איליה ציבולסקי, בן 32 מתל אביב. בוגר בית ספר “הדרך” למשחק. מתעסק בעיקר בליצנות ותיאטרון רחוב. שחקן תיאטרון (תיאטרון אורנה פורת, תיאטרון אלמינא). הופיע בטלוויזיה בסדרות “תאג”ד”, “כיפת ברזל”, “הטבח”. ספר השירים הראשון שלו “צריך לדעת לשחרר” יצא לאור ב-2020 ב”הוצאה עצמית”.

למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה.

הכתיבה אצלי לרוב מגיעה ממקום של טיפול עצמי ודרכו אני מנתב את זה למקומות של הומור או רצון לרגש.   לצורך העניין ספר השירים שלי “צריך לדעת לשחרר” שנע סביב מוטיב השחרור הפיזיולוגי נכתב ע”י אדם שלא מפליץ אפילו ליד החברים הכי קרובים שלו וזה בעצם ספר טיפול עצמי בנושא הזה.  

באיזה גיל התחלת לכתובת?  מתי הרגשת שאתה יודע לכתוב.

אני זוכר כל מיני שירבוטים כבר סביב גיל 14-15 כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם אבל היה שם ניחוח כבר של משהו שרק צריך לכוון קצת וזה יכול ללכת לכיוון טוב. ובתחילת דרכי בבית ספר למשחק כבר הבנתי שזה נמצא בכל מיני דברים שכתבתי לכיתה שלי ומהביקורות שלהם ושל המורים.

באיזה עיניים אתה רואה היום את שיריך/כתביך הראשונים?

כל פעם שאני נתקל באיזה שיר ישן שלי או סיפור קצר או ניסיון למחזה, או שאני אומר יש פה משהו וצריך לחזור לזה, או שאני מחייך ואומר לעצמי מזה החרא הזה? אבל תמיד זה מעלה לי חיוך.

איפה אתה כותב, תאר לנו את סביבת העבודה שלך?

נע בין בתי קפה לפינות ישיבה מול חלון, כי אם תהיה מיטה רוב הסיכויים שאפול אליה. שורות מחץ נכתבות בפתקים של הפלאפון ברמזורים על הקטנוע.

מה או מי גורם לך השראה?

אני מאוד ערני במהלך היום לסיטואציות מרגשות או למשפטים מרגשים. כשאין לי רעיונות אני ניגש לספר ומתחיל לקרוא. בעיקר סיפורים קצרים: אתגר קרת, הקצרים של צ’כוב, פושקין וכו’.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

מה שיכול לבלום אותי זאת ההרגשה שאני קרוב לסוף, ואז המרצה-המלווה-העורך שולחים אותי ארבעה צעדים אחורה כדי לנסות “להכיר יותר טוב את הדמויות.” ההרגשה של הגעתי לבאר צמא מאוד אבל מרחיקים ממני את הבאר יכולה לגרום לי לא לגעת בדבר למשך תקופה, עד שאותן דמויות קוראות לי שוב כדי להכיר אותי.   

על כמה פרויקטים אתה עובד בו זמנית?

בכל רגע נתון לפחות על חמישה. אני מאמין ששחקן לא יכול לשבת ולחכות שיקראו לו וצריך לירות לכל הכיוונים, בעיקר אם אתה עוסק בכתיבה וזה יכול להתפרס על כמה מבנים כמו ספר שירה, תסריט, מחזאות, שירה מולחנת ותיאטרון רחוב.

כמה אנשים רואים את הטקסט לפני הפרסום? מי הם? למה?

לרוב הבן אדם היחיד שיראה את הטקסטים זאת אחותי הגדולה לובה שהלכתי בדרכה לעולם המשחק. היא זאת שלקחה אותי לפסטיבלים כשהייתי בן 8 ונתנה לי לבר מצווה את הדיסק של החברים של נטאשה. מתייעץ איתה על הכל מענייני אהבה ועד חריזה.

איך אתה יודע שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

בסופו של דבר אנחנו כותבים משהו שאנחנו היינו שמחים לקרוא, אז אם משהו שכתבתי ריגש אותי או הצחיק אותי, אני יודע שהוא מוכן לצאת – כמובן בהתייעצות עם אחותי הגדולה מהסעיף הקודם.

איך אתה בונה את השירים שלך? האם אתה כותב במכה אחת/כמה איטרציות?

שירים מתבשלים אצלי בראש על אש קטנה, בדר”כ יש לי את הסוף ואני סולל את דרכי אליו, משפט פתיחה טוב, סמול טוק בבתים וחרוז לאותו משפט סגירה שהיה לי מהתחלה. הכל מתבשל בראש לאורך זמן מסויים שיכול לנוע בין שעה לשבוע ולדף זה יוצא בפעם אחת.

 כמו מי היית רוצה לכתוב?

שירים כמו קרן פלס, מחזות כמו חנוך לוין, תסריטים כמו טרנטינו, סיפורים כמו אתגר קרת.

על מה אתה עובד עכשיו?

על אלבום של חבר קרוב (דביר בסינו) שדרכו אני חווה חוויה מתקנת לזה שאני לא יודע לשיר בשום צורה, סדרה על בנות בג’ונגל התל אביבי, הצגת ליצנות עם כנרת מטורפת שקוראים לה מרי-אן גנין.