ישי ויסמן (42, רמת גן), גדל בגבעת שמואל הוותיקה לזוג ספרנים ומגיל צעיר חלם להיות סופר. לאחרונה הוציא את ספר הביכורים שלו – הרומן הדיסטופי "מַלְכִּיצְדֶק", בהוצאת תשע נשמות. מסע ספרותי לעבר תל אביב של שנת 2150.

למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
הכתיבה עבורי היא הכרח, לא בחירה. אני לא יכול אחרת. כמו שהקריאה היא צורך קיומי מגיל קטן כבן לשני ספרנים, כך גם הכתיבה – היא הדרך שלי להתמודד עם מחשבות, תובנות, חוויות חיים שעולות בי.יש דברים שפשוט חייבים לצאת. אני מרגיש שהם מחפשים מוצא, וכשהם מגיעים אל הדף, זה כמעט כמו נשימה – הכרחית, טבעית, בלתי נמנעת. הכתיבה היא המקום שבו אני מארגן את העולם הפנימי שלי, מפרק ומרכיב אותו מחדש, נותן לו צורה וממשות.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאתה רוצה/צריך לכתוב?
הכתיבה התחילה אצלי בגיל צעיר מאוד. נדמה לי שהייתי בן שמונה כשכתבתי את הסיפור הראשון שלי – "איך להגיע לבית של סבתא". באחרית הדבר של מלכיצדק אני מרחיב על המסע הזה – מאיפה נובעת הכתיבה שלי, איך התהליך השתנה עם השנים, ואיך בסופו של דבר הכל התנקז לספר הזה. לקח לכתיבה למעלה מעשרים שנה להבשיל למה שציפיתי מעצמי.

באיזה שלב הבנת שזה לא רק למגירה?
הרגע שבו הבנתי שהכתיבה שלי לא נועדה להישאר במגירה – הגיע דווקא מהשירים, ולא מהנובלות. במשך עשרים שנה כתבתי נובלות – בעיקר בסגנון מתח, בלש, ובמשך כל השנים האלה, משהו בנובלות נשאר סגור. לא שיתפתי ולא שלחתי להוצאות והכל נשאר בבוידעם של ההורים שלי.
דווקא השירים עשו את השינוי. כשהאמנים – במיוחד בז'אנר הים-תיכוני – התחילו לקחת את המילים שלי, הבנתי שקורה כאן משהו. פתאום, המילים שלי יצאו לעולם, קיבלו קול, נגעו באנשים.
במקביל, התחלתי לכתוב לעיתונות הארצית ובמשך כמה שנים אפילו התפרנסתי אך ורק מכתיבה. אבל הספרים? הם נשארו במגירה. רק שנים אחר כך הם מצאו את הדרך לצאת החוצה עם "מלכיצדק".

קח אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך.
אין דבר כזה יום כתיבה טיפוסי. יום כתיבה אופייני שלי עוסק בעיקר בקריאה, איסוף רעיונות, ציד השראה נקרא לזה, ואי-כתיבה. עד שיצטבר המלאי למאסה קריטית שאי אפשר לעצור, ואז הכתיבה תבוא מעצמה.

איפה אתה כותב, תאר לנו את סביבת העבודה שלך.
אני אוהב לכתוב בנקודות שונות. במהלך השנים מצאתי שזה עוזר לגוון את מקורות ההשראה ואת היצירה. אני אוהב לכתוב מבתי קפה, בחדרי בבית וגם אצל חמי בפרדס חנה. זה משתנה. אני משתדל לגוון וזו גם עצתי ליוצרים אחרים.

מה או מי גורם לך השראה?
ההשראה יכולה לבוא כל פעם ממקום אחר. הניצוץ של "מליכצדק", הגיע מאותו ערב במנשר, ברחוב המסגר בדרום תל אביב. אני זוכר את הקבצן שגרר עגלת סופר עמוסה לעייפה בסמרטוטים וגרוטאות, ואז עלה בי הרעיון של מלכיצדק, עם השאלות מה יהיה בתל אביב של שנת 2150, מה מחכה לנו? איזה עולם? איזה חיים? כל זה תחת ההשפעות של ימי הקורונה דאז.
ההשראה יכולה לבוא מכל דבר. רק צריך לדעת לתפוס אותה מהר. לכן אני ישן עם פנקס לידי בפינת הקריאה, שזמין לי גם אם בשלוש בבוקר יבוא רעיון שאוכל בזריזות לכתוב אותו.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
החיים עצמם. כמו כולם, אני מניח, יש לי מחויבויות לעבודה, מטלות. קשה ליצור מתוך עומס. קשה גם לקרוא כשאתה טרוד. וכשאין לך את השקט הדרוש לקריאה, או בהיה או אי-כתיבה (כפי שכתב על כך בצורה נפלאה הסופר ניצן ויסמן, האהוב עליי בספרו "המחברות השחורות של קרול שוורץ"), כפי שאמרתי גם הכתיבה נפגעת.
כתיבה דורשת מרחב – זמן לחשוב, לעבד, לדייק. מי שזה בוער בו, צריך לדעת לפנות ערב או שניים או סופי שבוע מדי פעם. כי הכתיבה תמיד מחפשת את דרכה החוצה.

היתה אי פעם ביקורת שהיית רוצה לשכוח לעולם ועד?
בתחילת דרכי ככותב שירים, הייתה ביקורת די קטלנית על שיר שכתבתי. אבל למדתי עם השנים, שכל עוד מתייחסים ליצירה שלך והיא מעוררת משהו, אז זה שווה וראוי. ליצירה אין ערך אם היא לא מייצרת איזה רגש כלשהו. ומי שמוציא לאוויר העולם יצירות, צריך להיות עם שריון קשיח לביקורות.

איך אתה יודע שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
זה משהו שאי אפשר לדעת. במיוחד, כשאני לוקח את עצמי, כיוצר שבמשך עשרים שנה כתב נובלות למגירה להבדיל מהשירים ששחררתי בקלות. מבחינתי טקסט ספרותי אינו מוכן אף פעם, ואפשר לשייף אותו לנצח. אבל לימדה אותי בחוכמתה וניסיונה הרב, עינת יקיר, סופרת נהדרת, שיש שלב שצריך לדעת לשחרר. אז במלכיצדק שחררתי ואני שמח על כך.

אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
ההשפעות עליי משתנות עם השנים ועם הזמנים. אני מחליף סופרים, סופרות. קורא במרתונים של קריאה. בשנים האחרונות, זה בעיקר מישל וולבק הנהדר, סטיבן קינג האפל ופול אוסטר המתעתע. בחודש האחרון שקעתי לתוך ספריו של ג'ון פנטה. ולצד זה ביצירת מקור מאוד נהניתי לקרוא ספרים של: ישי שריד ("מגלה החולשות" ו-"הפאנליסט"), עמרי חורש ("ילד" ו-"אברים פנימיים"), פאולינה טוכשניידר ("חיילת"), אלרי כרמון "זונה בוונציה" ואת ספר השירה האחרון והמשובח של נעם פרתום "לצאת מהגוף".

האם ואיך אתה עושה שימוש כסופר במדיה החברתית?
המדיה החברתית היא במה מצוינת ליוצרים. אבל בצער רב, למי שאין אלפי עוקבים זה לא פשוט. אני מקווה שהמדיות המסורתיות: טלוויזיה, רדיו ועוד, יחזרו לתת במה לספרות לפחות בקירוב למה שהיה בעבר. אנחנו עם הספר. ולא עם ההמבורגר, או הריאליטי, וצריך להזכיר את זה, לפחות מדי פעם.

אילו תגובות אתה מקבל מקוראים?
התגובות מגוונות ונותנות הרבה כוח. אפילו מפתיעות אותי לטובה. אהבתי במיוחד את התגובות של אנשים שקראו את "מלכיצדק", וזה עשה להם חשק לחזור לקריאה או שאמרו שזה נתן להם קצת נחת בימים סוערים. ויש כל מיני השוואות מעניינות. כמו למשל לאנתוני ברג'ס מחבר "התפוז המכני". מאוד מחמיא.

על כמה פרויקטים אתה עובד בו זמנית?
בעבר הייתי מפצל את עצמי להרבה פרויקטים. סיפורים קצרים, לצד נובלות ושירים. ועכשיו אני מרוכז רק במלכיצדק. יש לי כמה מפגשי קוראים מתוכננים, גם לחודש מרץ וגם לאחריו, ופודקאסטים. ואני מרכז את האנרגיות שלי שם.

מה אתה עושה כאשר אתה לא כותב?
אני מאוד אוהב כדורסל (הווו רמת גן !), אוהד של מכבי רמת גן, ואוהב גם לשחק עם הבן שלי או עם החברים, וגם ללכת למשחקים. חדר כושר. משפחה. חברים קרובים. זה בגדול העולם שלי כשאני לא יוצר.