"מי זה, מה אתה עושה כאן?" האור החזק של הפנס הצה"לי סנוור אותי. קפאתי במקום, הכרטיסים – ההוכחה החותכת לפשע – בידי. נתפסתי על חם, דווקא אני, איזה דפק.
"אל תזוז. אני מדווח למצ"ח."
שמשון. מה הוא עושה פה עכשיו? מתי הוא נכנס? איך לא שמעתי? איך הוא הצליח לתפוס אותי? הלב דפק מהר, הפה התייבש. מצ"ח זה שלושים וחמש בפנים, מינימום. דווקא עכשיו, שנייה לפני השחרור.

הייתי חייב לצאת הביתה, אחרי שלושה שבועות ריתוק. אלא שאז אזלו הכרטיסים. רק לשמשון, מש"ק הטיסות של הפיקוד בשארם א־שייח', המאפיונר העקום והמחוטט, היו עדיין כמה כרטיסים לטיסות יוצאות. שמר אותם במגירה במשרד. למיוחסים, לדרגות הגבוהות, לחתיכות ולמלקקים.

פעם הייתי במעגל הפנימי. גרנו באותו החדר, מיטה ליד מיטה. היינו גם קצת חברים, בדיחות, צחוקים. אבל זה נגמר מזמן, למרות שהמשכנו לגור באותו החדר. שמשון מצא חברים חדשים, מאפיונרים כמוהו, ואותי זרק מאחור. מה כבר יכולתי לתת לו בתמורה לכרטיסים? שום דבר. יכול להיות שהוא גם כעס עליי, אבל לא היה לי מושג על מה. מאז שהקשר התרופף קיבלתי את הטיסות הכי גרועות. יוצא אחרון וחוזר ראשון. בבית הספקתי רק לישון. הכרתי את הבסיס טוב, יותר מדי טוב.

לעבד כי ימלוך היה שולחן עם מגירה אחת שבתוכה סודרו הכרטיסים בשורות, לפי טיסות וימים. לא פעם ולא פעמיים עמדתי מול השולחן, מחכה לכרטיסים שיצאו מהמגירה. בימים הטובים – כרטיסים לחמישי אחר הצהריים או שישי מוקדם בבוקר הלוך, ראשון בערב חזור. ומאז שנגמרו הימים הטובים – שישי אחר הצהריים הלוך, ראשון עם הזריחה חזור. אבל עכשיו כלום, אפס. אפילו זה לא. אין כרטיסים, הריתוק נגמר אבל כרטיסים אין. תקוע.

הכול תוכנן עד הפרט האחרון. הפשע המושלם. ברביעי בערב המשרד תמיד סגור כי מש"ק הטיסות המחוטט מבלה. מסעדה בשארם ואחרי זה בדיסקוטק במפרץ נעמה. כולם ידעו איפה למצוא אותו כדי להרביץ ליקוק, לחייך מהלב, לשאול מה נשמע, להזמין למסיבה, להבטיח את האוטו של האבא בצפון או לתת מספר טלפון של החברה של החברה. כבר כמה ימים שהמפתח הרזרבי של משרד הטיסות אצלי. לקחתי אותו כשניקיתי את המשרד כעונש, בנוסף לריתוק שחטפתי כי הרס"ר תפס אותי מסתובב בלי נשק. מאז חיכיתי ליום רביעי בערב, להתגנב בחושך לחדר, לפתוח את המגירה, לקחת את הכרטיסים. דמיינתי את עצמי מגיע לשדה על מדי א, יורד מהאוטובוס המרופד והיוקרתי של שישי מוקדם בבוקר, בין הסא"לים והאח"מים, ועולה למטוס. ראיתי את עצמי מתיישב ליד החלון בקדמת המטוס, כאילו מחלקה ראשונה, מקבל כוס ספרייט ומעריב מהדיילת החמודה עם הקוקו הבלונדיני ותופס תנומה מתוקה בעזרת רעש המנועים עד הנחיתה. איזה חלומות היו לי. במקרה הטוב אחטוף שלושים וחמש בפנים. במקרה הטוב. איך נתפסתי? איך לא שמעתי את הג'יפ מגיע ומחנה ליד המשרד?

"אל תזוז בכלל," חזר שמשון על דבריו והתקרב בנחישות לשולחן שלו ולטלפון הצה"לי, התיישב והרים את השפופרת לפני החיוג. כולם ידעו את המספר של המשטרה צבאית בעל פה. הייתה לי פחות מדקה לשכנע את שמשון לשכוח את מה שראה. הבטן שלי התחילה להתכווץ מרוב לחץ. "שמשון, בחייך, אנחנו גרים באותו חדר, חכה, חכה רגע, רחם עליי, הייתי בריתוק, אני שבור, שבור, שמשון, אני חייב לטוס," אמרתי על סף בכי, מחפש לשווא הזדהות והבנה בפניו.

פניו היו חסרות הבעה. גם ידיו לא זזו. משהו עצר אותו מלחייג. פתאום הבנתי משהו, נפלו האסימונים. שמשון היה יחף, החולצה הייתה בחוץ, והכומתה לא הייתה בכותפת. משהו פה לא הסתדר עם ההופעה המוקפדת הקבועה שלו. שמשון לא בא מבחוץ, הוא היה כל הזמן במשרד. לא הלך לבלות, לא תפס ג'יפ למסעדה ולדיסקוטק, לא עשה רושם על חיילות צעירות. מה הוא עושה פה במשרד, בין ארבעה קירות אפורים, כשהחיים בחוץ כל כך יפים? רשרוש קל נשמע מאחורי הארון, ולמרות החושך אפשר היה לראות שם משהו זז, נדמה לי רגל, אולי אפילו גברית. הסתכלתי לכיוון הארון, מנסה להבין מה אני רואה, ואז הרשרוש נשמע שוב, הפעם בחוזקה, ושיעול חנוק הצטרף. פחד הופיע על פניו של שמשון, ידיו רעדו. הוא החזיר את השפופרת למקומה, הזדקף, ומבלי להישיר אליי מבט ניגש ופתח את דלת המשרד. "לך מפה עכשיו," אמר בקול כבוש. עשיתי צעד בכיוון הדלת, ואז הוסיף בשקט, בקול מתחנן, "לא ראית אותי, לא ראית כלום!"

הטיסה הביתה הייתה חלומית בכל מובן, ישבתי בשורה הראשונה במטוס ואפילו קיבלתי שובר להסעת בכירים מהשדה ועד למרכז העיר. את החודשיים שנותרו עד השחרור ביליתי הלוך ושוב, בטיסות הכי הכי, עם ספרייט קר ומעריב. הבסיס הפך להיות תחנת ביניים, ושדה התעופה – ביתי השני.
מאז עברו כמה שנים. אתמול ראיתי את שמשון לגמרי במקרה כשנכנסתי בטעות למשרד נסיעות קטן כדי לשאול משהו. הוא ישב מאחורי שולחן פשוט ליד דלת הכניסה, במקום הכי עלוב במשרד. מסתבר שאחרי שהשתחרר נהיה סוכן נסיעות זוטר. בקושי אמרתי לו שלום.