נעים להכיר, נעמי לבנון-קשת
עיתונאית מעל 40 שנה, עורכת, ביוגרפית ומשוררת. ספר ראשון "הרווח שבין המלים", ראה אור ב-2016 (מדיה 10). פרסמה שירים באנתולוגיה בעריכת יחזקאל נפשי. שירים נוספים התפרסמו בעיתונים ספרותיים שונים.
למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
לא יכולה להניח אצבע על ה"למה" וה"מניין". לפעמים זו מילה שגורמת לדיגדוג. לפעמים חוויה כלשהי. ברור שזה משהו פנימי.
באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
סביב גיל 9. רק לעצמי – למשך שנים. הרגשתי שאני יודעת לכתוב דווקא דרך כתיבתי העיתונאית, שמאחוריה הסתתרתי עשרות שנים, בהצלחה רבה.
באיזה עיניים את רואה היום את שיריך/כתביך הראשונים?
סלחניות מאד.
קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?
אין לי כזה כי אני עדיין עיתונאית פעילה (אם כי פחות מבעבר) וכותבת ביוגרפיות לאנשים שנפגשת איתם. כך שלא כל הימים מוקדשים לכתיבת שירה וסיפורים. הלוואי שהיה כך.
איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?
סביבת עבודה מספר 1 היא ליד המיטה יש בקביעות מחברות/פנקסים ויכולה להתעורר באמצע הלילה עם מילה/משפט שמדגדגים לי. אני רושמת ומתחילה לפתח, או באותו רגע או למחרת, כבר ליד המחשב בחדר העבודה, שזו סביבת עבודה מספר 2.
מה או מי גורם לך השראה?
מה לא? כל דבר, גם שולי לגמרי, יכול לתת לי רעיון. קשה לי להשתמש במילה השראה. היא גדולה עלי.
מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
כמעט כלום! אלא אם כן אני, או מישהו קרוב לי, חולה. או שיש בעיה כלשהי בחיי היומיום שממש מכבידה עלי ומצריכה את טיפולי, ואז קשה לי להתרכז/להתמסר לכתיבה.
על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?
אני מיומנת זה שנים ב"מולטי-טסקינג": עיתונות, עריכה של ספרים ומגזינים, בימוי ותיסרוט סרטים דוקומנטריים, כתיבת ביוגרפיות, כתיבת סיפורים קצרים (לילדים ולמבוגרים) וכתיבת שירים – הכל נעשה במשולב ולכל תחום יש "המגירה" שלו – שכשהיא נפתחת – כל האחרות נסגרות, ומתמסרים רק לה.
כמה אנשים רואים את הטקסט לפני הפרסום? מי הם? למה?
אף אחד. לעתים רחוקות אני מעבירה את סיפורי הילדים לעיונה של בתי, ד"ר מאיה לבנון, שכותבת נפלא בעצמה ועיסוקה בחינוך.
איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
אני מרגישה את זה כשהוא יושב לי טוב בראש ובפה – לאחר קריאתו שוב ושוב בקול רם. לפעמים זה לא קורה גם במשך זמן ארוך, והחומר פשוט נגנז. או לתמיד או שמשהו יעורר אותו.
מה היא רשימת הקריאה שלך של ספרים שכל אחד צריך לקרוא?
אינסופית. רשימה מקוצרת: בשירה: אלתרמן, עמיחי, אהרון אמיר, נתן זך, ט. כרמי, אגי משעול, ויסלבה שימבורסקה, וכמובן רוני סומק. בכל ז'אנר אחר: אני מעריצה של ג'ון לה-קארה ויש לי את כל ספריו. כל ספרי חיים סבתו. בשנה האחרונה אהבתי מאד-מאד את "בית גולדן" של סאלמאן רושדי. ואת "זמן שאול" של עמליה רוזנבלום. והכי מכולם: את יואל הופמן שיש לי כמובן את כל ספריו. חוץ מזה אני פשוט קוראת באובססיביות, ואוהבת את הסופרים הישראליים.
למי את כותבת? את מי את רואה לנגד עיניך?
כשמדובר בכתיבת סיפורים לילדים, כמובן שהנכדים שלי, שלעתים גם מתכבדים בקריאת הטיוטה ולפי תגובותיהם ואם צחקו במקומות הנכונים – אני יודעת שזה בסדר. בין אם זה סיפורים, לרוב "שטותניקיים", ובין אם זה סיפורים בחריזה, עם בתים מובנים.
בכתיבת השירים והסיפורים למבוגרים – הציבור שלנגד עיני הוא אנונימי לגמרי ואין לי אלא לקוות שיאהב את הטקסטים. מדרך הטבע הסיפורים שלי יותר מתרכזים באנשים בגילי, ואני מקווה שקבוצת גיל זו אכן תאהב אותם או תזדהה איתם.
איך את בונה את השירים שלך? האם את כותבת במכה אחת/כמה איטרציות?
ברוב המקרים זו כתיבה "במכה אחת" כי הרעיון מבשיל זמן מה בראש וכשיוצא לנייר, כטיוטה, הוא כבר די בשל ומובנה. אבל אז, על נייר הטיוטה מתחילים התיקונים/שיפוצים ובעיקר "ניקוי" וזיקוק של חומרים שפתאום נראים מיותרים.
כמו מי היית רוצה לכתוב?
איזו שאלה!!! כל מה שאענה יהיה יומרני! בשירה: כמו אלתרמן מצד אחד וכמו רוני סומק מצד שני.
על מה את עובדת עכשיו?
על מקבץ טיוטות של שירים שכבר העליתי על הכתב, ועברו ניקוי וזיקוק והם בשלים ומוכנים, מבחינתי. מקווה מאד בשנה הקרובה להוציא ספר שירה (שני. הראשון יצא ב-2016 בהוצאת "מדיה 10"). זה תלוי במי שיסכים להוציא לאור את החומרים שלי. אני כבר לא ילדה ובגילי – כדאי להזדרז.
תגובות