זמן בוֶרטיגו, מאת יערה בן-דוד (הוצאת ספרי עיתון 77, 2025)

אירועים מטלטלים, הן במישור של הפרטי והן במישור הקולקטיבי, כמלחמות, אסונות לאומיים ומשברים חברתיים עוררו מאז ומתמיד השראה ליצירה ספרותית. מטבע הדברים, יצירות חשובות ומרכזיות בשירה העברית המודרנית, נכתבו על רקע אירועים לאומיים וטראומטיים, ומתוך התייחסות להיבטים שונים בהם. ביטוי לכך נמצא למשל ביצירות שנכתבו בעקבות השואה והתרכזו בַּפָּן של הטרגדיה האישית (אורי צבי גרינברג, 'שירי אימי ונחל'), וגם בחשבון נפש עם שלוחות לעבר היסטורי-מקראי (נתן אלתרמן, 'שירי מכות מצרים'; דן פגיס, 'כתוב בעיפרון בקרון חתום'). יצירות אחרות מפנות את המבט לעתיד מתוך תקווה (לאה גולדברג, 'האומנם'). רפרטואר דומה של תגובות, שבאמצעותן ניתן לעמוד על האווירה התרבותית-חברתית שאפיינה את התקופה, נגלה ביצירות שנכתבו על רקעהּ של כל אחת ממלחמות ישראל.
יצירות שנכתבו בהשראת מלחמת השחרור ביטאו את אתוס ההקרבה והרומנטיקה (נתן אלתרמן, 'על מגש הכסף'; חיים גורי, 'הנה מוטלות גופותינו'; נתן יהונתן, 'על ענפי שיטה'; חיים חפר, 'הוא לא ידע את שמה'). יצירות על רקע מלחמת סיני ביטאו את תחושת החיבור לתקופת המקרא ובית שני (יחיאל מוהר, 'מול הר סיני'; אורי ברזילי, 'נרות רבים'). שירה שנכתבה בעקבות מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים עמדה בסימן של אבל אישי ולאומי (אהוד מנור, 'אחי הצעיר יהודה'; יהודה עמיחי, 'אל מלא רחמים'; דורית צמרת, 'החיטה צומחת שוב'), בצד תקווה לעתיד (נעמי שמר, 'לו יהי'), ואילו יצירות שנכתבו על רקע מלחמת לבנון הראשונה ביטאו מחאה פוליטית (רחל שפירא, 'חפץ חיים ברוח הגוברת'; אהוד מנור, 'הביתה').
דומני כי מִקבַּץ השירים: 'סדום הפוכה', מתוך ספרהּ החדש של המשוררת יערה בן-דוד, זמן בוֶרטיגו, אשר נכתבו בעקבות אירועי 'ה-7 באוקטובר', מתייחד, לא רק בביטוי פואטי חזק של אווירת היגון, המועקה ומבוכת הערכים, הרובצת על הציבוריות הישראלית בימים אלה, אלא גם בהתייחסות לשאלות רב-ממדיות שהתעוררו כתוצאה מהאירוע הטראומטי, החל מהממד ההיסטורי-פוליטי, עבור לממד הדתי-קיומי והלאומי-אישי וכלה במבט לעתיד, כשמעל לכל מבטאת המשוררת את קוצר ידה של השפה בביטוי התחושות המורכבות המתלוות לאירוע.
המִקבָּץ, אשר נפתח בשיר 'לפני בוא הציידים', שוזר, במעשה חושב, עבר, הווה ועתיד. השיר הפותח נכתב ביוני 2023, כנבואת לב קשה. 'סדום', רומזת המשוררת, אינה עיר, המסמלת רוע, שפל מוסרי וחורבן בהיסטוריה המקראית בלבד, אלא קיימת גם בהווה וצפויה להתפרץ בעתיד: 'הַסְּדוֹם דַּוְקָא מִלְּפָנִים, מְחַכָּה בַּסִּבּוּב'.
את מקום המילים 'בִּשְׂפַת אָדָם עַל אֵשׁ קְטַנָּה', המביעות שיח אנושי תרבותי שעשוי למנוע את הסכנה, מחליפות המילים 'צַיָּדִים' ו'אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם'. הצרוף 'ארובות השמים', הרומז לאסון המתקרב, מתייחס למבול המקראי בספר בראשית. מההווה העגום מפנה המשוררת את מבטה לעתיד: 'מָה מְעַט נוֹתַר מִדְּיוֹקַן אֵלִי / שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם'. בניגוד למשאלה שחנה סנש מַפנָה לאֵל הכול יכול, בתקווה שהחול והים ותפילת האדם יוסיפו להתקיים, ניתן בשיר הזה ביטוי דווקא לשחיקה במעמדו וביכולתו של האל ולאובדן הצפוי של התקווה לעתיד.
מכאן עוברת המשוררת לממד הדתי-קיומי של האירוע, הנרמז בשני שירים המבליעים טרוניה כלפי שמיא. האחד, השיר 'הסתלקות': 'בְּעֶרֶב הַחַג נְשִׁימוֹת עָלוּ יָרְדוּ, / בַּחֲלוֹם גַּן עֶדְנִי / […] / בָּרְכִי נַפְשִׁי. / אֲבָל חֶמְדַּת הַיּוֹם כְּבָר נִקְרְעָה'. דווקא בערב חג, והכוונה כמובן לחג שמחת תורה, התחולל מסע רצח אכזרי: 'נְשִׁימוֹת עָלוּ יָרְדוּ'. ואילו הביטוי 'בָּרְכִי נַפְשִׁי' – שאינו אלא ציטוט חלקי מהפסוק בתהילים (קד, 1) 'ברכי נפשי את ה" – הוא אירוני-טרגי: אם המקור המקראי מבטא הודיה לה' על הגנה והשגחה, הרי בשיר הוא מבטא דווקא את 'חֶמְדַּת הַיּוֹם שנִקְרְעָה'.
שיא פואטי נמצא בצירוף אירוני-טרגי נוסף: 'קֶבֶר חַג בַּשָּׁמַיִם': חג שמחת התורה, שבו נהוג לחוג סביב התיבה בבית-הכנסת, נקשר לנשר הטורף החג בשמים סביב טרפו, ולשמים עצמם שמהם מצפים לישועה ולרחמים. אבל דווקא הזמן – חג מתן תורה, והמקום – השמים, נקשרים במוות ובאובדן.
האחר, נרמז בשיר 'בחג החירות לא אהיה פדוית שבי', אשר כותרתו היא אוקסימורון: דווקא ב'חג החירות', המסמל זיכרון של גאולה קולקטיבית ויציאה משעבוד, מקננת במשוררת תחושה הפוכה של מי שנתונה בשבי. באמצעות הציפורים, המדומות לכוהנות המתפללות באדיקות יתרה, מתחדדת שתיקת השמים: 'צִפּוֹרִים [….] / עֶרֶב עֶרֶב הֵן קְרוּעוֹת תְּפִלָּה, אוֹסְפוֹת / אֶת הַשָּׁמַיִם אֶל הַקִּנִּים / כְּמוֹ גַּרְגִּיר חִטָּה'. תפילתן של הציפורים, שראשיתה בצרחות רמות שיכולות להעיר מתים, הולכת ונחלשת: 'בִּצְרָחוֹת סְתָרִים מֵעֵץ לְעֵץ, מִסֻּלָּם לְסֻלָּם / לְהָקִים מֵתִים, לְהָשִׁיב אֶל חֵיק, / […] / צִפּוֹרִים גְּזוּלוֹת קוֹל'. לא רק שתפילותיהן אינן זוכות למענֶה משָׁמַיִם; דווקא מהשמים תשתקף התכחשות להבטחה האלוהית, שלא להביא עוד חורבן על הארץ: 'כְּמוֹ עָנָן בְּלִי קֶשֶׁת נֶחָמָה'.
הממד השני מתגלם בהתייחסות להיבטים פסיכו-היסטוריים. בשיר 'גשם בעִתו חוֹרֵךְ עיניים' המשוררת מביטה, כמשה מהר נבו, על ההיסטוריה היהודית במבט פנוראמי: 'לִרְאוֹת מִנְּבוֹ שֶׁלִּי / זְמַן נֶחְטַף לִבְלִי שׁוּב'. והיא מזהה כי חווית הגלות, על פסיכולוגיית הפחד והקסנופוביה, עדיין מלווה את העם היהודי גם בעידן של ריבונות מדינית, וזו מתעתעת בו ומונעת ממנו חשיבה רציונאלית: 'הֵן לֹא גָּלִינוּ מִן הַגָּלוּת. / הִיא צְרוּבָה כָּאן בַּקְּרָעִים / בְּקֻבִּיּוֹת מִשְׂחָק'. המחשבה הגלותית, רומזת המשוררת, מאפיינת את החברה בישראל, מונעת ממנה להביט נכוחה במציאות: 'בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁכִּסּוּ עַל פָּנַי / סוֹרְגֵי מַחְשָׁבָה'. אטימות זו מונעת אפשרות של שיח מוסרי-הומניסטי, שעשוי להיות פתח לתקווה ולשינוי: 'אֲנִי רוֹצָה / לִכְתֹּב מִלִּים שֶׁתָּעוּ בְּדַרְכָּן אֶל הָאָדָם בְּצֶלֶם / וּכְבָר אֵינָן'. וכך נותרת החברה בדבקותה באתוס של הקרבה על מזבח של אמונות שווא ותעתוע: 'מִלָּה פְּלִיטַת גֵּיא בֶּן הִנּוֹם / מַבָּט שֶׁלֹּא הָחְזֵר לִנְדָנוֹ'.
הממד השלישי משתקף בכאב אישי שהפך לטראומה לאומית. הסמל המפלח ביותר של אירועי ה-7 באוקטובר הוא התינוקות האדמוניים, כפיר ואריאל ביבס החבוקים בזרועותיה של אימם המפוחדת. השיר 'בשמיטת דיבור', מצטייר כחלום של המשוררת על חברתה שהלכה לעולמה קודם ל-7 באוקטובר, ויש בו רכיבים אנלוגיים הקושרים בינה לבין שני הפעוטות: 'יָרַדְתִּי מֵהַסֻּלָּם / קַמְתִּי / וּכְבָר לֹא הָיִית שָׁם, לַהֶבֶת שֵׂעָר, / כְּמוֹ זוֹ שֶׁל הַגִּ'ינְגִ'ים הַקְּטַנִּים שֶׁנֶּחְטְפוּ עִם הַחִיּוּכִים / לְאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה'. את הכאב על האירוע מביעה המשוררת בקנאה סמויה בחברתה שמותה לפני ה-7 באוקטובר חסך ממנה את הצלקת הנפשית: 'וְאַתְּ לֹא יָדַעְתְּ שָׂרֶטֶת / כִּי מִבְּעוֹד מוֹעֵד נֶעֶצְמוּ עֵינַיִךְ לָעַד // לִפְנֵי לַהַב הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת בְּבֹקֶר חַג'.
המשמעות העמוקה של האירוע המטלטל משתקפת בשיר 'סדום הפוכה', השאוּל מנבואת ירמיה (מט, 18) לתיאור חורבן אלוהי-מוחלט ומשַׁמש, לטעמי, לא רק ככותרת למקבץ השירים אלא קושר בין הפרטי ללאומי ולפסיכו-תרבותי: 'בִּקְלִיק שֶׁל צִלּוּם בַּדֶּרֶךְ, / בּוֹאֲכָה צֹמֶת הַחֲרָדָה / הָאֵם עַל בָּנֶיהָ'. השיר נפתח ב'קליק' של צילום המציאות הישראלית, המשליך מהאירוע הפרטי הנורא על תחושת הפחד והאימה של הקולקטיב הישראלי. האירוע המזעזע, המצטייר כתמצית הרוע בהתגלמותו, יטביע חותם בעל ימחה לא רק על האנושות אלא גם ל ה'שמים' 'המאדימים' מבושה בשל אי-מניעתו: 'קְלָלָה בְּלִי מִלִּים וְשָׂפָה / וְאֵיךְ יִתְמַזֵּל / וְשָׁמַיִם מַאֲדִימִים עַל מֵצַח וּכְלִמָּה לֹא תְּכַסֶּה // כָּל הָאֹפֶל עָמַד עַל רַגְלָיו גְּדוּדִים'.
מבט כולל של המשוררת על האירוע משתקף בשני מעגלים קונצנטריים. המעגל הפנימי הוא המעגל הישראלי, שבו שני היבטים מנוגדים ביחס למחלוקת הקיימת בחברה. האחד, מבטא עיקשות ו'בנאליות של הרוע', בכותרת השיר 'אסור לצלם', המביעה איסור על הצגה חזותית של האירוע והתמודדות עם הסבל האנושי שמתלווה אליו. האחר, משתקף בעיקשותן של ה'ציפורים', כסמל למוסר-ההומניסטי, המבקשות להבקיע 'קיר אטום' ולהשיב את החברה הישראלית ל'אמת', גם אם זו נראית לעיתים כמתעתעת: 'צִפּוֹרִים פּוֹשְׂקוֹת כְּנָפַיִם בִּמְעוֹף שָׁוְא / מִבַּיִת לְבַיִת בְּרִיק מְפֻיָּח / בְּנִסָּיוֹן עִקֵּשׁ לָעוּף אֶל טִפּוֹת הַטַּל בַּדֶּשֶׁא / וְלֹא לִסְטוֹת מֵהַכִּוּוּן גַּם כְּשֶׁהָאֱמֶת / מִשְׁתַּנָּה מֵרֶגַע לְרֶגַע'.
המעגל החיצוני, בא לביטוי בשיר 'פִּלְחֵי צְעקה'. עולה ממנו ייאוש אפוקליפטי ואובדן דרך כלל-אנושי בכמה מובנים: מבחינת אקולוגית, לכאורה שורת אסונות שאין קשר ביניהם: 'גֶּשֶׁר קָרַס בְּגֶנוּאָה שִׁטְפוֹנוֹת בְּהַוַואי, / רַעַשׁ אֲדָמָה בְּסִין. מַפֹּלֶת שְׁלָגִים בְּנֶפָּאל'. מנקודת מבט ישראלית, הבשורה 'הנבואית' כביכול, מבטיחה דווקא המשך מכאוב וצער: 'בְּאֶרֶץ הַנְּבִיאִים / זְמַן מוֹשֵׁךְ פִּלְחֵי צְעָקָה לְאֹרֶךְ נְתִיב בְּרִיחָתוֹ'. מבחינה רעיונית – העדר בשורה ותקווה לעתיד: 'וּמִי יַטֶּה אֹזֶן לַמֵּתִים לֶעָתִיד לָבוֹא / יָסִיר מִכְּתֵפוֹ אַדֶּרֶת נְגִידִים'. מתוך כך, רומזת המשוררת, אין רבותא במלאכת המשורר: 'מָה כְּבָר נִתָּן לַעֲשׂוֹת בִּגְרוּטָאוֹת מִלִּים'.
כללו של דבר, ספר שירים זה, מכיל בצד שירים שנכתבו בהשראת אירועי 'ה-7 באוקטובר', גם שירים שנכתבו על רקע מגפת הקורונה ובעקבות מסעות, לא רק גיאוגרפיים אלא בעיקר תרבותיים-היסטוריים, הוא ייחודי לא רק בעמקות השירים ועושרם הפואטי, התרבותי והרעיוני, אלא בראש ובראשונה במשמעותם האקטואלית ליחיד ולחברה בכללה.

מראי מקום
1 יערה בן-דוד, 'לפני בוא הציידים'
2 זמן בורטיגו, תל-אביב תשפ"ה, עמ' 39.
3 'הסתלקות', שם, עמ' 40.
4 שם.
5 'בחג החירות לא אהיה פדוית שבי', שם, עמ' 50.
6 שם.
7 'גשם בעִתו חורך עיניים', שם, עמ' 44.
8 שם.
9 שם, עמ' 47.
10 'בשמיטת דיבור', שם, עמ' 43.
11 'בשמיטת דיבור', שם, עמ' 43.
12 'סדום הפוכה', שם, עמ' 51.
13 שם.
14 'אסור לצלם', שם, עמ' 48.
15 'פלחי צעקה', שם, עמ' 55.
16 שם.