מה לדעתך צריך בשביל לכתוב?

על מנת לכתוב, יש להכיר בכך שהחיים הם מהומה עם הפסקות אקראיות ברצף. כלומר, יש להיות ער ולחכות לרגעים בהם המהומה מתחילה להתבהר, להיפרם ואז לשבת לכתוב. אלה הרגעים שבהם ההיגיון מתחיל לפעול והכתיבה מאפשרת למה שמבקש להיאמר לעלות אל הנייר.

איך נבחר השם לספר האחרון?

שם הספר שלי "מדוזה שקופה הולכת", הוא קטע ממשפט בשירי הנקרא 'במרינה'. הקיטוע הופך את המשמעות הנרפית של המדוזה ההולכת ונמסה, הולכת ומתאיינת אל החול, ומאפשר לראות את הכוחות שלה, לראותה מתחילה ללכת.

על מה הספר? מי לדעתך יקרא או קרא את הספר שלך?

אני מקווה שכל אדם הרוצה להישאר שפוי יקרא את הספר שלי. ניסיתי להראות בו איך פורמים את המהומה, איך מושכים חוט חוט בערימת הספגטי המלופפת הזו ומוצאים את ההתחלה ואת הסוף שלה. וגם מזוכיסטים ימצאו בה עונג לא קטן.

מהי התוצאה של כתיבת הספר ופרסומו. בשבילך. [תוצאה של יצירה]

תוצאה של ספר ופרסומו עבורי, אומרים, הנה גוף קיים בפני עצמו. הנה חלק מההוויה שעומד על המדף, היו ויש לו חיים משלו וכל מה שאת יכולה לעשות עכשיו זה לשוחח איתו. התשובות שלו, שלא לדבר על השאלות שלו, מפתיעות מדי פעם ומרתקות אותי בכל פעם מחדש.

איפה את כותבת? על איזה שולחן בבית? מה גורם לך לכתוב?

כמו לכל אדם נורמלי – ואני לא טוענת שאני כזו – יש לי מחשב. ברגע שאני מתיישבת עולה בי איזו מחשבה קלה כנוצה, אני רואה אותה מתיישבת על קצה האצבעות שלי ומחליטה באיזה מקש לנגוע, ככה הדברים מתחילים להיאמר, ככה להתבהר, ככה לגלות את עצמם ולקבל גוף.

את חולמת מה שאת הולכת לכתוב מחר? חוויית כתיבה?

האצבעות שלי כבר מכופפות מעומס, השירים התלויים עליהן כבדים להתפקע, אני חולמת על הספר הבא שאוטוטו נולד.

כשהיית קטנה, רצית להיות אמנית, סופרת?

לא רציתי להיות משוררת כשהייתי קטנה. היה לי ברור שאתבטא באחת ממדיות האומנות, ציור או פיסול היו מדיות יותר סבירות. הכתיבה הופיעה בגיל מאד מאוחר, בסביבות גיל החמישים. הפתיעה אותי.

את זוכרת שורה בעל פה מכל מה שכתבת? דיאלוג?

הפקת הספר "מדוזה שקופה הולכת" היתה כרוכה בעיסוי של כל שיר ושיר שמופיע בו; בבחינה של כל שורה מחדש. לא הייתי יכולה לוותר על אף אחד מהשירים שמופיעים בו, לכן מספיק שמישהו יתחיל לדקלם שורה ואני אמשיך את השיר משם. כמו אהבה שחוזרים ומתרפקים עליה, כמו זיכרון שלא רוצים לשכוח.

מאיפה הרעיונות ליצירה שלך? מקורות השראה?

רק על עצמי לספר ידעתי. לא נעים להודות אבל הכל הולך ממני וחוזר אלי, אל החוויות, אל מה שהתגבש מהן. כל סל מושגים שאני אוספת כשאני עומדת מול חוויה חדשה; מושגים הנובעים או קשורים אליה, מתערבל מחדש והופך להיות שיר, הקושר משהו שהיה אמורפי עד כה וכעת מוצא את הביטוי שלו, דרך המילים החדשות שנכנסו אל ההוויה שלנו. שלי ושל הרעיון שביקש להיוולד.

כמה את מספיקה לכתוב ביום? מה נשאר בסוף מכתיבתך?

תלוי בתקופה, תלוי ביום. יש ימים בהם שלושה שירים מבקשים להיוולד ויש שאף אחד. בכל מקרה, אני חוזרת אל מה שנכתב כמה פעמים עד שהוא מפרש את עצמו ועד שאני מאמינה בו מספיק כדי לתת לו לעמוד בפני עצמו.

האם את פוחדת להיות לבד בחושך?

אני אוהבת להיות לבד בחושך. לפעמים אני מוצאת את עצמי הולכת ברחובות מצפה הילה, פרושת ידיים וחווה את השקט, החושך והחופש שיש במרחב. רגעים נפלאים.

תני לי משפט: חושך – תופים – ויסקי – כוכב

תיפוף האצבעות על כוס ויסקי

הפוכה

זורה כוכבים ממנה אל החושך

תוך הכוס זרה נחמות

הפך את הפחדים למקצב