כדי לא להרגיש בודדה רכשה אלישבע שחיה לבדה במושבה שלוש תרנגולות ואת זבולון הגבר.
גם ירחמיאל, השכן האלמן, חי לבדו ,עד שהכיר את אלישבע. הוא נהג להתעורר כל בוקר לקולו של זבולון הגבר ואף פעם לא התלונן. כל אחר צהרים נהגו השניים ללגום כוס תה ברעש גדול ולא הירבו לדבר עד שהיתה יורדת החשכה והקדימו לישון, תמיד במיטתו של ירחמיאל.
בוקר אחד מצאה אלישבע מתחת לסף דלתה מכתב בזו הלשון:
"גברת אלישבע הנכבדה! דיירות הבית שלך מקרקרות ביום ובלילה ומפריעות את מנוחתינו, מטנפות ומסריחות ואינן לרוחינו כלל! חייב להיות לזה סוף: או שתמסרי אותן לגן חיות או שתמכרי לשוחט."
אלישבע לא נרתעה ואמרה לירחמיאל:
"שום דבר לא יפריד ביני לבין התרנגולות שלי!"
וירחמיאל כרגיל הנהן ולא אמר דבר.
יום אחד חזרה אלישבע לביתה והנה- שקט מוחלט! חיפשה בחצר, חיפשה בבית ואף תרנגולת לא נמצאה.
אלישבע פרצה בבכי מר ומיהרה עם ירחמיאל למחלקת התברואה שהיפנו אותה הישר לקצב.
מבלי לאבד דקה אחזה בידו של ירחמיאל והשניים הגיעו לקצב:
"איפה התרנגולות שלי?" זעקה
" הנה, גברת", אמר הקצב, "פה לפניך, על השיש! תקחי- אפשר לעשות מרק ,אפשר שניצל , אפשר להוציא את הכבד ,וגם את הרגליים לא צריך לזרוק…"
אלישבע התמוטטה ואילמלא תמך בה ירחמיאל השכן ודאי הייתה צונחת לריצפה.
הקצב, שכבר ריחם עליה קצת אמר:
"אם את לא רוצה לבשל אז תקחי לפחות את הנוצות למזכרת."
וכך עשתה ומיהרה עם הנוצות לגניה הפוכנית.
"בבקשה עשי לי פוך עם הנוצות האלה, כך שבכל לילה התרנגולות שלי ישארו איתי."
לכבוד השמיכה החדשה הזמינה אלישבע את ירחמיאל לישון אצלה הפעם, שגם הוא יהנה מפוך הנוצות.
כבר בבוקר התעורר הסתכל במראה ולא האמין למראה פניו: אדומים, וקצת מדממים, עיניו זולגות ,והוא מתעטש ללא הרף.
מיהר לרופא, וסיפר לו את כל הסיפור שקראתם עד עכשיו , וגם על שמיכת הפוך החדשה.
הסתכל הרופא מבעד למשקפיו חשב וחשב ואז אמר:
"אדון ירחמיאל, יש לך אלרגיה לנוצות מעכשיו תישן עם הגברת רק במיטה שלך."