי רוצה במאמר הזה להתייחס לחשיבות העבריות והיהדות (שקשה להפריד ביניהן) לתרבות העולם.

הרי ברור כי בעולם כולו, החל מימי קדם, יש שלושה מקורות תרבות עיקריים: העבריות והיהדות, שממנה הסתעפו הנצרות והאסלאם, תרבויות הודו (ברהמניזם ובודהיזם), וכמובן סין עם הטאואיזם והקונפוציוניזם שלה. בזמן האחרון נתקלתי במושג שמישהו החיל: יהדות, אפילו לא מסורתית, אלא יהדות מורשתית. יהדות מורשתית איננה מתעלמת מהמיתוס הגדול המסורתי של יהדות דתית. אולם היא יותר קשורה בגדולתו של המיתוס הזה מאשר באמיתותו. אין ספק כי השואה קשורה לניסיון הפאגאניות האירופית להתכחש להשפעת היהדות על תרבות המערב ויש לתפוס אותה בתור שכזאת. בין השאר, או אולי בעיקר, המיתוס של יהדות ועבריות קשור ברעיון הברית, ששום דבר בעולם (גם לא השואה) יכולים להפר אותה. מטעמים משלו בחר במסגרת הברית האל אדני בעם ישראל והברית תתקיים לנצח. מובן אמנם כי גדולת רעיון הברית אינה קשורה לאמיתותו. לכל היותר קשורה בפועל לרעיון מצוות מסוימות. אולם ברור כי מצוות אלה הסתעפו באופן שרירותי והתרבו בלי טעם. בכל מקרה, לפי הברית האל תמיד יציל אפילו שארית מישראל – ודי קל לאדם דתי לראות כמעשה פלאי את הקמת המדינה ואת קיבוץ הגלויות, למרות השואה. הרי האל ה' הוא במסגרת אגדת הברית יש־עליון שאומר על השבת גלויות: "אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ".

וצדק הרב קוק כשטען שעניין דתי עליון יכול להתבצע באמצעות כלים שהם חילוניים לגמרי לכאורה.