ספוקן וורד על קִרבה
וגם על העולם, על אלוהים ועל כאב
אדם יקירי,
אַתָּה בֶּטַח לֹא תָּבִין אֵיךְ פִּתְאוֹם זֶה קוֹרֶה שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ מִלִּים. אַתָּה בֶּטַח תִּתְפַּלֵּא וְאוּלַי גַּם אֶצְלְךָ לְפֶתַע יִתְעוֹרֵר מִין גַּעֲגוּעַ מוּזָר שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם. הַחֹרֶף נִכְנָס אֶל תּוֹךְ הַקַּיִץ כָּכָה פִּתְאוֹם, לֹא נָתַן לָנוּ בִּכְלָל אֶפְשָׁרוּת לְהִתְרַגֵּל אֵלָיו. אַתָּה מַכִּיר אֶת חֹסֶר הַשֶּׁקֶט שֶׁתּוֹקֵף אוֹתִי בְּעוֹנוֹת הַמַּעֲבָר, בְּרִגְעֵי הַמַּעֲבָר יוֹתֵר מַתְאִים לוֹמַר. וּבְאוֹתָהּ תְּשׁוּקָה בִּלְתִּי מֻסְבֶּרֶת, הִתְחַלְתִּי לְסַדֵּר בַּבַּיִת אֶת כָּל הַפִּנּוֹת הַמֻּזְנָחוֹת מִזֶּה אַלְפֵי דּוֹרוֹת – –
הָאַלְבּוֹם הַקָּטָן נָפַל פִּתְאוֹם מֵהַמַּדָּף. הִתְכַּוַּנְתִּי לְהַחְזִיר אוֹתוֹ לַמָּקוֹם, לֹא תִּכְנַנְתִּי בִּכְלָל לַעֲצֹר. אֲבָל חֹסֶר הַשֶּׁקֶט… וְרִגְעֵי הַמַּעֲבָר… וְהָרוּחַ, כֵּן, אוֹתָהּ רוּחַ סְתָו, שָׁלְחָה אֶת יָדִי אֶל הָאַלְבּוֹם וּפָתְחָה אוֹתוֹ בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן. וְרָאִיתִי מוּלִי אֶת הַתְּמוּנָה, הַתְּמוּנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ – אָנוּ עוֹמְדִים בָּהּ יְחֵפִים לְיַד עֵץ שֶׁל תַּפּוּחִים וּמַרְבָד שֶׁל עָלִים צְעִירִים עוֹטֵף אוֹתָנוּ מִכָּל הַצְּדָדִים.
אַתָּה זוֹכֵר, יַקִּירִי, אֵיךְ הַכֹּל הִתְחִיל? נִפְגַּשְׁנוּ בְּלַיְלָה שָׁחֹר, לֹא הָיְתָה שׁוּם קֶרֶן אוֹר. הִתְבּוֹנַנְתָּ בִּי מֵרָחוֹק בְּמַבָּט חוֹדֵר וְעָמֹק, כְּמוֹ יָדַעְתָּ מִיָּד שֶׁאֲנַחְנוּ – גּוּף אֶחָד. וַאֲנִי, הִרְגַּשְׁתִּי עֵירֻמָּה, וּזְרָמִים שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי מֵעוֹלָם הִתְלַחְשְׁשׁוּ בִּי מִשִּׁפּוּלֵי בֶּטֶן עַד צַוָּאר. וְיָדַעְתִּי מִיָּד שֶׁאַתָּה הוּא הָאִישׁ, שֶׁאִתּוֹ אֶרְצֶה לַחֲשֹׂף אֶת כָּל הַחַיִּים. וּבַחוּץ הָיְתָה סְעָרָה גְּדוֹלָה וְהַגֶּשֶׁם נִתַּךְ בְּחָזְקָה, אַךְ לָנוּ הָיָה חַם, בַּגַּן הַמּוּגָן, וְהָיִינוּ בְּטוּחִים מִכָּל רַע – –
כְּשֶׁהָיִיתִי חַוָּה וְהָיִיתָ אָדָם
וְהָעוֹלָם
הָיָה
מֻשְׁלָם.
וְעָשִׂינוּ אַהֲבָה, כָּל כָּךְ יָפָה. עָשִׂינוּ אַהֲבָה, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהוּא בָּא (הַנָּחָשׁ), עוֹד לִפְנֵי שֶׁיָּדַעְנוּ עַל אֶפְשָׁרוּת לְהִתְעַבְּרוּת. לְרֶגַע לֹא עָצַמְנוּ עֵינַיִם בָּרְגָעִים הַקְּסוּמִים בָּהֶם שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִתְחַבְּרִים. כִּי עָשִׂינוּ אַהֲבָה רַק בִּשְׁבִיל אַהֲבָה (כְּאִלּוּ שֶׁהַיּוֹם אֵין לָנוּ אֶפְשָׁרוּת…). וֶאֱלֹהִים רָאָה, וֶאֱלֹהִים שָׁתַק. וּכְשֶׁבָּא הַנָּחָשׁ וְהֵעִיר, אוּלַי הוּא רַק רָצָה לְהָאִיר… שֶׁמִּתְבּוֹנְנִים בָּנוּ מִמְּרוֹמִים! אוּלַי הוּא רַק רָצָה לְהַסְבִּיר שֶׁאַהֲבָה עוֹשִׂים רַק עֵינַיִם – שְׁתַּיִם מוּל שְׁתַּיִם, בְּלִי עֵינַיִם שֶׁל אֱלֹהִים. גַּם אֲנִי הָיִיתִי וַדַּאי נִסְעֶרֶת לוּ הָיִיתִי אֱלֹהִים… וְשׁוֹלַחַת אוֹתוֹ עַל גָּחוֹן.
עָבְרוּ הַרְבֵּה יָמִים מֵאָז, אָדָם יַקִּירִי, וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים אַהֲבָה, עֲדַיִן רוֹגֶשֶׁת אֲנִי, כְּמוֹ הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה – בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, בַּגַּן הַמּוּגָן. אוּלַי זֶה בִּגְלַל הַגִּיל, אוּלַי קָהוּ עֵינֶיךָ עִם הַשָּׁנִים. אוּלַי בִּגְלַל שֶׁקְּצָת שָׁכַחְתָּ אֵיפֹה נוֹלַדְתָּ וּמֵאַיִן בָּאתָ. אוּלַי בִּגְלַל שֶׁאַתָּה מִדַּי מִשְׁתַּדֵּל לְהִתְאַקְלֵם וְלִהְיוֹת כַּאֲחֵרִים. לֹא כָּל כָּךְ נָעִים לִי לְהַגִּיד, אֲבָל הַיּוֹם, כֻּלָּם מְדַבְּרִים עַל מִין. אֶת מָה שֶׁאֲנַחְנוּ לָמַדְנוּ בִּשְׁתִיקָה, הֵם הוֹפְכִים לְמֶחְקָר. אֶת מָה שֶׁהִכַּרְנוּ מִתּוֹךְ נְגִיעוֹת, בְּלִי מִלִּים, הֵם לוֹמְדִים מִתּוֹךְ סְפָרִים. אֶת מָה שֶׁרָכַשְׁנוּ מִתּוֹךְ הַקְשָׁבָה לִרְחָשִׁים, הֵם מְבָרְרִים… אָז לֹא נָעִים לִי לְהַגִּיד, אֲבָל אָדָם יַקִּירִי – לֶאֱהֹב בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת זֹאת הַמְצָאָה שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים.
הֵם קוֹרְאִים לָזֶה אִינְסְטִינְקְט, חוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה טִבְעִי. הֵם לֹא נוֹלְדוּ בְּגַן מוּגָן, עֲלֵיהֶם אִישׁ לֹא שָׁמַר. הֵם נְבוֹכִים מִפְּנֵי פַּשְׁטוּת וְחוֹשְׁשִׁים מִמְּבוּכָה. אֲנִי מְבִינָה. זֶה קָשֶׁה לְהַכִּיר בָּאֱמֶת. זֶה קָשֶׁה לְהַכְרִיז וְלוֹמַר בְּקוֹל רָם שֶׁאֵין מֵעָלֵינוּ אַף לֹא אֵל אֶחָד. וּבֵין לְבֵין, הֵם מַעֲלִים סְפֵקוֹת, מִשְׁתַּעְשְׁעִים בֶּאֱמוּנוֹת – קַיָּם אוֹ לֹא קַיָּם? יָבוֹא אוֹ לֹא יָבוֹא? מַשְׁאִירִים לְעַצְמָם זִיק שֶׁל תִּקְוָה וַחֲזוֹן עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת. וְרַק אַתָּה וְרַק אֲנִי הָיִינוּ עֵדִים, וְרַק אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים – מֵעוֹלָם הוּא לֹא גֵּרֵשׁ אוֹתָנוּ מֵהַגַּן הַמּוּגָן, אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ הִסְתַּלֵּק מִשָּׁם, וְהִשְׁאִיר אוֹתָנוּ יְתוֹמִים בְּגַן מוּזָר שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ עוֹלָם.
לִפְעָמִים אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אֵלָיו. לִפְעָמִים תּוֹהָה לְאָן הָלַךְ. לִפְעָמִים אֲנִי דּוֹאֶגֶת. תָּמִיד נִרְאָה כֹּה בּוֹדֵד, מִתְבּוֹנֵן מֵהַצַּד. הָיוּ לוֹ כַּמָּה רְגָעִים, כְּמוֹ יֶלֶד… כָּל כָּךְ חֲסַר אוֹנִים, פָּגִיעַ וְרָגִישׁ. עַל כָּל שְׁטוּת מַרְגִּישׁ נָטוּשׁ, עַל כָּל דָּבָר שֶׁל מָה בְּכָךְ, מַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ הוּא הֻזְנַח, וּכְמוֹ בֶּן שֵׁשׁ תָּמִיד דּוֹרֵשׁ שֶׁכָּל תְּשׂוּמַת הַלֵּב תֻּקְדַּשׁ אֵלָיו. הוּא הִשְׁתַּדֵּל בְּכָל הָאֶמְצָעִים: קְסָמִים, אוֹתוֹת, מוֹפְתִים. מָה הוּא לֹא נִסָּה עַד שֶׁהִתְיָאֵשׁ, מִבֹּקֶר וְעַד לֵיל בִּקֵּשׁ שֶׁנִּתְפַּלֵּל… וְכָךְ, בְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ, הִתְחַלְּפוּ הַתַּפְקִידִים – בִּמְקוֹם שֶׁהוּא יִשְׁמֹר עָלֵינוּ, אַב הָרַחֲמִים, הִתְחַלְנוּ אֲנַחְנוּ לְהַשְׁגִּיחַ עָלָיו, שֶׁלֹּא יֵעָלֵם לָנוּ וְיֵלֵךְ לְאִבּוּד בָּעוֹלָם הָרָחָב.
אָדָם יַקִּירִי, כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן שֶׁלֹּא נִפְגַּשְׁנוּ מַמָּשׁ פָּנִים מוּל פָּנִים, אֲנַחְנוּ בְּקֹשִׁי מְשׂוֹחֲחִים. כְּשֶׁאַתָּה חוֹזֵר מֵהָעֲבוֹדָה אֲנִי כְּבָר בַּדֶּרֶךְ לְחוּג אוֹ הַרְצָאָה. וּכְשֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת, אֲנִי מוֹצֵאת פֶּתֶק: הָלַכְתִּי לְכֶנֶס חָשׁוּב, עוֹד הָעֶרֶב אָשׁוּב. אֲנִי לֹא מִתְלוֹנֶנֶת, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהָעוֹלָם שֶׁל הַיּוֹם זֶה לֹא מָה שֶׁהָיָה לָנוּ פַּעַם. אַתָּה עוֹבֵד קָשֶׁה, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ… וְגַם אֲנִי, מְתַזְמֶנֶת מִפֹּה לְשָׁם, בֵּין לְבֵין קוֹנָה אֹכֶל מוּכָן…
אֲנִי יוֹדַעַת, הָעוֹלָם שֶׁל הַיּוֹם אֵינוֹ מָה שֶׁהָיָה פַּעַם, כְּשֶׁלֹּא יָדַעְנוּ מָהוּ כְּאֵב. אֶת הַחַיִּים שֶׁל הַיּוֹם מְלַוֶּה תָּמִיד צֵל. צֵל כְּאֵב. כְּשֶׁהוּא מֵאָחוֹר, עוֹד אֶפְשָׁר אֵיכְשֶׁהוּ לְהִתְעַלֵּם. לִפְעָמִים הוּא רַק מְלַוֶּה מֵהַצַּד, אַךְ לִפְעָמִים הוּא נִכְנָס פְּנִימָה בְּכָל הָעָצְמָה – נֶעֱלָם כָּל הַצֵּל וְנִשְׁאַר רַק כְּאֵב.
כֵּן, אֲנִי מַכִּירָה אֶת כָּל הַהַסְוָאוֹת וְכָל הַמַּנְגְּנוֹנִים, אֲבָל יַחַד עִם זֹאת, בֵּין כָּל הָרִיצוֹת, אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהַזְכִּיר לְעַצְמִי – לֹא לְהַרְשׁוֹת לַכְּאֵב לִגְרֹם לִי לְהִתְעַלֵּם. לַמְרוֹת הַנִּתּוּק מֵהַגַּן הַמּוּגָן, לַמְרוֹת הַפְּרֵדָה מִמִּי שֶׁשָּׁמַר עָלַי בְּהַרְבֵּה אַהֲבָה – לֹא לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי לְהַפְסִיק לְהַבִּיט בַּחַיִּים, פָּנִים מוּל פָּנִים. וַאֲנִי, יְכוֹלָה לְהַגִּיד. אִבַּדְתִּי בֵּן. אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ שֶׁעָבְרוּ, לֹא פָּגַשְׁתִּי כְּאֵב אַחֵר שֶׁיִּשְׁוֶה. וּבְנִי הַשֵּׁנִי, מִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם, נָע וָנָד, מְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ נַעַר שֶׁלֹּא בָּגַר. תָּמִיד חָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת הַמַּסָּעוֹת אֲבָל בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהִגִּיעַ לְבִקּוּר, יָכֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ אֶת הָעֲיֵפוּת שֶׁלּוֹ. זוֹכֵר אֶת הַיּוֹם שֶׁהָלַכְנוּ לְסָפָארִי עִם הַיְּלָדִים? הוּא הִתְבּוֹנֵן עַל הַטִּיגְרִיס בַּכְּלוּב – נָע מִצַּד אֶל צַד, הָלוֹךְ וָשׁוֹב, הָלוֹךְ וָשׁוֹב – לְלֹא מוֹצָא. אַתָּה מַכִּיר אֶת הַקְּשִׁיחוּת שֶׁלּוֹ, אֲבָל בִּפְנִים הוּא רָגִישׁ יוֹתֵר מִכֻּלָּם. אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה כֹּה פָּגִיעַ, מֵעוֹלָם הוּא לֹא הָיָה מַגִּיעַ לְאוֹתוֹ מַצָּב מְיֹאָשׁ, בּוֹ פָּגַע בְּאָחִיו שֶׁאָהַב. שְׁרִירֵי יָדָיו הַחֲסוֹנוֹת לָפְתוּ אֶת סוֹרַג הַבַּרְזֶל, הוּא הִסְתַּכֵּל עַל הַטִּיגְרִיס בַּכְּלוּב, וּבְפָנָיו נִכַּר הַזַּעַם וְנִכַּר הַכְּאֵב. וְלֹא הָיָה לוֹ מוֹצָא. לְמָחֳרָת, שׁוּב נָסַע.
כֵּן, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהָעוֹלָם הִשְׁתַּנָּה, לֹא נִשְׁאַר הַרְבֵּה דִּמְיוֹן לְמָה שֶׁהָיָה. אַךְ לִפְעָמִים בַּשַּׁבָּתוֹת, כְּשֶׁאָנוּ יוֹצְאִים לְטַיֵּל וְקוֹטְפִים חַרְצִיּוֹת, מַשְׁקִיפִים מֵרָחוֹק עַל עֶדְרֵי הַצֹּאן. הוֹלְכִים אֶל הַיָּם, מִתְבּוֹנְנִים בַּשְּׁקִיעָה – וְשָׁם, בַּמָּקוֹם בּוֹ רַכּוּת הַחוֹל וְגַלֵּי הַיָּם… כֵּן, גַּלֵּי הַיָּם, מְדַגְדְּגִים אוֹתִי בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, אוֹ אָז מִתְפַּשְּׁטִים בִּי זְרָמִים מֻכָּרִים מֵאוֹתוֹ לַיְלָה סוֹעֵר וּמָלֵא גְּשָׁמִים – בּוֹ נָגַעְתָּ בִּי לָרִאשׁוֹנָה, אָדָם, וְנָגַעְתִּי בְּךָ, וְהָיִיתִי לְךָ אִשָּׁה. בְּאוֹתָם רְגָעִים שֶׁל תְּשׁוּקָה מִזְדַּחֶלֶת, אֲנִי מַרְגִּישָׁה, הָעוֹלָם הִשְׁתַּנָּה, אַךְ נִשְׁאַר בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה.
אָדָם יַקִּירִי, זֶה בְּסֵדֶר אִם אַתָּה בּוֹרֵחַ לִפְעָמִים, גַּם אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת עִם עַצְמִי. זֶה בְּסֵדֶר אִם אֵינְךָ מִסְתַּכֵּל רַק עָלַי כָּל הַזְּמַן, גַּם אֲנִי לֹא פַּעַם מִתְבּוֹנֶנֶת לַצַּד. זֶה גַּם מַמָּשׁ נוֹרְמָלִי שֶׁבִּרְגָעִים מְסֻיָּמִים אַתָּה אוֹהֵב לְהִתְרַכֵּז בְּעַצְמְךָ וְלַעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם. אֲבָל אָדָם יָקָר, בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁנַּעֲשֶׂה אַהֲבָה, תַּשְׁאִיר אֶת עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת, בָּרֶגַע הַהוּא הַקָּסוּם, בּוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִתְחַבְּרִים וְנִפְרָדִים, מִתְחַבְּרִים – וְנִפְרָדִים.
אַל תִּפְחַד, אַל תִּתֵּן לִכְאֵב הַפְּרֵדָה לְחַבֵּל בָּאַהֲבָה. אַל תִּרְעַד, תַּנִּיחַ לַפַּשְׁטוּת עִם הַמְּבוּכָה. אַל תִּירָא, נֹכַח רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה – גַּם אִם הִיא מַחְדִּירָה בְּךָ הַכָּרָה שֶׁל סוֹף
וְנִנְצֹר לָעַד
אֶת זִכְרוֹן הַגַּן הַמּוּגָן.
שֶׁלְּךָ, בְּאַהֲבַת נֶצַח נְצָחִים, אֵם כָּל חַי.
כתוב נהדר, בתום לב נוגע ללב.
סיפור גן העדן המודרני
את מחברת את המיתוס הנצחי לנפתולי הנפש. אהבתי את הרצון ללקוח עיניים במעשה האהבה
תודה ציפי הראל