באחת מחופשות הקיץ הופיע אצלינו מירה והביאה אל הקבוצה הפרובינציאלית שהיינו ניחוחות של עיר גדולה, של בתי קפה ושל חוף ים, נופים שלא הכרנו. הנוף שלנו היה אחר, ואנחנו היינו צרופים בתבניתו. הצללית המושלמת של הג'רמק, הערפילים ששקעו בימי החורף אל תוך הוואדי, חופי הכנרת, רכס צפוני ענק ומרוחק שניצב כמגדלור מושלג. כולנו גרנו באותה עיר גלילית קטנה, שהשקיפה מזרחה אל הכנרת, שקועה עמוק בין ההרים שסביב לה ומערבה אל רכסי הרים מבותרי ואדיות. בחורף, הפסגה של הר מירון צפה כאי מעל שמיכת ערפל כבד ובקיץ, שוליה שורטטו בגווני שקיעות אדומים וסגולים. כמעט כל הציירים בעיר ציירו את ההר על רקע השקיעות. זו היתה אחת מהתמונות הנמכרות ביותר בגלריות הקטנות שבסמטאות העיר העתיקה שהוסבה להיות קרית אמנים.
בקיץ העיר התמלאה בקייטנים. הם הגיעו מערים על מישור חוף מהביל, לנשום אויר הרים גלילי צח וקריר, ונעלמו בתום החופש הגדול. בתי הבראה הציעו מנוחה ושקט לאנשי הערים הרחוקות, ועל לוחות המודעות בעיר נתלו כרזות שהבטיחו להם לילות כנען אקזוטיים. ראינו אותם בכל מקום בעיר הקטנה שלנו. בשעות היום הקייטנים ישבו בבית הקפה המרכזי שחלונותיו הגדולים פנו מערבה אל ההר, טיילו ברחובות הצרים שחזית בתיהם סוּידה בכחול כנגד עין הרע, ביקרו בית הכנסת של האר"י הקדוש, שוטטו בסמטאות של קריית האמנים, נכנסו לגלריות ויצאו עם תמונות פסטל וכלי קרמיקה. על הגבעה העליונה, בגן המצודה, הם הילכו לאיטם כמו דמויות ממחזה של צ'כוב, נשים לבושות מגונדר, מאופרות, שערן עשוי ונוקשה, ולצידן גברים בחליפות ובמגבעות קש. בלילות הם יצאו לבלות במועדוני הלילה ובחנות "משכית" שנפתחה בעיר, אפשר היה למדוד שמלות רקומות. עם תום הקיץ העיר התרוקנה. הקייטנים חזרו לערי החוף, הרחק מהחורף הקר הגשום והמושלג שלנו.
בקיץ, העולם של הקייטנים התנהל קרוב אלינו, אבל הם היו במרחקים של שנות אור מאתנו. אנחנו רק עמדנו מול חלון הראווה של "משכית" והבטנו בשמלות ובצעיפים שהאימהות שלנו אף פעם לא קנו, קראנו בסקרנות על לוחות המודעות את הכרזות של מועדוני הלילה, שההורים שלנו מעולם לא בילו בהם. בקיץ לא נסענו לחופשה על שפת הים עם המשפחות שלנו. את הקיץ בילינו יחד, במקומות שלנו, דיברנו בשפה שלנו. שפה של זמן ומקום. מילים כמו "ההר", "הוואדי", "וילה מלצ'ט", "כרי דשא" היו קודים שכולנו הבנו. היינו אנחנו, לפני שהפכנו לאחרים, לפני שהיינו כמו האחרים, לפני שהינו חלק מהעולם. מנותקים מהעולם, היינו עולם. גידלנו את עצמנו, מרדנו במשפחות הביולוגיות שלנו, דחינו את ההורים המהגרים, הפליטים, השורדים שלנו, שניסו בכל כוחם להתחיל מחדש. אנחנו היינו ההתחלה. מבלי שחשבנו על זה, מבלי שידענו, התחלנו מחדש חיים, שעבור רבים מהורינו, הסתיימו.
יום קיץ אחד מירה הופיעה. להוריה היה בית קיץ קטן באחת מהסמטאות בקריית האמנים , למרות שאף אחד מהם לא היה אמן. בכל זאת היה להם שם בית והם גרו בו בתקופה החמה. כיצד הגיעה אלינו מירה איני זוכרת. אולי הוריה היו מיודדים עם הורים של מי מאתנו, והקשר נוצר. כשהופיעה, מיד הבחנו שהיא אחרת, שונה מאתנו. בטוחה ונינוחה היא התבוננה בנו בסקרנות וללא מבוכה, כמו מוותרת על כל ניסיון להרשים אותנו או למצוא חן, יודעת שזה קורה, מצפה שאנחנו, אחרים לה, נרשים אותה. גם אנחנו התבוננו בה. אנחנו, הבנות, הסתכלנו בה בהיחבא, מנסות לפענח את הרכות של תנועת גופהּ, את האור שזהר מפניהּ, את המסתורין שעטף אותה. הבנים, שעד אז היו חברים שלנו, שאנחנו הבנות היינו בנות ברית שלהם, הסתכלו במירה במבטים שלא הכרנו. הבנים שהעריצו אותנו בדרכם, שניקו עבורנו מקום לשים את שק השינה כשירדנו לכנרת ובילינו את הלילה על החוף, הבנים שסחבו עבורנו את התרמיל בטיולים שעשינו בוואדי, שפשטו אלינו זרוע נערית חזקה כדי שנעבור אל צידו השני של הנחל, הבנים שהעתיקו בתודה את שיעורי הבית מהמחברות שלנו, בגדו. הספיק להם רפרוף ריסים מעל עיניה הגדולות והצוחקות של מירה, חיוך שפתיה העבות, אור לא מוכר לנו שקרן ממנה, והם היו כולם שלה.
באותו קיץ מירה הצטרפה אלינו והקבוצה הקרובה שהינו נסדקה לשני מחנות. אנחנו, הבנות, והבנים שלנו ומירה. הם היו סביבה כפרפרים סביב האור, צהלו לקראתה כסייחים כשנפגשנו ברחוב הראשי ויצאנו משם לסיבוב והתחרו ביניהם להראות לה את הפינות שלנו בעיר. במסיבות שלנו, בסלון הבית של בני כשההורים שלו יצאו, שם יכולנו לכבות את האור ולגלות דברים על עצמינו, הם בחרו בה לסלאו צמוד. אבל הבגידה הגדולה היתה שהם הזמינו אותה לרדת איתנו לוואדי. הוואדי, ומבנה האבן של קבר השייח' שמעליו, היו המקומות האהובים עלינו. במרחק הליכה קצרה מהעיר היינו לילדי טבע. מפתח החלון של קבר השייח' צפינו אל עומק הוואדי, שאליו ירדנו בכל פעם שיכולנו, ובכל מזג אויר. השביל שהוביל אל הערוץ היה צר ותלול, ואנחנו הכרנו בו כל פיתול. בתוך הערוץ הכרנו את כל בריכות המים והמפלים הקטנים, את בוסתני הפרי, את תחנות המים ההרוסות ואת משטחי הסלע המוגבהים והחשופים. הוואדי היה שלנו.
כבר בירידה הבחנו שמירה מפחדת. היא ירדה במורד השביל בזהירות, נאחזת באבנים ובענפי עצים כדי לא להחליק, מחייכת אל הבנים שהדריכו וכיוונו אותה בדרך מטה. שם, בבריכות גן העדן שלנו, קיווינו לנקום, אבל מירה נרתעה מקרירות המים. ישובה על מדרגת אבן, הביטה בנו צוהלים וצוללים לתוך הגבים המלאים, אדישה. היא וויתרה גם על טיפוס למשטחי הסלע החשופים לתצפית מעל הוואדי, ועל הליכה לבוסתני הפרי. את התאנים שהבנים הביאו לה אפילו לא טעמה, אבל הם המשיכו לחוג סביבה, מנסים לרצות אותה, מחכים ממנה לשווא לסימן של התפעלות מהיופי סביב. בדרך מעלה חזרה מירה נשברה. החום הגדול של שעות הצהרים לא הטריד אותנו, אבל היא היתה עירונית מתל אביב.
"מירה ראשונה", אמרו הבנים שלנו כשהחלנו לטפס חזרה, "מירה תלך ראשונה, ונעזור לה לעלות", הם אמרו מבלי להביט בנו. פנינו למירה ולבנים את הדרך, והתחלנו ללכת בעקבותיהם מאחור. מהר מאוד הטור נעצר. חסרת נשימה ובפנים סמוקות, מירה התיישבה באמצע השביל התלול. עכשיו, קיווינו, עכשיו הקסם יתפוגג, עכשיו הם יראו באמת. אבל הבנים שלנו ראו רק את מירה. הם נעמדו לצידה, מאפשרים לה להתאושש, הגישו לה מימיה, ואחר כך משכו אותה בידיהם, רפויה כולה, במעלה השביל. התמרדנו. השארנו אותם מאחור ועלינו, כמו תמיד, בקלילות, מתאפקות שלא לדרדר אחרינו כמה אבנים מטה.
חכינו להם למעלה, על כיפת האבן של קבר השייח'. משם נשקף אלינו נוף גלילי פראי, סבך צמחייה אפל וצפוף ומדרונות חשופים שהתמרו מעל. מתחתית הוואדי עלה עד אלינו קול שצף המים שזרמו למטה, אבל מבטינו עקבו אחרי מירה והבנים שלנו. הם, שהיו רגילים לרוץ במעלה השביל המטפס מעלה, עלו בו עכשיו לאט לאט, בראש מורכן, עקב בצד אגודל, בקצב של מירה. לרגע היא איבדה מהזוהר שלה. החיוך הרחב שלה נעלם, פניה היו אדומות ושטופי זיעה, קווצות שער נדבקו למצחהּ, ותנועתה היתה כבדה וחסרת חן. אבל הבנים שלנו היו עיוורים, נשארו לצידה, מעודדים אותה להמשיך וללכת. .
מלמעלה, גם אנחנו שלחנו אליה קריאות עידוד "עוד קצת, מירה, זה ממש לא קשה", קראנו לה בעליצות, "הנה זה כבר נגמר, את כבר מגיעה, עוד קצת מאמץ, קדימה מירה, תראי, אנחנו מחכות לך ", צעקנו, מבלי להסות נימות של לעג, מקוות שלא תצליח, שתבכה, שתישאר על השביל, שהבנים שלנו יתייאשו. כשהגיעה סוף סוף למעלה צנחה מעולפת בפתח המבנה, נשימותיה קצרות ומהירות. הבנים עמדו סביבה ומחאו לה כפיים. גם אנחנו, הבנות. לא היתה לנו ברירה. כשנשימתה נרגעה מעט מירה חייכה חלושות אל הבנים, ואז הסיטה את ראשה והביטה בנו, יושבות דחוקות ומכורבלות על כיפת המבנה של קבר השייח', כמו עדת ציפורים בנדידה. אחר כך התיישבה, ובחיוך שחזר לזהור פנתה אל הבנים ואמרה "איזה בנות חזקות יש לכם כאן… ממש ג'דות" הם הביטו אלינו, כמו רואים אותנו בפעם הראשונה, וחזרו להביט בה.
עם תום הקיץ, מירה חזרה לתל אביב. הקייטנים נעלמו. שוב היינו יחד, אבל שום דבר כבר לא היה כמו קודם.
נהניתי מאוד. תיאורים עשירים, מלאי חיים ויופי.