אָנו תוהים: איך יום אחד בשנה בחודש תשרי שואב לתוכו מאגרים של מחשבות, תובנות, שאיפות למבט מחודש על מה שהיה ועל מה שיהיה. אלול הוא מִסדרון של חיפוש, שמוביל אל יום כיפור. מה פלא שהמילה אֱלול גזורה מן השורש האכדי 'אַללוּ' שמשמעו, חיפוש, תיקון, בקָשת דרך. נצא בעקבות הסיפּור של כּיפּור. ננסה לחבר תפילות ופיוטים לַשירים שלמדנו בבית הספר. 

זה היום שנועד לכפֵּר על כל החטאים: "כי ביום הזה יכַפֵּר עליכם, לטַהר אתכם מכל חַטֹאתיכם, לפנֵי ה' תִטְהרוּ (מחזור ליום כיפור). כי ביום הזה נכַפר, נסֵפר.

לצאת מן המֵצר

איזה יום מצמרר, התפילה לנו מחכּה. התרמילים עלֵינו מדרך ארוכה. נַוודים בדרכים אנו, ועלֵינו שפע של אהבות וסליחות, התמודדות עם דילמות. אנו נוגעים בחלומות וגם בשֵבר, מחפְּשים אחר פרשת דרכים, שבּה הסיפור יהיה מעורר השראה.

הלב מרגיש, שאחרי דרך ארוכה יש הכרח לצאת מן המֵצר, מן השגרה, לחכות לאותה תְבונה שרואה הכול. יהיו שיציירו את הרגע הנאצל הזה במבט סולחַ, מבט מפייס, סדק של תשובה. זו הדומייה, של  חשבון הנפש, הזמן שנאבק בנו לפני שהניצוץ כָּבֶה.

יום כיפור, יום מיוחד בשנה: רק ביום הזה היה הכּוהן הגדול בבית המקדש יכול להיכנס לקודש הקודשים. הקודש היה נעול גם בפניו. בספר ויקרא ט"ז מתואר איך הכוהן רוחץ בשָׂרו במים, לובש בגדי בַּד ונכנס אל הקודש. כל ימות השנה שונים היו בגדי הכוהן הגדול מכוהן רגיל (הדיוט) שלבש בגדי בַּד. לכוהן הגדול נוספו ארבעה בגדי זהב: חושן, אפוד, מעיל וצִיץ. ביום כיפור גם הכוהן הגדול אינו נישָׂא מעל העדה, הוא נציג של שולחיו, עליו ללבוש בגדים פשוטים ורק אז הוא זכאי לגשת את הקודש. גם אנו בצאתנו למסע החיפוש נלבש בגדים פשוטים בגשתנו אל הקודש.

יש הנוהגים ללבוש בגד לבן, בהשראת הפסוק "אם יהיו חטָאיכם כשָנים (כּשָנִי), כַּשלג ילבּינו" (ישעיה א, י"ח).

החיפוש אחר הסוד

החוט המחבר בין כל הסימנים הוא הזמן, הוא הזיכרון. בלי היכולת לקשור את כל מקלעת הרקמה שנשזרה בנו, אין דרך להתיר, לשנות, לתקן" לראות את החרך שדרכו יהבהב ניצוץ חדש. אחרי מסע בתוך שגרה מתישה, יש בצעידה הזאת לקראת הכיפור והסיפור – התעוררות: יש במסלול הזה חיפוש אחרי סוד, אחרי הערפל ופשרו.

משהו  מחכּה בנו, משהו מחכּה לנו. השאיפה הזו למרק את הכול תמיד מקבֶּלת חיים חדשים. ההֶארה של כל מה שהיה עטופה בהילה מיוחדת, במסתורין. הקסם הזה שובה אותנו. ככל שבמסע הזה אנו חושׂפים יותר את עצמנו. אנו מגלים עוד תעלומות. דברים שהיו עד כה שולִיים מקבלים מעטה אחר, מובן אחר.

המורשת שעיצבה אותנו לימדה אותנו, שיש לזמן משמעות קדושה. זה לא רק מסלול נדוש, פיזי, אפור. עשרת ימי התשובה, עשרת הימים הנוראים הם סימנים, סימני דרך למנהרה של אור. הברכה במחזור התפילות 'מְקַדש כל הזמנים' מרעידה אותנו: "ברוך אתה ד' מקַדש ישראל והזמנים" (בִּרכּת הזמנים).

כבר בראש השנה למדנו, שבקצה חודש אלול, אין ברכה על קידוש החודש, כמו בכל החודשים. הפעם אנו בטווח של רוחניות אחרת. איננו מברכים, אנו מחכים, שהזמן יברך אותנו, שהימים הקדושים ילֵמדו אותנו, והלב הנכסף מקווה שבורא עולם הוא שיכריז על הדרך החדשה שנפתחת. האל נתן לאדם יכולת לקדֵש את הזמן.  הפרשה שלפני חודש תשרי היא סמלית – "ניצבים" – הפסוק מטלטל אותנו  – "אַתם ניצבים". אנו ניצבים יחד עם כל הדורות. חשמל נבואי מחבר אותנו.

כבני העם העתיק שצעד יחד דורות, אנו יודעים, שקידוש החודשים היה חלק מחיינו. במשך דורות נשאו איתם אבותינו מסורת מיוחדת. קביעת לוח השנה, קידוש החודשים, המשׂואות שעברו מהר להר חיברו לבבות, העניקו לנו תחושה, שיש מסלול של התמלאות בנוגה, בייעוד רוחני.

לנו כיהודים שעלו מבָּבל, יש תחושה של קרבה לאור הזה: המשׂואות הגיעו עד הגולָה בבבל, כי ליהדות בבל היה מעמד של הנהגת העם היהודי:

"מנין היו משִׂיאים? מהר המִשחה לסרטבָּא ומסרטבָּא לגרופוניא ומגרופוניא לחוורן ומחוורן לבית בלתין ומבית בלתין לא זזו אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה כל הגולָה לפניו כמדורת האֵש" (משנה ראש השנה, ב ב-ד).

קידוש החודשים, קידוש הזמן

בקידוש החודשים אכן היינו חלק מתוך שיירה, יחידים בתוך אומה, ששלטה בממד הזמן. התפללנו:

"אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן." (תהלים פ"ט, טז ). הפסוק מסֵפר תהילים העניק אור לפנינו. הסיפורים האלה של קידוש החודשים, קידוש הלבנה, המסורות האלה יצרו ספרות לאורך דורות.

העמדת הזיכרון במרכז החיים, הפכה להיות מסע של עיצוב זהות.

"לכָל איש יֵש שֵם

שֶנתן לו אלוהים

ונָתנו לו אָביו ואִמּו".

כך שוררה זלדה – וסִיימה את שירה במילים:

"לכָל איש יש שֵם

שנָתנו לו חֲטאיו ונָתנה לו כְּמיהתו".

החיבור לַמשפחה, לעָם, לזיכרון – זה חיבור לשייכות. המסע אל ההתמרקות הוא מסע של יחיד, אך בתהליך הזה היחיד, חש שיש חיבור לַצִיר האנָכי של כל הדורות שקדמו לו, לחזון שמחכה בסוף הדרך. המילים הקדושות שָבו להרטיט בדרך הארוכה הזו אל ההיטהרות: "מה יתאונן אדם וחי" ( איכה ג', לט).

הפסוק חש את פנימיותנו, עושה חשבון נפש.

כל מילה בספרים העתיקים מפעימה אותנו.. "מן המֵצר קראתי יה…מה יעשה לי אדם" ( תהלים קי"ח, ה).

האיש המחפש דרכו מתמרק, ושואל שאלות. במצבים כאלה, הֶסתר פנים כואב לנו. הפסוקים אינם חוששים להעלות גם צעקה בדרך להזדכְּכות.

" למה אלוהים זנחתָ לנצח….למה תשיב ידךָ וימינךָ" ( תהלים ע"ד, א ).

אבל התפילה מבקשת את הרוח הנטהרת, הכול מתעטף בתקווה, באור.

"ופרושׂ עלינו סוכת שלומךָ" (מתוך תפילת: השכיבנו אבינו לשלום).

סיפורי האבות, שעיצבו לנו דרך ומורשת מלווים אותנו. המסורות, שירשנו בשרשרת הזמנים, עיצבו ספרות של דורות. המאבק של היחיד, של כל אחד, נראה לפתע באור עתיק של מאבק ישן נושן:

גם במאבק בנחל היבוק אנו זוכרים את יעקב נאבק בלילה, ואינו מוותר לרגע.

"ויוותר יעקב לבדו, וייאבק איש עמו עד עלות השחר" ( בראשית ל"ב, כה).

זה האתגר שלנו. להתמלא בכל המילים שיצרנו דורות, לשאוב את חוכמת הספרות העברית, שתרגמה הלכי רוח של תקופות.

אנו מלווים כל הזמן אמונה שבדרך לכיפור ולסיפור – יש ייעוד שמאיר לנו. המלאך אומר ליעקב בנחל היבוק:

"כי שָׂריתָ עם אלוהים ועם אנָשים וַתוכָל"(בראשית ל"ב, כט).

הלב המתחדש, מגיע אל יום ההתמרקות, ויש לו חלומות, שיבואו עמו לשנות אותו. הפיוט מרכּך את הנפש:

וְחוּס נָא עַל בֵּן אוֹהֲבָךְ,/. כִּי זֶה כַמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף (מתוך הפיוט: ידיד נפש)

השפתיים מייחלות ומתפללות:

"ופרוש עליי סוכַּת שלומךָ" ( בהשראת תפילת: השכיבנו אבינו לשלום ).

שירת היחיד בתוך השיירה של היחד

לאורך כל מסלול הכיפורים אנו מתמלאים בניגון עתיק: הדרך להתמלא מחדש קשורה ליכולת לשיר את שירת היחיד מתוך מנגינה של שיירה שלמה של היַחַד. הסיפור של י' ל' פרץ מילא את חיינו כשהיינו ילדים, זה אותו 'גלגולו של ניגון'. קראנו את 'מקראות ישׂראל' ולמדנו בעל פה את השורה הזאת:

"דור דור וניגונו…הקולות הם גוף הניגון, ונשמתו היא לב האדם".

'מקראות ישראל' הרוו אותנו בְּשוּרות של וידוי ומחילה, ידענו, כי נוכל להשתנות רק אם נערוך חשבון נפש עם הלב הכואב, עם החיפוש המתמיד.

פרישמן כתב ולמדנו זאת בעל פה:

"הֵלךְ אדם חולם וַיבךְ בַּלילות –

ולמה רעד הלב הָרעידות ההן האֲפלות?".

השירים האלה בכיתות היסוד נותרו בנו כחותָם לנצח, כסוד. זו הייתה קינתו פרישמן, מנגינה של אלגיה בשם 'עלים'.

"לָמָּה-זֶה הֶעֱלַתְנִי אֵלֶיהָ הָאֲדָמָה? הָלַךְ אָדָם חוֹלֵם בַּיּוֹם וַיֵּבְךְּ בַּלֵּילוֹת –. לְמִי הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה נִדְרְשׁוּ, וְלָמָּה חָיָה?"

הקידוש של הזמן, ההיטהרות, היו ברבות הימים לאתגר גדול, שלא שכחנו. האומה לימדה אותנו, שיש גם דרך להיכנס אל הזמן. בבית הספר, באותם ימי שנות החמישים של המאה שעברה, חינכו אותנו, שאנו ילדים בדור של גאולה.

במעמד הזה של בקשת מחילה, ברגע המרגש, שבו אנו מגיעים ליום הקתרזיס הרוחני, יש ציפייה שיימחק שטר החוב הישן.

בפיוטי התפילה אנו שרים את שירו של שלמה אבן גבירול, "שואף כמו עבד"

 – הנה לכם 'רשות לנשמת': (כלומר תפילת 'רשות' לפני 'נשמת כל חי')

שׁוֹאֵף כְּמוֹ עֶבֶד יִשְׁאַף לְיַד רַבּוֹ

חַסְדָּךְ פְּרֹשׂ עָלָיו וּקְרַע שְׁטַר חוֹבוֹ

לוּלֵי אֲמִירָתְךָ שׁוּבוּ וְאָשׁוּבָה

הָיָה כְּרַב חוֹבֵל נִכְנַע בְּמַצָּבוֹ

מִשְׁעוֹל תְּשׁוּבָתְךָ תִּפְתַּח לְעֶבֶד קָם

טֶרֶם לְהִתְפַּלֵּל לָךְ יַעֲרֹך נִיבוֹ

מרַגש הדימוי המיוחד הזה, קריעת שטר החוב, כדי לתאר את האפשרות שבה יש סיכוי למחול לאדם על דרכו הקודמת, ובהמשך שוזר המשורר תמונות יפהפיות: האיש השב בראש השנה הריהו כרב-חובל בלב הסערה, ורק ההבטחה של האל 'שובו ואשובה' מאפשרת לו להיחלץ מן הסערה ומן הסכנה. התשובה מוצגת כמנעול שנפתח. זו דרך נעולה, שנפתחת כדי להאיר את דרכם של המבקשים לשוב.

השׂפה העתיקה לא תוותר לנו, כך תיקח אותנו לשירו עטור התהילה של אבן גבירול "כתר מלכות".

השב בתשובה בשיר זה הוא "כְּלי מלא כּלימה, אֶבן דומה, צֵל עובר, רוח הולךְ…".

אותה הזדככות מחייבת הרכנת ראש, ואנו נשאבים אל מאבקו של יעקב ביבּוק כל הלילה, אל ניצחונו הרוחני, ואל הווידוי המקסים – וכל זה לובש פנים מלאות בשירו של המשורר:

"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית ל"ב, יא).

ובפיוט יש פשר:

…"כי נתת בי נפש קדושה…". 

בתרגום לפיוט שנכתב לתפילת נעילה של יום כיפורים נכתבו מילים שבריריות אלה:

"מי זה ימלל מבלי דומם

  עוזך להלל לילה ויומם". 

תרגום פיוט זה נמצא בספרו של בכיר חוקרי הפיוט, רפאל לווה. הלב יוצא אל פיוטים עתיקים, שהם תמצית ספרותית של תהליך התמלאות הנשמה, החוויה של אותו רעד בעמידה מול פמליה של מעלה:

הנה דוגמה לפיוט, שכמו נשכח. כך כתב הפייטן יצחק בן משה, שנהרג על קידוש השם, בידי צלבנים שחצו דרך צרפת, במאה ה-12.

"מַה נורָא מעשֵׂי יוצֵר כּול בהַפלא וָפֶלא

מַעֲלות שתֵּים עשרה בָּרָקיעַ, שנֵי אלֶה

מלאֲכֵי זיעַ ורֶתֶת על כָּל מעלָה לעַלֵה.

נראִים בּו אוֹצְרות בָּרד ושֶלג וּכְפור אֵלה וכָאֵלה

נורָאים מלאָכים אלה..".

הפיוטים והתפילות לקראת יום הדין הם שביל של שׂפה אל פְּנימיות מבקשת, עורגת. נשמנו פיוטים, רעדה הנשמה, כמחפשת את רגע הצְריפה. להיצרף: האדם בתפילתו רוצה להתרוקן מכּל המַר והעכור…

מה פלא, שכל הפיוטים נקשרו בלבבות. כשלמדנו בבית הספר היסודי את שירו של מנחם מנדל דוליצקי 'שאֵלתי ובקָשתי': "נַפשִי הָאומללה/ שָם צְרוּרה בָּעֲננה למַעלה/ תדאֶה וְתשפּוךְ מרֵרָתָהּ'.

בשירו 'תפילת השַחר' חשנו את אותם ימי סליחות, שבהם קראנו 'אָעירה השחר' – וכך כתב לנו הפייטן העברי דוליצקי  בשירו המתחדש 'תפילת השחר':

"הִנני, הִנני שַחר אעירָה

וּבְמקדש אל בָּדָד אבכֶּה, אָשירָה".

ומי יוכל לשכוח למשורר זה את המילים הנצחיות 'ציון תמתי'.

שירת התחייה והפיוטים העתיקים

תהליך ההיטהרות אכן חיבר את שירת התחייה לַפּיוטים העתיקים, שמרנו בלב, למדנו לשנן לקראת הימים הנוראים. הנה לנו שורותיו של נפתלי הרץ אימבר. לא, זו לא שירת 'התקווה'. למדנו כילדים את השיר שלו, שלקח אותנו אל ההתמרקות הרוחנית העילאית, הכול נשזר בקובץ שלו 'ברקאי':

גַל לגַל, תְהום לתְהום

יסַפְּרו אז את הַקורות

כי לילה כְּיום

עָמדנו על משמָרות".

אלה הקורות, אלה השוּרות. הסיפורים והפיוטים והשירים מחזְקים את התחושה הנצחית הזו, שכל חיֵינו הם היסטוריה של שָׂפה, של מילים, של קודש.

הלב מתרחב, הלב יוצא לאותה תפילת יחיד של הָעֶלם, חיים נחמן בּיאליק. מי ישכח כאבו, עודו זוכר דמעה על גמרא נשכחת. ואלה השורות שילוו אותנו תמיד בהליכה הזו כבני מָרון, במשעול הזה של יום הדין:

"וִיהי חיקךְ מקלט ראשי

קן תפילותַיי הנִידחות".

נעילה

קן התפילות הזה היה איתנו, ליווה אותנו כמו חלום. כך התפללנו בתפילת הנעילה:

'פְּתח שַער

בְּעֵת נעילת שַער

כִּי פָנה יוֹם'.

למדנו את המסורת, שהתפילה נקראת 'נעילה'. בָּרעד הזה, בַּחיבור בין פיוטים עתיקים לשירת התחייה, ראינו אור מגיע. 

זכרנו את הסיפור של דויד פרישמן בבלדה 'הנדבה' – לא שכחנו את הנֵזר והכינור הפלאיים, חבויים הם במצולות. העלם מביט בהם, "וכבוד זיו תורתו על פניו זרוע".

ברגע זה של התקדשות, זו תפילת נעילה, ללא מילים.

המשורר שם בשירו  – "לו אחריו…ייקחני…אז נזר, אז כינור…תחתיו הנני".

ורעדנו, הן עתה  לאחר תפילת 'נעילה' שערי רקיע ננעלים. והמילים?

הלב האמין, מאמין תמיד, שצעקַתו ושירו – שוברים את כּל המַנעולים.