נדב טולדנו, 46, גר בקיבוץ פרוד שבגליל העליון, נשוי ואב לשתי בנות. מרצה לאנטומיה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בצפת, ובחוג לפיזיותרפיה של אוניברסיטת חיפה. "לילך" הוא לו ספר הביכורים, שזכה למענק תמיכה מטעם המרכז לספריות וספרות בישראל.

---

למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

שאלה קשה והתשובה הכנה היא שאינני יודע. אני כותב כי זה מסב לי הנאה. אני כותב כי זה מעניק לי תחושה של תכלית. כי שם אני מרגיש במיטבי. אם הצלחתי לכתוב משהו ביום מסוים, מבחינתי עשיתי את שלי. אין לי באר שחורה או שאיפה כמוסה. אין לי מבוע שאוכל להצביע עליו, או מטרה ברורה. אני כותב משמע אני קיים, ודי בזה.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאתה יודע לכתוב?

אני מספר סיפורים מגיל צעיר. כילד סיפרתי אותם לעצמי ואף העליתי את חלקם על הדף (והראיתי למורה). כנער סיפרתי אותם לחברים ושיחקנו באמצעותם במשחקי תפקידים. אחר כך התחלתי לשרבט מילים ביומנים, יומן ועוד יומן, אבל רק לפני כעשור התחלתי לכתוב בצורה סדורה, סיפורים שלמים, מהתחלה אל הסוף או מהסוף להתחלה. אני לא חושב שאדע שאני יודע לכתוב לפני שזה יהדהד אליי בצורה ברורה מהסביבה. אני חושב שאני יודע, אבל הגושפנקה היא בידיי הקוראים שלי.

באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופר?

אינני מתייחס לעצמי כסופר. כתיבת ספר איננה עושה אותי "סופר". אני מתייחס לעצמי כסופר בזמן שאני יושב וכותב, אבל בחיי השיגרה שלי אני לרוב משהו אחר. ה"סופר" שבעיני רוחי קם בבוקר אל הכתיבה והולך לישון איתה. בין לבין הוא כותב לפה וכותב לשם ופוגש קוראים ועסוק בתחקירים לקראת הספר הבא. תמצית קיומו – כתיבה. זהו מקצועו ואלו הם חייו. אני עוד לא שם ולא יודע אם אי פעם אהיה.

קח אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

אין כזה. בכל יום אני מנסה. גם אם אני עייף, גם אם אני לא ממש רוצה. לפעמים הניצוץ פוגש מצע יבש. לפעמים מצע רטוב וסרבן. לפעמים אין ניצוץ בכלל ולפעמים, ברגע בלתי צפוי, להבה פורצת וחורכת לי את הפנים.

אני לא נאבק בכתיבה. אם לא הולך, אני מוותר. מזמן הבנתי שאסור לי לדחוק בה, כי החוק השלישי של ניוטון חל גם עלינו – ככל שאדחק בה כך תהדוף אותי בחזרה.

איפה אתה כותב? תאר לנו את סביבת העבודה שלך

אני כותב בפינת העבודה היפה שלי, שבקומה השנייה. טבע גלילי פרוס 270 מעלות מסביבי אבל לרוב איני רואה אותו, כי חושך בחוץ. הלילות הם הזמן החביב עלי ביממה. אם יכולתי הייתי יצור לילי. החושך והשקט מאפשרים לי לראות ולשמוע פנימה, ביתר קלות. ורק הגירית המעצבנת שחופרת לי בורות בגינה יכולה לקטוע את קו מחשבתי.

מה או מי גורם לך השראה?

השראה היא עניין רנדומלי למדי, וטרם עליתי על הנוסחה הנכונה. לפעמים זאת תנועה, לפעמים אלה ריחות של חורף, לפעמים זה שיר, או שיחה, או חלום, או עבודה בגינה. השראה פוטנציאלית נמצא בכל דבר, אבל היא חמקמקה ובלתי יציבה. אני יכול לנסות לזמן אותה, אבל היא חתלתולה בטבעה ולא תמיד נענית לקריאות שלי. קשה לצפות אותה ולא ניתן לבנות עליה.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

עייפות ושגרה. כשהמוח שלי עסוק בחיים עצמם, ומטלות קטנות וטורדניות ממלאות את ימי, אני מתקשה לכתוב. כשאני נדרש לקום מוקדם, כנגד הטבע שלי, ומגיע אל המקלדת עייף, המילים עלולות לאבד טעם. למזלי שגרת החיים שלי רוויה תקופות רגועות המאפשרות לי להתמסר. ומשום כך אני כותב עונתי – פעם מלבלב ופעם נצפד ונושר.

האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת הלאה?

כל סיפור עומד בפני עצמו. "לילך" התחילה מרעיון. סצנה בודדת. אחר כך באו שתי הדמויות שיישאו עליהן את העלילה אל אותה סצנת זרע מיוחלת. בסיפורים אחרים שכתבתי (וטרם ראו אור) יש גם וגם – עלילה שלתוכה נוצקות הדמויות, ודמויות שסביבן נרקמת עלילה. לפעמים יש לי הכול מראש – התחלה אמצע וסוף, וכל שנותר לי הוא להוליך את הדמויות במצעד דטרמיניסטי אל תכליתן. לפעמים אין לי מושג מה צופנת הפסקה הבאה והסיפור יוצא קצת כמו "סיפור בהמשכים" שהיינו משחקים בילדותנו.

איך אתה יודע שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

תלוי לאן. לרוב הטקסט מוכן אחרי סיום המעבר השני שלי. אם אני שלם אתו, שם זה נגמר. אבל לפני שאעז לשלחו לדרכו, הוא חייב לעבור קודם תחת עיניה של אמי. לאחר מעבר דקדקני שלה הוא מאפיל מדרגה נוספת, אל אשתי וכמה קוראים חברים. רק אם עבר את המשוכות הללו ונמצא ראוי, הוא רשאי לצאת מכלובו ולפרוש כנפיו אל העולם הקשוח שממתין לו שם בחוץ.

אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?

לילך הוא ספר מסוכן. הוא נוגע בנושאים נפיצים שעשויים לא לעבור בקלות בגרונם של אנשים מסוימים. עד היום טרם זכיתי לנאצות וגידופים, אבל אני לוקח בחשבון שאלו עלולים לבוא. נכון לעכשיו הסיכון שלי משתלם ומוכיח את עצמו, אבל מי יודע מה יוליד יום.

מהם החלקים שאתה הכי אוהב והכי פחות אוהב בתהליך הוצאת ספר לאור?

החלק החביב עלי ביותר הוא כמובן תהליך הכתיבה הבתולית, הראשונה. בשלב ההוצאה לאור אני אוהב את שלב העריכה הספרותית, אף על פי שהוא עשוי לתסכל נורא. אני דיסגרף מילדות ועל כן אני משער ששלב ההגהה הוא הקשה לי ביותר. זה השלב שבו אין לי שום שליטה, שום מילה, שום יכולת להפעיל בקרה ולערער. אני הולך כעיוור ואומר הן לכל מה שאומרים לי.

אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

גם זאת שאלה קשה. פעם, כשהתחלתי לכתוב במסודר, חדלתי לקרוא ספרים בזמנים שכתבתי. הייתי בטוח שזה ישפיע באופן ניכר על הקול שלי. הייתי משוכנע שאאמץ את סגנון הכתיבה של הספר שאקרא במקביל. רק אחר כך הבנתי שהקול שלי איננו מושפע כלל ממה שאני קורא. אני מאמץ סגנונות כמובן, ולומד, כל הזמן. מהרבה מורים מוכשרים השכלתי. אבל כשם שאינני יכול לקבוע מי ממורי השפיעה על האופן שבו אני מרצה, כך אינני יכול לדעת את איזו מתכונותיי ככותב לקחתי מאיזה סופר.

האם ואיך אתה עושה שימוש כסופר במדיה החברתית?

המדיה החברתית לגמרי זרה לי, או לפחות כך הייתה עד לאחרונה. לפני כעשור ניסיתי להתחבר לעניין וגיליתי כי רע. מאז אני נמנע. היום אני כבר מבין שאין לי באמת ברירות. עלי לצאת מעורי ולשתף פעולה, אם ברצוני לקדם את הספרים שלי. למזלי, אשתי היקרה פנתרת מדיה והסכימה לפרוש עלי את חסותה. אז כרגע היא מנחה אותי ואני שוב עושה מה שאומרים לי. תתחבר, תתחבר, כך אומר לי הקול…

אילו תגובות אתה מקבל מקוראים?

התגובות שקיבלתי בינתיים נהדרות, וזה לא דבר המובן מאליו. יש שאמרו שהספר השיב להם את הרצון לחזור ולקרוא, יש מי שנפעמו ויש את אילו שקבלו סטירה. עושה רושם שלילך הוא ספר שקשה להישאר אדישים אליו. אני משער שלא לעולם חוסן ועוד יטיחו בי דברי תוכחה, אבל אני בוחר להביט במי שהספר כן נגע בו (אם בטוב ואם ברע) ומי שלא יאהב אז חבל, ועמו הסליחה.

על כמה פרויקטים אתה עובד בו זמנית?

שניים לכל היותר. אני לא יכול לכתוב שני ספרים במקביל. המחשבה היוצרת שלי מבקשת להתמסר לסיפור אחד בלבד, בכל עת נתונה, אבל אני כן מסוגל לעבוד במקביל גם על שכתוב של ספר שכבר סיימתי את כתיבתו – קריאה חוזרת, תיקונים, הגהה וכו'. לילך נכתבה במקביל לשכתוב הספר שקדם לה, ובזמן תהליך ההפקה של לילך כבר התמסרתי לספר הבא.

מה אתה עושה כאשר אתה לא כותב?

ברמה המקצועית אני מטפל – פיזיותרפיסט עצמאי, ומרצה לאנטומיה בפקולטה לרפואה בצפת ובאוניברסיטת חיפה.

ברמה האישית אני אב מסור, כמיטב יכולתי, לשתי בנותיי המקסימות. כשאני לא עובד ולא הורה ולא כותב, אני מטפח גינה גלילית גדולה וקצת עובד עם ברזל. אני לקט חובבן, וקורא מתמיד, ומקפיד לשמור על כושר.

על מה אתה עובד עכשיו?

כרגע אני עובד בעיקר בשליחותה של לילך, הזקוקה לי כדי להגשים את עצמה. אבל בראשי מתרוצץ וחובט זה מכבר סיפור – רומן ששמו הזמני, נכון לעכשיו, הוא "את צוואתי". הספר עוסק בקרע משפחתי, ומסען של שתי אחיות מסוכסכות בעקבות יומן.