מאיה בנבנישתי נולדה וגדלה באילת. היום היא מורה בשנתה השמינית למקצוע ומתגוררת בירושלים, מחנכת כיתה ה בבית הספר הדו לשוני ע"ש מקס ריין, המכונה "יד ביד" – בית ספר שחרט על דגלו דו-קיום בין ערבים ויהודים בישראל. בעלת תואר בספרות כללית והשוואתית מאוניברסיטת תל אביב.
פעילה חברתית בשדות הפמיניזם, החינוך המיני, זכויות הנשים, זכויות הפליטים וזכויות האדם.
לאחרונה הוציאה את "הספר על אמיל" / הוצאת פטל.

1. למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
   אני מניחה שכמו שרקדנים צריכים את הריקוד כי יש להם איזו תזזית בתוך הגוף, איזו אנרגיה בגוף שלא מאפשרת להם להפסיק לנוע, וכמו ששחקני כדורגל מרגישים התעלות כשהם רצים וחומקים מכל מי שעומד בדרכם ומזגזגים והופכים להיות אחד עם הכדור, אז ככה גם אני: אני צריכה את זה. זו דרך ביטוי שאני פשוט זקוקה לה. וגם כשלא כתבתי, תמיד הייתי עסוקה בבנייה של עולמות דמיוניים בתוך הראש שלי. חלימה בהקיץ זה הדבר הכי פעיל אצלי, והכי דומיננטי בי.
   
2. באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
   התחלתי לכתוב בגיל שש. כתבתי שירה, ומעט סיפורים. השירה שלי הייתה מאד פוליטית, והושפעה מפיגועי התופת שהיו באוטובוסים בירושלים ובתל אביב באותה תקופה. בבית שלנו הטלוויזיה דלקה, וההורים שלי צפו בחדשות, וראיתי את האוטובוסים השרופים ואת השקיות של זק"א. אז כתבתי בשיר "זו לא הארץ המובטחת / המחליף של משה טעה בדרך." זה המסר שהפנמתי בגיל שש מהחדשות. ככה חוויתי את הארץ הזו כילדה קטנה. המבוגרים במשפחה המורחבת שלי העריכו את השירים והראו אותם לחברים שלהם, אז הבנתי שאני טובה בזה. אחר כך בגיל 12 אני זוכרת שאחי הגדול מתן, שהיה חייל בצבא, ואחר כך מלצר ודוגמן, הראה את הסיפורים שלי לחברים שלו, גם כאלה שהיו תל אביבים וברנז'אים, וזה מאד חיזק אותי. כשאת בת 12 ואחיך בן 19, אין מחמאות חינם. אם הוא היה חושב שהם גרועים, הוא היה אומר לי את זה, ולא במילים הכי חביבות.
   
3. באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?
   תמיד ראיתי בעצמי כותבת, ואמרתי לכולם שאהיה כותבת מאז שהייתי בת שלוש ונסעתי בבימבה. אבל לקרוא לעצמי סופרת – רק עכשיו, כשהספר יצא לאור.
   
4. קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?
   זה מאד משעמם. אני יושבת וכותבת. אם זו ממש כתיבה, ולא עריכה. אין סיכוי שזה יהיה יום – אולי כמה שעות. כתיבה היא דבר אינטנסיבי וסוחט מבחינה רגשית. אני לא יכולה לעשות את זה מהבוקר עד הערב. לערוך אני יכולה לעשות כל היום.
   
5. איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?
   במיטה, בספריות, בעבודה אחרי שעות הסגירה. לפעמים גם בבתי קפה, אבל בתי קפה הם לא סביבה טובה. יש לי הפרעות קשב וריכוז והמוזיקה והשיחות מפריעים לי. קרה לי אבל שצחקתי עם חברה בבית קפה ומישהי שישבה שם עם מחשב אמרה לי "שששששששששששששששששש!". אולי גם היא סופרת.
   
6. מה או מי גורם לך השראה?
   יש אנשים שנותנים לי השראה להיות אדם טוב יותר. בהחלט. רייצ'ל גולדברג פולין, שצפיתי בכל הסרטונים שלה בשלוש מאות שלושים יום עד שהרש נרצח במנהרה. כשאני רואה אותה ואת בן זוגה ג'ון, הם נותנים לי השראה להיות אדם טוב יותר. עינב צנגאוקר נותנת לי כוחות, אלי שרעבי – בעומק הרוחני שלי ובעוצמות האנושיות שלו. אנשים שאיבדו כל כך הרבה ועדיין נלחמים, כמו יונתן שימריז, ששכל את אחיו אלון שימריז. הם נותנים לי השראה. הם גם גורמים לי להרגיש יותר שזו האחריות שלי לבנות חברה מתוקנת כאן, ולא להגר למדינה שמצבה הדמוקרטי והבטחוני פחות אומלל.
   
7. מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
   יציאה מהשגרה, טיולים, חופש, וגם משברים.
   
8. האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת הלאה?
   אני חושבת שהיא מתחילה מהעלילה. אני יושבת וכותבת בראשי פרקים את כל מה שיקרה ברומן.
   
9. איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
   אחרי שקראתי הרבה פעמים והרגשתי שהוא בשל.
   
10. אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?
    היו כמה וכמה הוצאות שאמרו לי שיהיה קשה מדי להגדיר את קהל היעד של הספר, ורצו שאעשה שינויים די מרחיקי לכת בספר. בסופו של דבר היו שתי הוצאות מצוינות שרצו אותו, בבת אחת, והבנתי שזה פשוט עניין של מזל. רק מזל.
    
11. מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהב בתהליך הוצאת ספר לאור?
    האמת היא שהמוציאה לאור שלי – אביבית משמרי מ"פטל" – הופכת את הכל לכל כך קל. היא הוציאה את הספר הזה לאור תוך שלושה חודשים. היה כל כך קל לעבוד איתה. יכול להיות שהיא אחד האנשים הכי זורמים ופתוחים ונטולי אגו שיש בכל התעשייה. הנה טיפ ענק ממני לכל סופרת וסופר בתחילת דרכם.
    
12. אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
    אני בטוחה שגם הסופרות שקראתי כילדה – לוסי מוד מונטגומרי, ג'ין וובסטר, בברלי קלירי – גם כמתבגרת – דויד גרוסמן עם "ספר הדקדוק הפנימי" ו"עיין ערך אהבה". אני מקווה שטיבור דרי השפיע על הכתיבה שלי, כי כשקראתי אותו חשבתי לעצמי "ככה אני רוצה". אני מרגישה ככה לגבי לא מעט אנשים. גם לגבי סאלי רוני.
    
13. האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?
    אז פעם היו לי אינסטגרם אחד לטיולים, אינסטגרם אחד לאפנת רחוב ירושלמית, ואינסטגרם אחד של "תראו כמה חמודה אני נראית". זה שהוקדש לסלפים חמודים עבר הסבה, והיום הוא הדף אמנית שלי באינסטגרם. למרות שהאינסטגרם שלי הפך להיות מאד קשה לתפעול, אולי כי אין לי אייפון. היה לי דף פייסבוק שהוקדש לבלוג שלי, והוא הפך לדף הרשמי של הספר בפייסבוק, ואני משווקת גם בפרופיל שלי. אם היה לי טיק טוק, הייתי משווקת גם שם. אבל עוד לא הגעתי לזה, אני כנראה מרגישה מבוגרת מדי לטיק טוק.
    
14. אילו תגובות את מקבלת מקוראים?
    הספר ממש הגיע לחנות הראשונה לפני כמה ימים – אז עדיין לא קיבלתי תגובות! אבל זה הדבר שאני הכי הכי מחכה לו, כמובן, כמו כל יוצרת. בשביל זה יצרתי.
    
15. על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?
    אני יכולה לעבוד על כמה פרויקטים בו זמנית בקלות, אני הפרעת קשב וריכוז מהלכת.
    
16. מה את עושה כאשר את לא כותבת?
    שקועה בשיחות נפש עם חברים, משעשעת ילדים של חברים, משתזפת בבתי קפה עם ספר, מתבודדת בטבע, מבשלת.
    
17. על מה את עובדת עכשיו?
    זה סוד.