אָהַבְתִּי לְהַבִּיט בַּאֲבִי הַמָּנוֹחַ
מוֹצִיא חֲנֻכִּיָּה כְּסוּפָה מֵאֲרוֹנִית יְשָׁנָה,
מַשְׁקִיעַ עַצְמוֹ בְּתוֹכָהּ בְּעַיִן טוֹבָה וּבַאֲרִיכוּת.
אֶצְבְּעוֹת הַפּוֹעֵל הַקָּשׁוֹת שֶׁלּוֹ אוֹחֲזוֹת,
מְמַשְּׁשׁוֹת, מַנִּיחוֹת עַל חַלּוֹן הַבַּיִת בַּעֲדִינוּת.

מַתְקִין וּמַדְלִיק אֶת נֵרוֹת הַחַג,
מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בִּדְבֵקוּת,
מְזַמֵּר וְדוֹרֵשׁ בְּמִלּוֹת רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי
כְּאִלּוּ כָּל שְׁאֵלוֹת חַיֵּינוּ מְבֹאָרוֹת בְּשׁוּרוֹת הַפִּיּוּט.

וְאוֹר הַנֵּרוֹת מֵפִיג מְעַט צַעֲרוֹ שֶׁל עוֹלָם,
מַמְתִּיקַ סוֹד יָשָׁן,

גַּעֲגוּעַ שֶׁאֵינֶנּוּ מְנֻחָם.

איור: שרון וובר-צביק