close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, ערן צלגוב

    לילי פרי | נעים להכיר | התפרסם ב - 22.12.17
    "אין לי גיבור משלי בשירים – פעם זה היה חייל שכתב ליודביתניקית שהפכה לחיילת, אבל שיחררתי אותו מאז."

    מתי כתבת את השיר הראשון?

    השיר הראשון? זו שאלה מטעה. התחלתי לכתוב מוקדם – כבר ביסודי – לפני כן היו סיפורים בעל-פה. לקח לי זמן רב להבין שהטקסטים הללו, שהופכים מרוכזים יותר ויותר מחד ומנגד יותר ויותר מופשטים עשויים להיות מה שמכונה “שירים”.

    באיזה עיניים אתה רואה היום את שיריך הראשונים?

    את חלקם לא יראֶה הָעולם וחלקם השתחלו כך או אחרת לחדשים יותר או הפכו עם עריכה ל”חדשים יותר”.

    האם אתה כותב במכה אחת?

    יש שירים שעולים במכה, אבל לפעמים עדיף לתת מכה נוספת כדי לאזן ולסדר את הפוקוס. כמו הטלוויזיה הישנה אצל סבתא: לעיתים היתה נדלקת במכה, ולעיתים הייתי לוחץ על הכפתור ההוא ביראת קודש ומחכה. בינתיים הייתי ניגש להוציא את כרך “המלחמות הפוניות חלק ג” של אנציקלופדיה תרבות, פותח בעמוד 693 ורק אז המסך היה מתרצד ועולה וּבא. בינתיים הייתי מסיים לקרוא את פסקת המבוא הסיפורית של הערך, משתאה מהתמונה ואז קם ובצעדי קטיפה ניגש ודופק מכה קטנה (בלי שסבתא תרגיש) בצדו השמאלי (לעולם לא הימני) של המקלט. הטלוויזיה היתה “משתעלת” קצת והנה תמונה… תמונה שכדאי לראות.

    יש קטבים בכתיבתך? ירושליםתא; שמןרזה; שחורלבן?

    אני משתדל ללכת על הסדקים, על הבין לבין, כמו הולך חבל בלי רשת ביטחון. מכאן גם פחד הגבהים וההתרסקויות. הקטבים משתנים רק בשמות, הפחדים נשארים…

    אתה מתקן הרבה?

    אחרים (צוחק). יש דברים שמתקן ויש שלא. אלו שכן, אני מתקן גם בדיעבד. גם שירים שראו אור יום. ויש דברים שמרוב תיקונים קורסים ויותר לא אגע לעולם.

    איך מופיע דימוי בשיר שלך?

    כמו שלג.

    אבל ברצינות: כשאני כותב אני לפעמים מרגיש שיש איזה חור בשפה, איזשהו תהום שהעברית לא נתנה לי רוח (אלוהים?) לעבור מעל… אז דימוי. ראי כמה דיוק יש בכתיבה של אפפל והיא כמעט ואינה נזקקת לדימוי. אני כן. הדימוי, המטפורה, היא גשר רעוע למדע ואני מודע לזה (בדרך כלל). מצד שני – איזה נוף מטורף יש מעל הגשר, לא?

    אומרים שסופר כותב כל חייו אותו סיפור. איך זה בשירים?

    גם אומרים לצחצח שיניים פעמיים ביום אם לא שלוש. אז אומרים… ויחד עם זאת במידה מסוימת אני נוטה להסכים לקביעה שאנחנו כותבים וכותבות שוב ושוב את אותו דבר (בהתחשב בשינויים – אז היתה זו קריאת הקרב והיום אזעקה עולה ויורדת, אז היה זה לאור פנס הגז והיום לאורו החִוורני של הטאבלט). אבל כך כל בני האדם. לא רק איש מסוים. כל בני האדם כותבים יום יום את האהבה השנאה הקנאה התקווה הפרח והסכין.

    מצד אחד זה נותן תקווה – כולנו בכל מקום ובכל זמן בני ובנות אנוש. מצד שני – זה מדכא – כל כך הרבה נכתב על אהבה וחוסר התוחלת במלחמה – ועדיין נלחמים (גם על האהבה ולא רק).

     

    מי הם גיבוריך הגדולים בשירה?

    ג’ספר, סוזאן, מרגוט, הציפור החלולה, גודו וקראפּ, ההלך, האיש מהעתיד, דויד ויהונתן, אבשלום, אחד מכאן, בן אחותי ברוניה, פ-ד-ריקו, האחר, אלינעם שלו, קרל סולומון…

    אתה משתמש בחלום כקונטרפונקט למציאות?

    אני חושב שהוא משתמש בי. הרי בלעדי הוא רק חלום.

     

    מיהו הגיבור שלך שמופיע בשירים?

    אין לי גיבור משלי בשירים – פעם זה היה חייל שכתב ליודביתניקית שהפכה לחיילת, אבל שיחררתי אותו מאז.

    איך היית מתאר את העברית שלך?

    משומשת במצב טוב. זקוקה לפעמים לכיול מחדש – ולכן קורא ומתרגם וזורק לשלוש כדי להחטיא.

    אתה מרגיש נוח לכתוב מנקודת מבט מרוחקת?

    כן. הרי יש מקומות שהם קְרוֹבִימִדַּי: למשל נסו לגעת עם כף יד ימין במרפק ימין. (בלתי אפשרי גם בשמאל). אני לא כותב אותי. אני כותב ממני. אבל זה לא תמיד אני על הדף. למעשה בדרך כלל לא. זו שיחה. בין המילים שלי לבין המילים בראש הקורא/ת.

    אתה נאחז בילדותבנעוריםבבגרות? באיזה מהם?

    זה להיאחז בסבך. וכולנו יודעים ויודעות מה קורה למי שנאחז בסבך…

    האם אתה ממשיך מסורת או שובר?

    ממשיך לשבור ושובר המשכים. אני לא כמו ולא לא-כמו. אני הערימה השלישית.

    אתה חולם מה שאתה הולך לכתוב מחר?

    לא. זו אחריות גדולה מדי.

    בילדותך, רצית להיות אמן, סופר?

    לפעמים. אבל גם מוכר חמוצים ונגר. לעומת זאת רקדן – לא.

    איך באות השורות? הן ארוכות? קצרות? יש להן פנים?

    כשנגמר האוויר – הייתי אסתמטי כנער – נשברת שורה. האם יש להן פנים? לא, אבל יש קול. וקול הוא תמיד מטונימי לגוף, לא?

    מה מודגש באמת באורח חייך כיוצר?

    שאני כותב. זה מה שאני עושה: כותב.

    עם איזה משורר היסטורי היית רוצה לדבר?

    ברגע זה ממש הייתי רוצה לדבר עם אמיר גלבוע הגביש וצר לי שהייתי קרוב אבל פספסתי; את תנחום אבגר שהיה עבורי זיקית שקופה זמן רב מדי. מעבר לים הייתי רוצה לשבת עם גוונדלין ברוקס שזו השנה המאה ללידתה. היא היתה קוּל, היא. היא ידעה בדיוק, היא. היא ידעה מה לומר, היא. היא היתה ואיננה, היא.

    במה אתה עסוק עכשיו?

    אני ממלא שאלון וגם מכין שיעור לקורס “איך כותבים מלחמה בעברית”: קורא שיר של דניאל באומגרטן ושיר של ליאור גרנות ומכין הערות על מטפורת העומק הנוראית כל כך “אהבה היא מלחמה”. בצד שמאל פתוח ספר שירים של לאונרד כהן שאני קצת מתרגם עד שאמצא לו בית ועוד חסר בית אבל מצד ימין הוא רוברטו בולניו, המשורר הכלב הרומנטי.

                שאלות נוספות לבחירתך:

    מי השפיעו עליך?

    כולן וכולם. לצד זה או אחרת. כל מה שקורא שוקע איך שהוא ומשנה איך שאני מבין את העולם ומתרגם אותו אחר כך לשירה.

    מה אתה עושה חוץ משירה?

    כלים. ממש טוב בזה. אני אוהב גם לשבת בכיתה עם תלמידים. השיחה מלמדת אותי יותר מהכול.

    מאיזה סגנון כתיבה אתה מנסה להתרחק?

    להג. להג. להג.

    איזה 3 טיפים היית נותן ליוצר מתחיל?

    3 זה מספר שרירותי – אז אני אתן 5: לקרוא, לתרגם, לכתוב, למחוק. ולא להתמכר לתואר הנכסף “משורר/ת”.

     

     

    ערן צלגוב – משורר, מתרגם, עורך ועמל על עבודת דוקטורט בספרות עברית. הוא מרבה להרצות בישראל ומחוצה לה על פואטיקה ואתיקה.

    ספר שיריו הראשון – “בחירות”, ראה אור בשנת 2013; זכה בפרס שרת. ספרו השני, “גם החתול: שיר-בוטים” (2016) זכה לביקורות מצוינות, “הנה כאן הרגש המובע הוא אמיתי, כאן אכן נשמעת יללה, אבל אין צורך בחתול, כי זו יללה של משורר אמיתי.” (אילן ברקוביץ’)

    לילי פרי

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 18
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    החוזה

    סמדר שדה
    “נגווה, נגווה, רגע, חכי, אל תלכי, תישארי איתי עוד רגע!” יחזקאל...

    נעים להכיר, אלישבע רוזנבוים

    מערכת סלונט
    חברת קיבוץ עין גדי. כותבת שירים וסיפורים, וסיפורי חיים של אחרים....

    אמא יקרה לי

    שי מרקוביץ'
    “אדיפוס המלך” של סופוקלס היא דוגמה קלאסית למוטיב אפסותו האדם אל...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית