close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • סופרים את חיפה

    מערכת סלונט | חדשות תרבות | התפרסם ב - 01.06.22

    ב-02.06.22 ייערך בתיאטרון חיפה ארוע 'סופרים את חיפה' בהפקת 'הבית לשירה' החיפאי. 3 נשים מעוררות השראה – יהודית קציר, מיטל נסים וענת שרון בלייס – יהיו חלק ניכר מהארוע. הן מדברות על ספרות חיפאית מעיניהן של כאלו אשר הפכו מזמן להיות חלק ממנה והיא מהן.


    יהודית קציר – סופרת, מנחת סדנאות לכתיבת פרוזה במכללת אורנים:

    על המושג "ספרות חיפאית" ניתן להתבונן מכל מיני כיוונים: יש העניין של ההיסטוריה של העיר, והגדילה שלה מהעיר התחתית במעלה ההר עם השנים והעליות והמתחים החברתיים ביניהן, והמתחים בין יהודים וערבים. משמע – כל תקופה וכל עלייה וכל התפתחות של העיר לכיוון מעלה, הובילה לאופן הסתכלות אחר על העיר. אפשר לראות את העניין המעמדי והקיטוב החברתי למשל בספר "רחוב המדרגות" של יהודית הנדל שכתבה על ואדי סאליב, הגיבור חי בשכונת מצוקה, לעומת אהובתו שחיה בכרמל. את היחסים בין ניצולי השואה ל'ותיקים' בשנות החמישים-השבעים אפשר לראות בכתיבה של סופרי שכונת נווה שאנן, שחלק גדול מאנשיה היו ניצולי שואה. למשל אמיר גוטפרוינד ז"ל בספרו "שואה שלנו",  שבו ילדי שכונה עוסקים הרבה באנשי השואה ובעולמם, או אסתי ג. חיים וספרה הידוע "אנשי פינות", על חיי משפחת ניצולים מהונגריה בנווה שאנן בשנות החמישים והששים. סמי מיכאל כתב על המתח בין יהודים וערבים ב"חצוצרה בואדי", שיש בו ספור אהבה בין ערביה ויהודי, או 'המאהב' של א.ב. יהושע, שבו מתאהבת דפנה מהכרמל בנעים, עוזרו הערבי של אביה במוסך שבבעלותו. יש כמובן גם סופרים ערבים שכתבו על חיפה, 'השיבה לחיפה' של  ע'סאן כנפאני ו'אח'טיה' של אמיל חביבי.

    ספר נהדר שמשלב בין היסטוריה של העיר, ספרות שנכתבה בה ועליה והיסטוריה אישית, הוא "חיפה אהובתי" שנכתב עלי-ידי נילי גולד – פרופ' באוניב' פנסילבניה, גם היא ילידת חיפה. גולד כותבת בעיקר על שכונת הדר הכרמל ומביאה ציטוטים מכמה סופרים. בין היתר היא מתייחסת בספרה לאותה פינת רחוב בלפור-הרצל, בית הקרנות – מקום שנחשב למפואר בהדר הכרמל, ומסתכלת על המקום מנקודות מבט שונות – הגבורה הערבייה של סמי מיכאל שחשה זרות למקום, הגיבורה של אסתי חיים שמתפעלת ממנו כאורחת, והדמויות בספריי, למשל בסיפור 'דיסניאל', שחשות שייכות טבעית למקום. (לסבי היה בניין בפינה זו).

    מבחינתי האישית, כילידת חיפה, חיפאית דור שלישי, השכבות אצלי במרחב הופכות לשכבות בזמן ובזיכרון. הזיכרון הוא לא רק זיכרון חיי אלא גם זיכרון משפחתי: ילדותה הבורגנית של אמי במרכז הכרמל ובביה"ס הריאלי, ילדותו של אבי בהדר ובבית הספר "אליאנס" וילדותו סבי, שנולד ב 1909 והיה אולי אחד הילדים הראשונים שנולדו בחיפה היהודית בתחילת המאה הקודמת – בעיר התחתית. אמו חוה נולדה בפתח תקווה, נכדה ליואל משה סלומון. עם נישואיהם עזבו הוריו את פתח תקווה, הגיעו לחיפה בדילז'אנס ופתחו בית מרקחת בכיכר פריז.

    אני יותר חיפאית בשורשים שלי מאשר בחיי-שלי. תקופות העבר מאוד מדברות אלי, מבעד לכתבים משפחתיים שאת חלקם שילבתי בספרים ודרכם הכרתי את חיפה. למשל, יש לי מכתבים שסבי שלח לסבתי מהתקופה שחיזר אחריה, ובהם הוא ממש מתאר את חיי הצעירים בחיפה באותה העת: תחרויות הספורט, הפנסיונים בקיץ בכרמל – בתקופה שמשפחות שגרו בהדר ובעיר היו עולות בקיץ לנופש והכרמל היה כמו שוויץ, בכל ערב תזמורות וריקודים. חיפה בכלל הייתה מרכז מזרח-תיכוני 'פתוח': סבי וסבתי לאחר נישואיהם יצאו ממנה ברכבת לירח דבש בדמשק, ובחופשה נסעו מחיפה לביירות.

    ויש כמובן את חיפה של ילדותי ושל הנעורים. במיתולוגיה הפרטית שלי, הקשר בין העיר ובין הטבע מאוד נוכח. אני לא חושבת שיש איזשהו כותב חיפאי, שלא כתב על הטבע החיפאי והקשר שלו לנפש החיפאית. יש איזו שפיות בעיר ובאנשיה, מתינות שמאפשרת יחסים טובים בין יהודים וערבים, רוב התקופות.

    אני כתבתי בעיקר על חיפה של שנות השישים והשבעים – איך אפשר להתבגר בה. על הספריות הציבוריות, הסינמטק, התיאטרון, שבוע הספר שהיה תמיד ברחבת התיאטרון – בדיוק במוקם שבו יהיה האירוע בשבוע הבא. אני זוכרת שחיכיתי לשבוע הספר כל השנה, לבוא לשם להריח את הספרים החדשים – אלו שלא היו בספריה, לבחור מה לקנות, להכיר סופרים ובעיקר סופרות, שהרי בבית הספר למדנו כמעט רק יצירות של גברים.

    בזכות הנעורים בחיפה, פיתחנו תודעה פוליטית עצמאית. לי ולחברותי באופן אישי היו קשרים ידידותיים עם צעירים ערביים והייתה לי גם חברה שהייתה בת זוג של סטודנט ערבי, עד שאבא שלה גילה ופחות או יותר הלך לשבור לו את העצמות. ההורים התנגדו לקשרים האלה. זכורה לי פעם שישבתי עם ידיד, סטודנט ערבי, בחדר שלי בבית עם דלת סגורה. אמי פתחה את הדלת ושאלה בזעף, אם אבא שלו מרשה לאחותו לשבת בחדר עם בחור כשהדלת סגורה. הידיד ענה שכן, אביו מנהל בית ספר, הוא ליבראלי ומודרני, ומרשה לאחותו להסתגר בחדרה בפרטיות – הוא סומך עליה לגמרי. אמי יצאה בעצבים מהחדר. קצת אחרי זה הסתיימו שידורי הטלוויזיה והיה ההמנון שהושמע תמיד בסוף השידורים באותם ימים. אמי הגבירה את הטלוויזיה לפול ווליום – בכל הרחוב שמעו את התקווה – כדי שהבחור ידע שאני מבית ציוני לאומי גאה. הבחור ואני צחקקנו בחדר במבוכה.

    'הכרמל' נחשב לאזור פריווילגי, ביחד עם רחביה וצפון תל אביב. הרוב היו בני מהגרים, ניצולי שואה, או ממשפחות שהגיעו לפניה. זה לא היה דניה – שכונה של עשירים. מבחינה תרבותית היו לנו כמה מורים מאוד טובים, שהספקתי ליהנות מהם, 'יקים' עם השכלה הומניסטית רחבה. הייתה תרבות יקית בילדות; נימוסים, גינונים, שלאפשטונדה כמובן, וגם  קצת "פוציות".

    עזבתי את חיפה לת"א בגיל 20, ומאז שאמי נפטרה, כשהייתי בת 27, אין לי בית בעיר. בשלושים השנים האחרונות אני מגיעה אליה בעיקר לאזכרות, לפסטיבל הסרטים בסוכות, ולמפגשים עם קוראים. זו תחושה מוזרה, של מוכרות וזרות בלולות יחד. כתבתי על כך בנובלה 'והעננים נוסעים נוסעים' שהופיעה ב'מגדלורים של יבשה' וב'סיפורי חיפה':

     "המשכתי ברחוב וודג'ווד, זוכרת את הרחובות ששכחו אותי. כמו אהובה נטושה, שהלכה ונישאה לאחר, וגופו השכיח ממנה את גופי, ועכשיו היא מוכרת וזרה ואסורה במגע."

    תל אביב וחיפה – איכשהו תמיד חיפה ותל אביב קשורות זו בזו בסיפורים שלי, והדמויות, כמוני, נעות בין שתי הערים. בצד ההבדלים בין השתיים יש דמיון; כמו שתל אביב 'נולדה' ליד יפו הערבית, כך חיפה התפתחה מעיירת הדייגים הערבית שהייתה אז. פה היו טמפלרים ושם היו טמפלרים. אבל הטופוגרפיה שונה, הטבע שונה. הים קרוב לשתיהן, בתל אביב הוא נגיש יותר בהליכה רגלית, ובחיפה הוא נשקף מלמעלה ואפשר לראות אותו מכל מקום. החיפאים צנועים יותר, פחות יומרניים איכשהו. גם הקצב אחר. עם כל שנותי הרבות בתל אביב, הקצב החיפאי לא עזב אותי, וגם לא ההרגל לעמוד במעבר חצייה ברמזור אדום כשאין אף מכונית סביב…

    מיטל נסים – משוררת, מעבירה סדנאות לשירה ווידויית במכללת אורנים:

    "הספרות היא בת המקום והזמן. אני לעולם לא אכתוב על מגדלי עזריאלי באותה התשוקה שבה אני כותבת על על הלבניות של בתי הזיקוק. מה לי ולו". שיריה של מיטל עוסקים בקשר הסימביוטי שבין האני הדוברת בשיר לבין הנוף הגיאוגרפי – חיפה והקריות.

    מה זו חיפה עבורך?

    חיפה בשבילי היא סמל של תשוקה, שאיני יודעת אם הצלחתי לכבוש מחוף קריית חיים. האם אני חלק מחיפה ? האם אני חיפאית? אלו שאלות שמעסיקות אותי כל כך הרבה שנים. רק בשנים האחרונות אני יודעת שחיפה היא גם הנוף שרואים מטיילת לואי ולא רק המרחב שאליו טיילת לואי שייכת. חיפה היא האפשרות שלי לשאת עיניים, מקום שדרכו אני מכוננת את הזהות שלי. אני חושבת על חיפה באהבה היום יותר מאשר בימים עברו, ומרגישה נפלא לייצג את חיפה. אני כותבת על חיפה כי אין לי אפשרות לחשוב על עצמי לא ביחס לחיפה, וגם כשאני כותבת על הקריות אני בהכרח כותבת גם חיפה. 

    שיקמונה / מיטל נסים

    מָקוֹם לִהְיוֹת בּוֹ אַחַר הַצָּהֳרַיִם
    עַל כְּתֹבֶת בַּאֲרָמִית כָּךְ נִדְמֶה לִי
    עַל רִצְפַּת הַפְּסֵיפָס עֲשִׂיתֶם יוֹגָה
    לֹא רָחוֹק מִשָּׁם אָסַפְנוּ
    רֶבַע שָׁעָה קוֹדֵם לָכֵן צְדָפִים
    וּמָצָאנוּ מָה שֶׁנַּרְאֶה הָיָה כְּמוֹ קוֹנְכִית עַתִּיקָה
    עַל לְשׁוֹנוֹת הַחוֹף הַסַּלְעִיּוֹת
    נִזְכַּרְתִּי כֵּיצַד טָבַלְתִּי אֲפִלּוּ בִּימֵי הַחֹרֶף הַקָּרִים
    לִמְדֹד אֶת גֹּבַהּ הַמַּיִם בַּבְּרֵכָה
    לְטוֹבַת אוֹתוֹ ביוטיופ אֻמְלָל
    נִגְרַרְתִּי אַחֲרַיִךְ בְּעוֹד אַתְּ
    נָקַבְתְּ בִּשְׁמוֹ שֶׁל כָּל צִיץ וּפֶרַח

    ענת שרון בלייס: סופרת, מרצה במכללת אורנים על יצירה עכשווית.

    מאחד החלונות בקומה 13 של מגדל הנביאים אני מתבוננת בנמל חיפה: האניות, העגורנים, המכולות הניצבות זו על גבי זו, באור התכלת העזה. זה המקום שבו העיר נגמרת ומתחברת אל מה שמעבר לאופק, ואני עומדת, באולפן הרדיו, מתבוננת ומחכה.  מן החלון השני  מציץ הר הכרמל הירוק, שעליו ולמרגלותיו משובצים בתים ישנים – מספרי הסיפורים של של העיר – ובתוכם אנשים שגופם מכוון לעליות ולירידות, למדרגות, לשתי השפות המחפות על הנוף. אני לא חיה בחיפה, אני עובדת בה. אני נכנסת אליה עם רכבת העמק בשעות הבוקר ויוצאת ממנה בשעות הערב, כשהאור נח עליה ברכות. והיא יפה בעיני, גם כאשר אני הולכת ברחובותיה המתפוררים. תמיד מסתורית, מעורבבת ומרובבת, כמו מותרים בה דברים שאינם מותרים במקום אחר, והאינסוף הזה שמתנועע בה, מצית את הדימיון. ואז ואני נזכרת במשוררת זלדה, המשוררת הירושלמית שהיטיבה לראות את "הכרמל האי-נראה" וכתבה: "כולו תמצית האושר / מחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו / חקוקים בבשרי…" אני פותחת את המיקרופון וקוראת את השיר בקול.

    לפרטים נוספים באתר "מקום לשירה" הקליקו כאן.

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    עצה ידידותית / אור קטן במסדרון

    גד קינר קיסינגר
    עצה ידידותית אַל תִּשָּׁאֵר לְבַד בַּחֶדֶר הַקַּר וְהַנִּמְהָר הַזֶּה הַחֶדֶר שֶׁאִי-כְּתָלָיו...

    נתניהו

    רן יגיל
    סבתא פרומה עוד היתה בחיים. למעלה מתשעים. זה היה בשנות התשעים....

    חכו קצת עם המוות

    שי מרקוביץ'
    על פי נתוני מכון “גאלופ”, הרבה יותר אמריקאים מבקרים בספריות מאשר...