close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, דפנה פלדמן

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 04.07.21

    דפנה פלדמן, ילידת 1972. מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר הביכורים שלה, “כורמיזא”, יראה אור בקרוב. ספר שירים פרי עטה – בכתובים. סיפורים ושירים שלה מפורסמים בכתבי עת שונים ובחמש אנתולוגיות מודפסות, אחת בחו”ל.


    למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

    אחרי שנים שבהם כתבתי דברי תורה, הספדים, שירי סוף שנה, חתונה, יום המורה, ושלום כיתה א’, עולמי התהפך ונדרשתי להפנות את המשאבים שלי אל חקר עצמי. למעשה, לא היתה לי ברירה. לפני שש שנים התפרצה אצלי מחלת הטרשת הנפוצה. ההתמודדות עם מחלה שהיא אוטואימונית, משמע, גרמתי לעצמי, הוציאה אותי לחקור למה. בין כל התיאוריות  ששמעתי, היתה אחת שתפסה אותי. על פי תאוריה זו, כל אחד מהנגעים במוח שלי הוא טראומה שלא טופלה. הדימוי המדויק ביותר למקום בו הייתי הוא “היער שבין העולמות” והוא לקוח מתוך הספר “אחיינו של הקוסם”, הספר הראשון בסדרה של נרניה. היער הזה הוא נקודת מפגש ויציאה למסע על ידי קפיצה רנדומלית אל תוך בריכות מים שכל אחת מהן מובילה לעולם/ סיפור אחר. החלטתי לקפוץ ראש ולצאת למסע טיפול בטראומות, לעבור אחת אחת ולטפל בה עד להחלמה. כל טראומה נכתבה ובהמשך הפכה לסיפור ולשיר. מרגע שהתחלתי לכתוב לא הצלחתי להפסיק וזה ממשיך עד היום, רק שכעת אני כותבת עולם ומלואו ולא רק אותי. את התהליך הזה ליוו אנשים שזימנתי למסע. ביניהם, פסיכיאטר, פרופסור לגמרא, רבה רפורמית, מלווה רוחני, בודהיסט, אב מנזר ורב מנטור.  

    באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?

    אני מעולם לא העזתי להתייחס אל עצמי בתארים כאלו, הייתי ‘כותבת’. שלחתי סיפורים לפרסום לכתב עת “קול ההמון” בעריכתו של דר’ ניקולא יוזגוף אורבך. הוא אימץ אותי בחום ופרסם מס’ סיפורים. בפתיח בו הוא מציג את הכותב, ראיתי שכתב הסופרת דפנה פלדמן. זה היה מפתיע ומרגש. אחר כך נוסף הטייטל, משוררת, בעלת טור “קיתון ההמון” ואני מקווה שבקרוב גם יתווסף לו תסריטאית.  עד שלא קראו לי ככה, לא הייתי חושבת להציג את עצמי ככזו.  

    איפה את כותבת? תארי לנו את סביבת העבודה שלך.

    רוב הזמן הכתיבה מתרחשת איפה שלא מציקים לי. חדר שינה ופינות שאנטי שיצרתי לעצמי בגינה. אני זזה ביניהם לפי תזוזת השמש והצל. כאשר יש כתיבה אינטנסיבית, כמו סינופסיס לסרט, אני אורזת מטלטלי ויוצאת לכמה ימי כתיבה במנזר לא רחוק מביתי. יש שם קהילה של נזירים ונזירות שהם כמו בית שני לי. למעט תפילות ותורנויות מטבח, מניחים לי לנפשי. זה האי שלי לשקט ומחשבה.

    האם את מאזינה למוזיקה בעת הכתיבה? אם כן, למה את אוהבת להאזין?

    אני מאזינה למוזיקה לפני שאני מתחילה לכתוב. בזמן הכתיבה מעדיפה שקט שכולל רעשי רקע טבעיים. במקרה שלי זה ציפורים מצייצות, פרות גועות ומטוסים נוחתים. מוזיקת הטרום כתיבה היא: Cavalleria Rusticana by Pietro Mascagni, Concerto No.5 Op.73 by Beethoven, Claude Debussy Clair De Lune by, Once Upon A Time In Paris by Erik Satie, Symphony no.7 Op.92 by Beethoven וגם אופרות, ויצירות נפלאות אחרות.

    מה או מי גורם לך השראה?

    התחלתי מכתיבה עצמית, משם עברתי לכתיבת אחרים. סיפורים בהשראת אירועי חיים של אחרים. השלב הבא היה להמציא סיפורים. אני כל כך נהנית מהחקר של רעיון, אגדה, אמונה כלשהי. הגזע האנושי מייצר אינטראקציות מרתקות שיש בהם קסמים וניסים. צרופי מקרים הם לא פחות מקריצה אלוהית. צריך רק לפקוח עיניים ולשים לב לפרטים הקטנים. אנחנו מוקפים בסיפורים.  תפקידי הוא לאמץ אותם ולארוג למילים.  אני כל הזמן קשובה וחוקרת נושא או רעיון שאני נחשפת אליו.  

    איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

    בניתי לעצמי קבוצת מיקוד שבנויה מאוסף אקלקטי שלי אנשים שאוהבים אותי מספיק כדי להעיר ולבקר ולהציע. אם הזמן, צברתי יותר ביטחון. בשירים יותר קל. כותבת, מניחה ללילה, ופוגשת את הטקסט מחדש לתיקונים לפני פרסום. יש שירים שהם הקאות על הדף ואם אני קוראת אותם ומתרגשת עד בכי, או לחילופין, מתפוצצת מצחוק, מבחינתי השיר מוכן.

    כן. גם אני כותבת. שנים. כותבת. עוצרת. חוזרת. מתקנת. כותבת
    גרסה שמייצרת עוד גרסה ששוב תגרום לחוסר שביעות רצון ולגרסה חדשה. גרסה. רגרסיה.
    בשלב מוקדם הבנתי שהמודל שלי לחיקוי הוא התנ”ך, ומתוך תפיסת העולם שבה גדלתי, אין מילה או אות אחת מיותרת ולכל אחת מהן אלף פרשנויות, על האדמה ומעליה.
    יום אחד שמתי לב שיש לי המון סיפורים שצברו אבק במחשב.
    “מדוע איני מצליחה לשחרר את הסיפורים הללו אל העולם?” שאלתי את הגיבור הראשי בספר מודל החיקוי שלי, והוא ענה:
    “האם את באמת רוצה להיות ספר שמחלקים בבר מצוות וסיום טירונות?”
    שנינו התפוצצנו מצחוק (אצלו זה נשמע יותר כמו כחכוח).
    “מחשבה מעניינת,” הנהנתי בראשי ועניתי: “צודק, מעדיפה להיות ארבע במאה.”
    נפרדנו במסלול ההמראה כשפתאום הוא שולף:
    “אני חושב שזו תחילתה של ידידות מופלאה.”
    “או. מיי. גוד” אני נעצרת במקום. “ברצינות? אתה מביא לי את הציטוט המשומש הזה?”
    “מה את מעדיפה?” הוא נעמד מולי, “והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום?”
    “מותק”, הוא מוסיף בהדגשה “קלאסיקה זה קלאסיקה, עכשיו תורך.”

    אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?

    הסיפור הראשון שאי פעם העזתי לשלוח לתחרות היה בשנת 2019, לתחרות ‘פרס אלמוג’. זכיתי במקום הראשון.  משם המשכתי לשלוח לעוד תחרויות, בניתי רשימת תיקיות – התקבלו\נדחו. שלחתי לכל מיני קולות קוראים. תיקיית ה-נדחו היתה מלאה יותר. למדתי את חוקי המשחק, והמשכתי. היום תיקיית ה-התקבלו שמנה יותר. לא ויתרתי, ואני ממשיכה.

    אילו ספרים או כותבים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

    הכתיבה שלי היא מכלול של תרבות מגוונת מכל סוגי האומנויות. הוריי חשפו אותי להרבה אינטלקט באומנות, מוסיקה קלאסית, וכמובן, ערש ילדותי, ארון הספרים היהודי. בארון הזה עושר של שפה, עומק וחכמה רבה. הספרות היהודית, על כל גווניה, היא הבסיס לכל הספרות והשירה התרבותית שלנו. הרבה מהכתיבה שלי מגיעה מהקולנוע. גדלתי בבית דובר אנגלית עם אבא חולה קולנוע שגידל אותי על הקלסיקות, כדוגמת: אורסון ווילס, היצ’קוק, בוגארט, מערבונים, האחים מרקס, מל ברוקס  ו’מרד על האונייה פטיומקין’. אהבתי לקרוא את ש”י עגנון, בשביס זינגר וגרסייה מרקס. אני מאוד אוהבת את הכלב היהודי וחושבת שאלף שמשות זוהרות הוא מסטרפיס. ויקטור פרנקל, פרימו לוי, ק. צטניק מצורפים לשואה פטיש שלי. ברטולד ברכט מאוד מדבר אלי, הן במחזאות והן בשירה. יהונתן גפן, אווה קלפי וזלדה. מחזות של איבסן וטנסי ויליאמס. שירה של רוברט פרוסט ואמילי דיקינסון. גם לצלמים יש מקום חשוב. מאוד אוהבת את העין החדה של אלכס ליבק. מעריצה של סינדי שרמן ואיימי ליבוביץ, ברסון ומורו. מאוד חשוב לציין: מרגע שהתחלתי לכתוב, הפסקתי לקרוא כדי לא להיות ‘מוכתמת’ על ידי כתיבה אחרת. כך שהפסקתי לקרוא ספרים לפני חמש שנים. היום קוראת טקסטים שנשלחים אלי לחוות דעת בלבד.       

    מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר לאור?

    הספר שלי עבר שני עורכים עד שהגיע להוצאה לאור. שלב העריכה הראשוני הוא הקשה מכולם כי בו נחתכים, ננטשים חלקים שאני, באופן טבעי, הייתי מאוהבת בהם, ונאלצתי להעביר לתיקיית – הספר הבא. אחרי שהשלד קיים, הכול כבר טכני ומייגע ואני סומכת על המגיהה והעורך הלשוני שיטפלו בעניינים. בעת זו אני בכלל לא מסוגלת לקרוא את הספר. מבחינתי הוא כבר נשלח לחנויות על אף שבפועל אני מחכה להורדה לדפוס. החלק האהוב עלי היה לבחור כריכה ופונט. ידעתי בדיוק מה אני רוצה, והגרפיקאי ביצע. פתאום זה נראה כמו ספר. מרגש.  

    מה את עושה כאשר את לא כותבת?

    אני ראשית כל אימא לארבעה ילדים ובת זוג. בן אחד עוד רגע משתחרר מהצבא. תאומות בנות 15, אחת על הרצף האוטיסטי, ובן 13.5. זה הרבה מתבגרים, כלומר, הרבה אוכל, הרבה כביסה והרבה שירותי הסעה. חוץ מזה אני הולכת לשחות פעמיים שלוש בשבוע יחד עם הבת המיוחדת שלי, ומארחת חברים. פרט לכך, אני מנהלת מתנדבת שותפה במיזם חברתי קהילתי בר קיימא של מחסן תרומות וחלוקת שפע ששמו “לך מיותר לי זה אוצר” . עוד אהבה גדולה שלי היא אפייה. היא התגלתה בטעות ומאז אני מאוד מאוד אוהבת את המדע המדויק של האפיה. למון מרנג, סופלה, אקלר, ג’חנון, לחמי מחמצת, אוהבת את המסובכים. (לא אוכלת…) שונאת לבשל.

    על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

    אני כל הזמן כותבת משהו אחר. שירים בוקעים ממני באופן ספונטני, כך שהם נכתבים תוך כדי כתיבה של עוד 10 סיפורים שכל פעם כל אחד אחר קורא לי לכתוב אותו. יש כמה סיפורים ששוכבים אצלי שנים. הם ייכתבו ברגע שיקראו לי לשוב אליהם. חוץ מזה יש שני תסריטים שכבר הוגשו לקרנות קולנוע ומחכה לתשובה.  הוזמנתי להקלטה של פודקאסט על חיי והכתיבה שלי מטעם הבית לחולי טרשת נפוצה. מקבלת הזמנות להקראות בערבי משוררים, והרצאות. אני בעיקר רוצה שקט לכתיבה.

    על מה את עובדת עכשיו?

    כותבת בטור בכתב העת “קול ההמון”. לטור קוראים “קיתון ההמון” שם אני יכולה לתת דרור להרהורים ותובנות בכל מיני נושאים. זה נהדר לקבל פלטפורמה נגישה לקהל רחב שלא נחשף לפוסטים שלי. מסיימת כתיבת ספר שירים, ממשיכה לכתוב את הספר השני. כותבת תסריט לפיצ’ר וכמה רעיונות לסרטים וסדרות. בקרוב יצא הספר “כורמיזא” ואני אהיה עסוקה בשיווק.

    דפנה פלדמן

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 5
    • 5

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ביום שבו הבירוקרטיה תמות

    שחר שמאי
    בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הַבִּירוֹקְרַטְיָה תָּמוּת נִבְנֶה מְדוּרָה גְּדוֹלָה מִקְּלָסְרִים וְדַפִּים, מִמַּחְבְּרוֹת, רְשִׁימוֹת...

    שגרת חירום בבית

    מערכת סלונט
    המרכז הספרותי “טיוטות” במכללת סמינר הקיבוצים משיק פעילות כתיבה לכל המשפחה ...

    החלון הפתוח – מאת סאקי*

    אבי גולדברג
    “דודתי תרד בהקדם, מר נאטל,” אמרה הנערה הצעירה כבת חמש עשרה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית