close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • סיפור פשוט של שניים

    גל קוסטוריצה | סיפורים | התפרסם ב - 21.11.17

    כבר כמעט שנה שהם חיים יחד. זו לא היתה החלטה דרמתית. הדברים פשוט התגלגלו מאליהם ואף אחד מהם לא מצא שיש מקום להתנגד. הוא בן שלושים ושש. היא צעירה ממנו בשנה וחצי. הם הכירו לפני כעשר שנים ומעולם לא ניהלו כל מערכת זוגית משותפת. גם לא היו באמת ידידים. היא היתה מאוהבת בו. הוא חשב שהיא חמודה. היו לו חברות. לה היו רומנים. מדי פעם היה ביניהם סקס, לא משהו מיוחד. ואז היא התחתנה, והוא כמעט התחתן. ויום אחד במרכז תל אביב, כשכבר כל אחד מהם היה פרוד, הם נפגשו במקרה.

    חיבוק, נשיקה.

    “את נראית טוב. מה את עושה?”

    “מתקנת סְפרים. ומה אתה?”

    “מטפל באנשים. מתי נפרדתם?”

    “לפני שנתיים.”

    “באמת?”

    “ואתם?”

    “לפני חמישה חודשים.”

    “אני מצטערת לשמוע. אני אתקשר.”

    “כן. תתקשרי.”

     

    וכעבור חודש, במוצאי שבת, יש ביניהם פגישה יזומה: פסטה, סלט, בלסמי, גרגירי דיז’ון ושום, יין אדום “קליפורניה 1997” בגביעים שהיא הביאה מהבית, מפה צהובה שהוא פרשׂ במרפסת. מוזיקה – רוק רך. שיחה. הוא אומר שהוא אהב את פריז; היא מספרת שלא מזמן חזרה מרומא. הוא מעשן סיגריות חזקות; היא משתדלת להפחית, אבל בכל זאת מבקשת לקחת ממנו אחת. אקשן בווידאו. התרפקות, חיבוק. מגע שפתיים על המצח. היא צריכה לקום מוקדם.

    “להזמין לך מונית?”

    היא רוצה לנסוע באוטובוס.

    “את בטוחה?”

    היא רוצה ללכת קצת ברגל.

    נשיקה על הלחי.

     

    וכעבור שבועיים הם מסכימים על פגישה קצרה נוספת: יום שישי, צהריים, שמש, צפון תל אביב. היא בגופיית התעמלות ובמכנסי קורדרוי שחורים של GAP; הוא בחולצה ירוקה יד-שנייה משוק בלונדון. כוס אחת של טובורג. כבר כמעט קיץ. הם יושבים מתחת לשמשייה בהירה בשולחן פינתי על שפת הכביש, מתמזגים בין הרבה מאוד אנשים. הגדרה או שתיים מתוך תשבץ היגיון. ספר שגם הוא קרא. ההורים שלה מתקשרים; היא קובעת איתם לארוחת ערב. גם לו יש תוכניות. הוא מזמין קפה הפוך חזק בלי קצף; היא רוצה הפוך חלש עם חלב קר או חם בצד.

    “מלצרית!”

    חשבון.

    הוא משאיר חמישים שקל.

    “זה יותר מדי.”

    “זה בסדר.”

    היא מצביעה על מרפסת מעבר לכיכר. זאת הדירה שלה, עדיין לא משופצת. טוב לה להיות לבד. גם הוא לא פנוי לקשר. הוא יבקר אצלה בהזדמנות. הם עוד ידברו.

    נשיקה על הלחי.

     

    וכעבור חודש וחצי שיחת טלפון:

    “לא תבואי עכשיו?”

    “אתה רוצה?”

    “את יכולה?”

    היא תבטל פגישה עם חברה.

    קו 24 מצפון לדרום. רחוב שינקין בלילה ברגל. הנייד שלה מצלצל. השם שלו מופיע על הצג.

    “איפה את?”

    “עוד חמש דקות אני שם.”

    “זה ייקח לך רבע שעה.”

    “אני הולכת מהר.”

    “אז עשר דקות.”

    כעבור שבע דקות היא מגיעה לבית. כבר אחת-עשרה ועשרים. הכניסה לא נכונה. צריך להמשיך עוד קצת הלאה.

    הוא מקבל אותה בפתח, בדיוק  נפרד מחבר.

    “אל תתקרב, אני מזיעה.”

    “רוצה להתקלח?” הוא נותן לה מגבת.

    היא מרגישה בנוח. מתהלכת יחפה. מתלבשת לידו בסלון. השיער שלה ארוך, מטפטף על הרצפה. הוא מסתכל על השלולית ואחר כך עליה, אבל הוא נראה נינוח.

    שיחה. מוזיקה ברצף אסוציאטיבי. נשיקה. ליטוף. גיפוף נועז יותר.

    “זה בסדר?”

    “כן.”

    הוא מציע לעבור לחדר. היא לא מתנגדת.

    הם שוכבים על שמיכה לרוחב מזרן זוגי. ספרים, עיתונים, נעליים בערבוביה. שעון מעורר על שידה. חלון פתוח. אור מדירה של שכן. מאוורר.

    היא מתרוממת.

    “לאן את הולכת?”

    היא רוצה לעשות פיפי.

    היא חוזרת. מדליקה מנורת לילה. מכריזה על הפסקה לסיגריה. הוא שואל אם לדעתה הוא עדיין מושך. היא אומרת שהוא נראה לה לגמרי בסדר. והיא? השתנתה? עדיין מאוד רזה אבל יש לה יותר שרירים.

    חם לה.

    היא חוזרת לסלון. הוא מצטרף, משתרע על הספה עירום. מקשיבים ביחד למוזיקה. היא מטה את הבקבוק שעל השולחן – חצי מלא – מוזגת לעצמה כוסית.

    “הזדקנו, כבר לא מסוגלים לגמור…”

    “לא, זה רק עניין של זמן.”

    “…בקבוק של יין.”

    חיוך של מבוכה, נשיקה ממושכת. היא קצת ממהרת. המונית מחכה לה בחוץ.

     

    הם מדברים מעת לעת. שיחות לא ארוכות מאוד של “מה נשמע”. וכעבור חודשיים: “אולי תישארי לישון?” היא נענית פעם אחת, ועוד פעם.

    ואז: “אולי תבלי כאן את הסוף שבוע?”

    “היא לא אוהבת להישאר לבד.”

    “רוצה להביא אותה?”

    “לא מחליפים לחתולים טריטוריה.”

    ואחר כך סוף שבוע ארוך. וכעבור חודש עוד אחד. וכבר יש שם ארגז ואוכל וחתולה. ועכשיו גם לו יש ילדה, צעירה, אנרגטית מאוד, רצה במעגלים בבית ולא כל כך מסתדרת עם הילדה שלה, אבל הם לא מוצאים סיבה לעשות מזה עניין; הם מתנהלים זה לצד זו רק לבינתיים. הוא נוסע בבוקר לבית החולים לטפל באנשים. מחפש. סורק את הרחובות מבעד לשמשות המכונית. היא יוצאת לקראת הצהריים לקפה השכונתי לתקן ספר. מחפשת. מביטה על השולחנות מבעד לזגוגיות המשקפיים. המילון השימושי שלה כבר נמצא באופן קבוע בתיק.

    ובערב ארוחה. לא כל יום. אולי שלוש פעמים בשבוע.

    ו”איך היה השבוע שלךָ?”

    היה לו שבוע לא רע.

    ו”מה קורה בעולם הסְפרים?”

    הפרויקט הנוכחי לא כל כך מרתק, אבל ככה זה בתחום.

     

    יש ביניהם הפרדה. אין סימביוזה. אין תביעות מרחיקות לכת. אין דיבורים על קשר. אין דיבורים על עבר או על עתיד. סידור זמני. רק עד האהבה הגדולה. לא סוחט אנרגיות. כל אחד בענייניו. יש קריירה לו ויש קריירה לה. וביחד יש להם מוזיקה. וגם שקט. וגם חיבה וחיבוק. לאו דווקא סקס. חיבוק ונשיקה על המצח. חיוך והומור קל, ורצועות של חזה עוף בשמן זית בין ירקות מוקפצים על הגז, ובקבוק של יין אדום צ’יליאני או איטלקי, ושתי כוסות לא גבוהות שנשארו שם מדייר קודם, ו-cheers בלי סימן קריאה. ו”טעים”, וליטוף על הלחי, וגערה בילדה שלו, ומילת עידוד לילדה שלה. דירה. לא ממש בית. וערֵמת צלחות בכיור, וסיגריה של אחרי האוכל, ושטיחים עם שׂערות חומות של כלב ועם שׂערות לבנות של חתול, ועוזרת פעם אחת בשבוע. ועוד רפרוף של ליטוף על הזרוע, וצחקוק.

    והוא פורש לחדר העבודה שלו, והיא נשארת לעבוד בסלון.

    בסביבות חצות הוא רוצה ללכת לישון.

    “את באה?”

    היא צריכה לסיים את הפרק.

    ו”מתי את קמה?”

    היא עוד לא החליטה.

    הוא מתמרמר: “יש כאלה שיודעים לחיות.”

    היא מחזירה: “ויש כאלה שיודעים לבכות.” וגם, “תעשה טובה, שהיא לא תכניס חול. זה נורא מגרד.”

    “אל תהיי כזאת כפייתית.”

    “אני לא מצליחה להירדם כשהיא שוכבת עלי.”

    “את מפונקת וקנאית.”

    “ואתה שמן ופלגמטי.”

    אבל מה עם הקסם?

    ו”אל תשכחי להעיר אותי כשאת נכנסת למיטה.”

    “אתה במילא אף פעם לא מתעורר.”

    “אני אוהב לדעת שאת מנסה.”

    “אני מנסה. עוד מהיום שהכרנו.”

    “גם אני די משתדל… תראי לאן הבאת אותי…”

    “אתה מפריע לי לעבוד. לך לישון.”

    הוא מחייך חיוך של נחת; מת על הפקודות שלה. והם מחליפים נשיקות על הלחי ומתפצלים לעת עתה ב”לילה טוב”.

    כבר כמעט שנה.

     

    היא אוהבת להיות לבד. גם הוא עדיין לא פנוי לקשר. סידור זמני. רק לבינתיים. רק עד האהבה הגדולה. דיאלוג פשוט. סיפור פשוט של שניים.

     

     

     

    מתוך: גל קוסטוריצה, שותפות מותנית, עמדה-דגש (2011)

    גל קוסטוריצה

    גל קוסטוריצה - יוצרת, עורכת, מדריכת פילאטיס. נולדה בבאר שבע. יצירותיה פורסמו במגוון כתבי עת. ספרה לבד באוקיינוס – דוקו-פיקציה שבמרכזה סיפורו המופלא של סלבה קורילוב ראה אור ב-2009 (ספרית מעריב), שהה במשך שבוע אחד ברשימת רבי-המכר של "ידיעות אחרונות", ועורר עניין רב. אסופת הסיפורים הקצרים שותפות מותנית, שסיפורים מתוכו פורסמו לראשונה ב"קשת החדשה" (2007) בעריכת אהרון אמיר ז"ל, ראה אור ב-2011 (עמדה-דגש). ב-2013 ראה אור ספר השירה מהגרת (עמדה), וזכה לציון לשבח של ועדת השיפוט לפרס מילין (2012) למשורר בתחילת דרכו.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 2
    • 2

    תגובות


    1 תגובה על “סיפור פשוט של שניים”

    1. מאיר הגיב:

      איזה יופי

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חבילת נופש בחלל

    יורם אורעד
    כשהייתי ילד, לאחר מכן נער ומאוחר יותר סטודנט צעיר באוניברסיטה, הייתי...

    רֶגַע לִפְנֵי שֶׁמַּדְלִיקִים אֶת הָאוֹר

    ערן צלגוב
    אֲנִי מִתְרַגֵּל לַחֹשֶׁךְ מִתְרַגֵּל אֵלַיִךְ בַּחֹשֶׁךְ מִתְרַגֵּל אֵלֵינוּ בַּחֹשֶׁךְ וְהִנֵּה אֲנִי...

    למי נחוצה האמנות?

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    למי נחוצה האמנות? או: מה יותר הכרחי לאדם, מגפיים או האיליאדה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית