עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה
בֶּאֱמֶת כָּל שָׁנָה מִתְחַדֶּשֶׁת?
שָׁאַלְתָּ אוֹתִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
בָּרוּר, הִסְתַּכֵּל עָלֵינוּ,
כַּמָּה מִשְׁקָעִים הוֹסַפְנוּ בַּשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת.

אֵיךְ כִּסְּתָה הַקִּנְאָה כְּמוֹ בּוֹגֶנְוִילֵאָה
אֶת קִירוֹת הַבַּיִת, וְהַכְּעָסִים כְּמוֹ פְּקָעוֹת נִסְתָּרוֹת
בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה מַמְתִּינִים לְהִתְגַּשֵּׁם.
הַפְּחָדִים זָחֲלוּ וְטִפְּסוּ לַגֹּבַהּ כְּמוֹ קִיסוֹס
הַנֶּאֱחָז בְּשָׁרָשָׁיו כְּנֶגֶד כִּוּוּן הָאוֹר.

מוּטָב שֶׁתִּשְׁאַל אוֹתִי עַל פְּרִיחַת הַחֲצָבִים
שֶׁמִּתְעַקְּשִׁים כָּל שָׁנָה עַל מְקוֹמָם.
הַלְוַאי שֶׁנַּצְלִיחַ גַּם אֲנַחְנוּ
לִפְרֹחַ – לְפָחוֹת לִזְמַן קָצָר.