פָּגַשְׁתִּי אֶת מִירִית בִּימֵי זֹהַר עֲלוּמֵינוּ

וּבִנְגֹע הַחַמָּה עִם שַׁחַר בִּבְשָׂרֵנוּ, בִּקַּשְׁנוּ קִרְבָה וְשִׂיחַ

פַּעַם, בִּשְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

מִשֶּׁצָּלַלְתִּי אֶל מַעֲמָקֵי עֵינֶיהָ הַכְּחוּלוֹת, בִּקְשָׁה:

אֱמֹר לִי, מַה בְּלִבְּךָ?

נַדְתִּי כְּאַבְקָן בָּרוּחַ וַאֲשִׁיב:

'אֲהַבְתִּיךְ' …

וּכִדְבוֹרָה אֶל הַפֶּרַח קָרְבָה אֵלַי מְעַט

זִמְזְמָה: 'הֲדָדִי' וְאָצָה לְעִנְיָנֶיהָ –  –  –

לְאַחַר חֳדָשִׁים אֲחָדִים,

נִבְקְעָה, לִמְגִינַת לִבִּי חַלַּת הַדְּבָשׁ שֶׁבָּנִינוּ לָנוּ

וּפָנִינוּ אֶל עֵבֶר הַיְּשִׁימוֹן הַפְּרָטִי

מִשֶּׁנִּפְגַשְנוּ לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת

הֵצִיפָנִי גַּל גָּדוֹל

הִשְׁלִיךְ הַצִּדָּה אֶת שְׁנוֹת הַיְּשִׁימוֹן

אַךְ חָשַׂף אֶת חָדְשֵׁי מַחֲלָתָהּ הַקָּשָׁה

הִיא נִסְּתָה לַשָּׁוא 'לְהָקֵל' בְּדַבְּרָה עַל

תְּקוּפָה מְאַתְגֶּרֶת מִבְּחִינָה בְּרִיאוּתִית;

לְצַד פִּרְפּוּרֵי אַהֲבָתִי, נִתְמָלֵאתִי דְּאָגָה

וְאָכֵן אֲשֶׁר יָגוֹרְתִּי בָּא לִי בְּבֹקֶר עָבוֹת כְּשֶׁנּוֹדַע:

מִירִית הֵשִׁיבָה נִשְׁמָתָהּ לְבוֹרְאָהּ

חַשְׁתִּי בְּמַעְמָקַי אֶת כְּאֵב אָבְדָנָהּ

הָאִם אֶכְתֹּב עָלֶיהָ?

מַה לִי כִּי אַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת בְּשֶׁל סִפּוּר אַהֲבָה קָטָן

שֶׁהָיָה, נִרְדַּם, וְקַם מֵחָדָשׁ אֶל מוֹתוֹ

בַּחֲלֹף הַיָּמִים

צָמְחָה בִּי עֲרָבָה בּוֹכִיָּה

שֶׁיָּנְקָה דִּמְעוֹת לְבָבִי

וְהֵנִיקָה אוֹתִי בְּחָכְמָתָה:

הַמָּוֶת, אֵינוֹ שָׁלִיט כָּלְיָכוֹל וְלֹא יוּכָל לְנֶפֶשׁ אֲהוּבָה

הַחַיָּה וְנוֹשֶׁמֶת בְּלֵב אוֹהֲבֶיהָ,

לֹא אֲנִיחַ לִדְמוּתָהּ שֶׁל מִירִית לָלֶכֶת מֵעִמִּי

עַד קֵץ הַיָּמִים