סַבְתָּא! כָּל כָּךְ חַסְרַת תַּקְדִּים אַתְּ,
לְאָן הָלַכְתְּ? לְאָן בָּרַחַתְּ מֵעוֹלָם
אַכְזָר וְהִשְׁאַרְתָּ מֵאֲחוֹרַיִךְ
בָּנִים וּבָנוֹת שֶׁגִּדַּלְתְּ בְּכוֹחוֹת יָדַיִךְ,
בְּלִי עַמּוּד שִׁדְרָה נוֹתְרוּ, חֻלְיוֹתֵיהֶם
קָרְסוּ לְרֶגֶל פְּרֵדָתֵךְ.

נְכָדַיִךְ הַתְּמִימִים שֶׁהִתְרַגְּלוּ לְחֵיקֵךְ,
מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ בְּכָל פִּנָּה, כִּי סִפְּרוּ לָהֶם
שֶׁאַתְּ בְּבִקּוּר אֵצֶל סַבָּא בַּשָּׁמַיִם,
אוּלַי, יִתָּכֵן שֶׁאֶפְשָׁרִי עֲבוּרָם לְהִיצָּמֵד
לְחֶבֶל תָּלוּי בַּשָּׁמַיִם שֶׁיּוֹבִיל אוֹתָם
אֵלַיִךְ, דַּלִּים וְחַסְרֵי אוֹנִים הֵם.

בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, לְהַשִּׂיג אֶת בִּרְכוֹת יָדַיִךְ
בִּקַּרְתִּיךְ, כְּדֵי לְהָאִיר אֶת דַּרְכִּי בְּאוֹר
פָּנַיִךְ נְשַׁקְתִּיךְ, כֵּיצַד לַפֶּתַע נֶעֱלָמִים
צַדִּיקִים, מַדּוּעַ דְּבָרִים יָפִים לְתֻמָּם
תָּמִיד מְאִיצִים? אֵין מַעֲנֶה מִלְּבַד דִּמְעָהּ
שׁוֹמֵמָה וְלֶקֶט זִכְרוֹנוֹת פּוֹעֲמִים בְּלִבִּי.