נעים להכיר, אפרת מור מילמן
אפרת מור מילמן, בת חמישים, אמא לארבעה, חברת קיבוץ כרמים בנגב הצפוני, עורכת דין ותיקה בתחום זכויות האדם ותביעות ייצוגיות, סופרת, ספריה: "עמק השדים" רומן ביכורים המספר את סיפורה של ילדה מיוחדת ושל קבוצת ילדים בעיר ימית, וספר ילדים בשם "נגה מקיבוץ כרמים". בימים אלו נמצא ספרה השני למבוגרים בעריכה. שיריה וסיפוריה פורסמו בבמות שונות: אינטרנטיות וכן בכתבי עת מודפסים. בשנתיים האחרונות מלמדת כתיבה במכינת עמי-חי, וכן דמוקרטיה בתיכון.
למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
אני כותבת כי ככה אני חושבת, כי ככה אני מעבדת חוויות, כי באמצעות מילים אני רואה את הדברים שקורים לי. לפעמים תוך כדי החוויה עצמה, אני כבר מתנסחת בכתב.
באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
התחלתי לכתוב בגיל שש, שיר ראשון של שלוש שורות. די מהר קבלתי פידבק מהסביבה שאני כותבת טוב, ככה זה שיש לך מחנכות לחיים שמעריכות, וסבא ואימא שכותבים גם הם.
קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?
אין אצלי ממש דבר כזה. כשאני בבית אני כותבת. יכולים גם לעבור ימים בלי כתיבה פיסית, וזה אומר שהכתיבה היא בראש, או בפתקים בטלפון ואז הכל עובר למחשב. כשאני בעיצומה של כתיבה ארוכה יותר, זה יותר כמו עבודה. להמשיך מהנקודה האחרונה. תהליך מורכב אבל עוצמתי.
איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?
לאחר שנים של מגורים זמניים זכיתי לפני חמש שנים לבית קבע, בית חלומותי, ובו יש לי חדר עבודה, שולחן מחשב, כיסא, נוף וסוג של שקט. בזווית החדר, הסקרטייר של סבא שלי שעברה אלי לבקשתי והיא זיכרון ילדות אחד גדול. תמיד טוב שהילדות נמצאת בחדר שאני כותבת בו.
מה או מי גורם לך השראה?
זו נקודה ממש מרתקת. לפעמים אני רוצה לכתוב על גילגולו של שיר מרוב שאני מתפעלת בעצמי מתהליכי ההשראה אצלי. לעיתים קרובות, קריאה של מאמר, שיר, סיפור, ביקורת על ספר, פרגמנט כתוב כלשהוא יכול להעיף אותי תוך דקה לשולחן הכתיבה. לעיתים קרובות נוספות זו חוויה שאני עוברת, היא נאספת לילקוט ההשראה במוח ונפלטת את חוף המחשב מאוחר יותר.
מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
אני עצמי. אני הבלם הכי רציני. הפחדים שלי, ההמתנה שלי לקבלה מוחלטת על ידי גברדיה ספרותית שאני כלל לא מאמינה בה ועדיין מחכה לעיתים לאישורה, הכבלים שלי כאישה, הכבלים שלי כבת, הכבלים האישיים שלי שחוסמים אותי לחיות בדיוק כפי שהייתי רוצה.
על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?
הרבה. ראשית בראש מתרוצצים סיפורים ורבים ביניהם מי יצא החוצה. וגם בכתיבה עצמה, אני כותבת כמה פרוזות במקביל ושירה כל הזמן.
כמה אנשים רואים את הטקסט לפני הפרסום? מי הם? למה?
הלוואי שהיתה לי עדת מאמינים. כזו שאני יכולה לשלוח לה טקסטים שלי כל הזמן. אבל אין לי. והקוראת האולטימטיבית שלי היא אימא שלי, לפרוזה. שירים לעיתים חברה טובה מחווה דעה. לאחרונה מצאתי דוקטורית לספרות שמסכימה לערוך לי כמחווה של רצון טוב, ואני מרגישה כאילו זו שנת המזל שלי.
איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
אני לא יודעת. אני פשוט משחררת.
מה היא רשימת הקריאה שלך של ספרים שכל אחד צריך לקרוא?
אין דבר כזה כל אחד צריך לקרוא לדעתי. אני עצמי צריכה עוד חיים כדי להספיק לקרוא את כל מה שאני רוצה ולא הספקתי, והכי נורא שיש ספרים שאני בכלל לא מכירה ואני חייבת לקרוא אותם.
למי את כותבת? את מי את רואה לנגד עיניך?
את סבא שלי ואת אימא שלי.
איך את בונה את הסיפור/השיר? האם את בונה אותו מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי? איך את שוזרת את החוטים השונים בסוף?
שירים זו כמו לבה. נפרץ ממני בתהליך קסום שאני רק עדה לו ולא יכולה להבינו עד הסוף. לפעמים רק מילה אחת היא הכפתור on . פרוזה זו מלאכה. אני חושבת מראש על הרעיון ועל דמות ואחר כך הכל קורה תוך כדי, כמעט מעצמו. כביכול.
כמו מי היית רוצה לכתוב?
כמו וירג'יניה וולף, כמו אסתי ג. חיים, כמו אוגדן, כמו ג'ק לונדון, כמו המינגויי. אבל זו הפרזה.
מאיזה סגנון כתיבה את מנסה להתרחק?
היסטורי, בדיוני.
איזה סיפור היית רוצה לספר יום אחד?
את סיפורו של הגבר, את התוך והעולם הפנימי של הגבר.
תגובות