עיון בספרו של ירדן קדר, 'סיפור על בית', איורים שירה ברוך-מלכא, בעריכת לילי פרי, הוצאת טוטם, 2025,
38 עמודים.

סופרים רבים ניסו לתאר את הַקשר הנפשי המיוחד לבית ולמקום. ירדן קדר מנסה להעניק לנו משנָה רוחנית מרגשת – ואת זאת אנו מקבלים בספר צבעוני, שמעוצב כספר לילדים. בכל ציור בספר אתה חש את הרעד, את הטלטלה הרגשית, גם את אווירת האושר וקרבת הלבבות.
ככל שאנו נסחפים אחר העלילה אנו מבינים, שהמציאות כאן לא הייתה אלא משל. ירדן ארג מסביב לעלילה של הבית המיוחד הזה מעטפת מושכת לב. מעין סיפור על חיינו. הבית הזה מאיר את העולם אחרת, והלב של הקורא מיטיב להבין, אין כאן בית ספציפי, גבעה או רחוב בעיר מסוימת.
יש למחבּר רצון לתת מעטפת רוחנית תרבותית מעל הרובד המקומי. זה אכן סיפור מֵעבר לזמן ולמקום.

לכאורה זה סיפורם של שירה ושחר שנפגשו והכירו – וההישג של חייהם: "הם החליטו לבנות לעצמם בית".

זה ארמון חלומי שהם בונים לעצמם. והתיאור הצבעוני שנפרש בפרק הפתיחה נשמע כמו אגדה מתוקה וכובשת:
"בית קטן וחמוד שיהיה רק שלהם.
ציוריה של שירה קישטו את הקירות.
צלילי הגיטרה של שחר
הסתחררו להם עד עליית הגג
וגמבה החתולה גרגרה בהנאה רבה".

חלומם יוביל לקשר הדו צדדי. הם רוצים בית שיהיה רק שלהם, והעלילה לוקחת אותנו לנתיב המתבקש: הבית רוצה, שיהיו רק שלו. אהבה אינה חד סטרית.

חייהם של השניים הופכים להיות חלק מפנימיותו של הבית – קישוט לקירות, צלילים הכובשים כל חלקה בבית הזה 'עד עליית הגג'. מעשיהם מתחברים לנשמת הבית הזה: מעשירים את צורתו בקישורים, מרטיטים את ליבו בצלילים.
הבית חי את חייהם, חש שגם חייהם מבקשים לגרום לו אושר. אכן כן, הבית אינו גיבור דומם שאין לו חלק בחיי הגיבורים. פרק הפתיחה מתאר עלילה רגשית שבה כולם מחוברים יחד, הגיבורים והמשפחה המתפתחת לאיטה – ויש אווירה רגשית שנוסכת בנו תחושה של סיפור אהבה:
"עונה ועוד עונה חלפו באהבה.
צמרות העצים בגינה
כבר הגיעו לגובה החלונות בקומה השנייה…".

הצמיחה לגובה הופכת להיות מטאפורה לחיים של התעלות וגובה רוחני. הבית אינו אטום וקר, כפי שהתרגלנו לראות בו מאז ומתמיד. הקשר הנפשי מדהים, ורְאו נא מה חש הבית לנוכח ההתפתחות של הזוג ושל המשפחה. נפשו נקשרה בנפשם, אין הוא כאותם חפצים הממלאים את חייהם.

"עוד זריחה ועוד שקיעה,
החדרים נמלאו בחפצים
נחוצים יותר או פחות,
והבית שמח בכולם".

הבית הוא לא רק מעטפת הגנה לחיי הגיבורים, לא רק מקום ללון בו, הבית מעורב בחייהם לטוב ולרע, וככל שהם חשים רווחה ואושר, הבית 'שמח בכולם'.

כל האגדות אכן מתחילות ב"הָיֹה היָה'" ואנו מצפים בדריכות ועוקבים אחר קשר רגשי עמוק, אחר חיבור בין הגיבורים. הלב מייחל כל הזמן ל'הפי אנד', שהכול ייגמר בטוב, באושר.

היטב למדנו מן הפתיחה שהעלילה המרכזית כאן היה הקשר בין הבית ליושביו, שהבית אינו קירות אטומים, אלא מעיין של רגשות, והחיבור שלו לנפשם מרעיד לבבות. נפשו של הבית שואבת הכול, וכמו מספר על ברומנים הגדולים, הוא גם יודע לשמור את סודותיהם. הוא רואה הכול.

"הבית גם ראה ושמע הרבה סודות,
אבל לא גילה אותם לאף אחד".

בשיר השירים יש פסוק שמתאר את תעצומות הרגשות – "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה". וראו נא כיצד מגיב הבית כאשר "סידרו את עליית הגג/ לכבוד דני הפצפונת/ הבית התרגש ממש".

אנו רגילים לביטוי 'להכיל' במובן של קבלת האחֵר. אנו מצליחים לקבּל את נוכחותם של אחרים, גם להזדהות עם רגשותיהם. כאן הבית הוא גיבור עם נשמה.
"עוד תמונות ועוד ארונות,
עוד כלים ועוד ספרים….
לכולם נמצא מקום".
אם עד כה שמענו על הבית השמח, הנה הקשר הזה יש לו השלכות לאווירה המחשמלת בבית הזה:
"והבית הקטן על הגבעה
התמלא בקולות של שמחה".
כל האנשים הגרים בבית והבית עצמו הם עולם אחד. לרגע יש תחושה שהחיים כאן הם משל לחברה כולה, לאנושות. העלילה והמחשבות של הבית יוצרים מעטפת רוחנית – וכמו לפנינו נמשל למשל כה אנושי, מה מקשר בינינו, מהו בית עבורנו, ואולי שכחנו – מה חש הבית כלפינו.

אין זה סיפור של משפחה רגילה המסתגרת לה בין קירות צוננים. כאן הבית מעורב בחייהם, יש לו תחושה שזו המשפחה שלו. הוא מתואר כפועל ממש למענם בלילה: מיישר את התמונות שעל הקיר, מבריח את היתושים, מאוורר את עליית הגג של התינוקת, עוטף את החתולה בצעיף צמר. האם אי פעם הרגשתם חוויה כה שובה לבבות? אתם קוראים ומבינים בין השיטין כמה הקשר עז, הבית הופך להיות מעין אבא רוחני של כולם!

והַסכּיתו למחשבה של הבית על הקשר הזה:
"אז הביט הבית במשפחתו הנמה לה בשלווה,
וחשב בינו לבין קירותיו:
"כמה מאושר אני שזכיתי במשפחה משלי".

כמו בכל מחזה מטלטל, גם כאן יש מפנה בעלילה. הבית הופך להיות צפוף ליושביו, והשיא הטרגי קורה בבת אחת: בחוץ עוצרת משאית, הסבלים נושאים את כל הכלים בבית – והנורא מכול:
"אחרי שנסעו להם האנשים במדים
עזבו גם בני המשפחה".

המספר יודע להעצים את תחושת האכזבה של הבית העזוב, שברון הלב, הבדידות.
והלב כמובן נחמץ:
"הייתי כל כך טוב כלפיכם", כעס הבית,
"איך עזבתם אותי?
מדוע השארתם אותי לבדי".

הוא מצפה לפחות לביקור חד פעמי של בני המשפחה, וגם זה לא קורה. האם יִוותר הבית ללא המשפחה שכּה אהב, שהיה חלק ממנה?

זו המשפחה שלו, והבית אומר את האמת: "אני לא רוצה להיות לבד". התחושה של חיים לבד שמוכרת לנו מעולם בני אנוש מרטיטה את לב הקוראים, והילדים כמובן מקבלים כאן זווית ראייה מיוחדת על מקומו של הבית בחיינו.

בית עם רגשות כה עזים, עם חיבור כה איתן לבני הבית שהיו לו לבני משפחה, מה פלא שתעצומות נפשו גורמים לַמִפנה הבא בעלילה:
"עבר בו רעד חזק".

תחושה פנימית זו מקבלת ביטוי בעלילה מוחשית לגמרי: "כלונסאות בטון נבקעו/ עמודים רטטו/ קורות עץ עצומות חרקו ונאנחו…".
קראנו בעבר סיפורים על בני אנוש אגדיים, שיצאו לדרך במסעות מפרכים כדי להגיע לבן משפחה אבוד, והלב שלנו יצא אחר הרצון לשוב ולהתחבר. ילדים כה נקשרו למרקו הקטן היוצא לחפש את אימו שיצאה לעבוד בארץ אחרת. 'מן האפנינים עד האנדים' של אדמונד דה אמיצ'יס חצה עולמות, שבר לבבות.

הבית המרגש הזה יוצא בעקבות אהוביו ומביע את תחושתו במילים עזות:
"זו המשפחה שלי, ולא אוותר עליה!".
כמו בכל אגדה טובה גם כאן יש מסע מרתק ומטלטל – וגם 'הֶפי אנד'.

כמו בכל אגדה טובה, יש ניסים מופלאים, והבית שב בדרך לא דרך לאהובי ליבו:
"כאשר התעוררו בני המשפחה,
הם הרגישו בתוך חלום.
האם ביתם הקודם
נכנס לביתם החדש?".

לְכו בעקבות החלום הזה, בעקבות האהבה שאין לה גבולות, וראו כיצד בית הופך להיות מעין מלאך חלומי, ויש לו נשמה כה אנושית. לרגע אנו חשים, שהוא אחד הילדים הגרים עם שירה ושחר. שמותיהם הופכים להיות כה סמליים, שכן אותו שחר קסום של איחוד לבבות נושא שירה לעולם.

הסיום מלמד אותנו כמה אֱנושי הוא הבית: לאחר שסיים הבית להשכיב את הילדים לישון, לכסות בשמיכה את החתולה, הוא מגיע לשיא אושרו, חום משפחתי ורוך מקיפים אותו, עוטפים אותו:

שורות הסיום שוברות את הלב:
"הביט באושר בבני המשפחה
הנמים במיטותיהם,
וחֶרש חֶרש עָצם עיניים ונרדם".
אתם צודקים, זה לא רק סיפור לילדים. זה סיפור של חיבור לבבות אמיתי, ומי אינו מצפה בימינו אלה לכמיהה כה עזה לחיים של יחד, לאהבה, לנצֵח את הבּדד.
וכמובן ללחוש בשקט, כמה חשובה המשפחה.