השנה היא שנת 820 לאדוננו ויבול החיטה עלה יפה. נראה שאפשר יהיה לקצור כמאתיים חביות גרעינים בסוף הקיץ, מהן לטחון כשלוש מאות שקי קמח אצל טוחן הכפר, ומתוכם יתירו לנו כנראה להשתמש בעשרה שקים עד לשנה הבאה. רווח נאה גמל לנו האלוהים הטוב באמצעות שליחו המלך יוהן המיטיב.
כך כתבתי, מאז נעוריי, כל שנה בספר החווה, את כמות היבולים, את כמויות החביות שהם מילאו ומה נותר לנו מהם למאכל עבור בני הבית. אבי לימדני קרוא וכתוב, על אף שהסתכן בכך בתלייה. לא סיפרנו לאיש את דבר היותי הכותבת.
פגשתי אותו בעודני נערה, בטעות. אלמלא משובות נעורינו, קרוב לוודאי שטעות זאת לא היתה מתרחשת. באותו יום שלחה אותי אמי לנחל להצטרף לכובסות כדי לעזור במלאכה המרובה ואני, למרות שרציתי באמת לעשות כמצוותה, הפרפרים העפים אנה ואנה, אלה של ראשית האביב, משכו את תשומת לבי וכיוונו את דרכי עד שירדתי מאם הדרך לשביל צדדי, קריר יותר וחשוך יותר. שם הוא היה. שעון על אחד מעצי היער, עם קסת דיו ונוצת כתיבה שלכלכה את אצבעותיו היפות והעדינות ואת חולצתו התפורה מעשה ידי אמן. את קבוצת הדפים הכתובים בצפיפות רבה הניח מתחת לאבן כדי שלא יעופו לכל רוח.
בהרף עין הבחנתי בו ובכל הסובב אותו וכבר חשבתי לברוח חזרה לדרך הראשית אבל אז שמעתי את קולו הקורא לי:
"עלמתי."
לא היה לי מושג מיהו. פניו וידיו המלוכלכים לא העידו על מוצאו האצילי. יכולתי מיד להבחין בבגדיו השונים, כמותם לא נראו בכפר שלנו. תפורים היו בעדינות ועשויים מבדים שנראו נעימים למגע, בניגוד לבדים הגסים ששימשו אותנו כמלבושים, אך לא הם אלה שהעידו עליו. חשבתי לעצמי שגם לו היה לבוש אחרת, כמונו, עדיין היה בולט בשונותו, וכשקרא לי "עלמתי" היה לי ברור לגמרי שלא בן איכר הוא ואת אמנות הדיבור למד במקום אחר, שונה משלי. איש לא קרא לי 'עלמתי', בוודאי לא ברוך תקיף כזה.
"רוזי," השבתי לו. "זהו שמי. סליחה שהפרעתי. ברור שלא הייתי צריכה לעבור כאן, יש כל כך הרבה שבילים ביער, לא הייתי צריכה לבחור דווקא את זה," פטפטתי בקול רם ומיד פניתי לשוב על עקבותיי כשכל מה שרציתי היה לשכוח שבכלל פגשתי נער יפה כזה, שהיה, כנראה, בן אצילים. אבל אז הוא כבר אחז בקצה ידי והרגשתי את הצביטה הזו בלב שמשמעותה שאני מבולבלת לגמרי ואין לי מושג איך אסביר לאמי את כתם הדיו שנוצר על השרוול שלי תוך כדי המגע הנעים.
מבטו אלי היה משעשע. מעולם לא ראיתי מישהו מביט אלי כך. תמיד היו אלה מבטים מזרזים, "נו כבר, רוזי, הפסיקי לחלום," או כאלה המבקשים, "עזרי לי רק הפעם," או חסרי סבלנות, "שוב לא הקשבת להוראות, רוזי."
העיניים שלו התמקדו בשלי. הן היו עמוקות כמו הנחל שזרם בקצה הכפר באמצע העונה של הפשרת השלגים, טובות כמו טעם המים העמוק של אמצע הקיץ. עיניו העמוקות והצלולות אמרו משהו. בוודאות אמרו, אלא שאני לא הבנתי. טרם למדתי את שפת העיניים האלו ולכן רציתי לשאול, רגילה הייתי לשאול כדי ללמוד, אבל עצרתי בעצמי. אולי כי הבנתי שאל לי לעשות כן, לכן משכתי בעצבנות את ידי מידו ורצתי במעלה השביל בינות לעצים התמירים, על השרכים הרעננים והעבותים, חזרה לדרך המוכרת והתפללתי חזק לאדוננו שלעולם לא אראה אותו שוב כדי שלא אצטרך להסביר את המבוכה, את המילים שהיו חסרות לי להשלמת המשפט, כדי שלא ארד לעומקן של העיניים המכשפות, כדי שלא אצטרך לחוש שוב את הכאבים האלה בשיפולי הבטן.
תגובות