נעים להכיר, אביגיל אילן אנטמן
מחברת הספר "יש לך צוואר יפה מאוד", פרדס
אביגיל אילן אנטמן היא משוררת, מורה לספרות בתיכון שעובדת גם עם נוער על הרצף האוטיסטי, ומנחת סדנאות כתיבה. נשואה ואם לשלושה, המתגוררת בירושלים. זהו ספרה השלישי. ספרה הראשון "בחיים החדשים שיהיו לי", יצא לאור בהוצאת אבן חושן ב-2014 וספרה השני "אל תפסיקי באמצע" ראה אור בהוצאת כרמל ב-2019.
בשנים האחרונות הקימה, ביחד עם עמיתותיה לעשייה החברתית, מיזם בשם: "כותבות שתיקה", המיועד לנשים שעברו פגיעות מיניות. במסגרת הפרויקט הן היו מעלות על הכתב את סיפורי הפגיעה שלהן, והפכו אותן ליצירה אומנותית. הכתבים האלה מהווים גם בסיס להגשת כתבי תביעה. הפרויקט קיבל מענק ממפעל הפיס, ומאז אביגיל מנחה סדנאות במרכזי טיפול לנשים ברחבי הארץ.
1.למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
הכתיבה נובעת מתוך מקומות שונים, והנה הם, לאו דווקא לפי סדר חשיבותם, משום שאין להם סדר חשיבות, כי כל מניע לכתיבה הוא טוב בשבילי.
הרצון לזכור. לעיתים אני מרגישה שהחיים עוברים ואין לי מושג מה קרה בהם.
הכתיבה מעניקה לי פשר ומשמעות.
התחושה שבתוכי יש זרם עז של תחושות שיכולות לבוא לידי ביטוי רק באמצעות יצירה.
הכתיבה כרגע היא הנגישה לי ביותר.
הכתיבה מעניקה לכאב הקיומי שלי משמעות. כשכואב לי אני יודעת שהכתיבה תנחם אותי.
דווקא החוויות הכואבות מן העבר מאפשרות לי לכתוב.
כשכואב לי ואני יודעת שאתיישב לכתוב את הכאב אני מתנחמת.
חוויות של השפלה, של אכזבה מן הגוף, של ההתבגרות שלי, ושל הגוף שלי, של הזיכרון המתעתע, חוויה של להיות בלתי נראית, שקופה, בלי נחשבת.
2. באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
התחלתי לכתוב בגיל שבע בערך. כתבתי מכתבים לחברתי אהובה שגרה בשכנות.
היינו שולחות זו לזו פתקים. אחותה ואחותי הגדולות היו חברות טובות, והן העבירו את הפתקים מבית לבית בשעות הערב, כשאנחנו עצמנו היינו קטנות מידי בשביל לצאת האחת אל השנייה.
כתבתי מכתבים לאורך כל השנים. חברותיי היו הנמענות הראשונות של הכתיבה שלי.
ההבנה שאני יודעת לכתוב עדיין מתפתחת בתוכי. תמיד ידעתי ולא ידעתי שאני יודעת לכתוב.
ההבנה הזו היא מאוד מבלבלת משום שתחושת הערך עולה ויורדת כמו נדנדה פראית ויחד איתה מצב הרוח שלי. אף פעם איני בטוחה שאני באמת יודעת לכתוב. אני זקוקה לאישורים מבחוץ. העורכים שלי מעניקים לי ביטחון אני סומכת עליהם. דוד ויינפלד מי שיילד אותי כמשוררת ודנה כספי מי שיילדה אותי כסופרת.
3. באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?
אתמול אמרה לי בתי הצעירה בת העשרים שמילאה טופס על הוריה
וכתבה אמא – משוררת.
זה תהליך ארוך. בהתחלה אמרתי משוררת כדי להתאמן והרגשתי שאני מעמידה פנים.
היום אני אומרת משוררת או סופרת ועדיין לעיתים קרובות מרגישה שזו הצגה.
אבל אני אוהבת להתאמן, ויודעת שבסופו של דבר אני סופרת או משוררת או שתיהן או אף אחת מהן.
4. קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?
ימי העבודה שלי משתנים כל הזמן. בקיץ הזה ניסיתי לכתוב כל בוקר במשך שעתיים.
לא תמיד הצלחתי. לאורך שנת הלימודים אני כותבת גם בתוך סדנאות הכתיבה שאני מנחה. יצרתי קבוצות כתיבה כדי שאני עצמי אצליח לכתוב. מצאתי שאני מתקשה לשבת לבדי ולכתוב, וכמוני כנראה עוד רבים אחרים, ולכן יצרתי לעצמי שלוש קבוצות כתיבה בשבוע, בהן גם אני כותבת וגם אני קוראת את מה שכתבתי לחברי הקבוצה שלי.
5. איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?
אני כותבת בדרך כלל בביתי בסלון או בחדר העבודה. אני לא יושבת ליד שולחן אלא על הספה.
אני אוהבת גם לשבת ב"טחנת הקפה" בית קפה בעמק רפאים בירושלים, שם יושב בן הזוג שלי הכותב כרגע את עבודת הסיום ללימודי הפסיכואנליזה שלו.
6. מה או מי גורם לך השראה?
כל פגישה עם אחד משני העורכים שלי, דוד ויינפלד ודנה כספי מחזקת אותי ומשכנעת אותי שאני אכן משוררת או סופרת או שניהם.
הילדים שלי שלושתם מעוררים אצלי השראה. אני אוהבת לכתוב על המפגשים שלי איתם,
על התגובות שלהם אליי ואל החיים. לפעמים הם מרגישים שאני משתמשת בכל משפט שהם אומרים והוא הופך למטאפורה. למשל אתמול ישבתי עם בני הבכור בבית קפה,
והוא תאר תאונת דרכים שעבר עם האופניים שלו, שנסדקו על ידי נהג מונית שפתח באופן מפתיע את דלת המונית שלו.
הוא אמר: "יש סדקים שאי אפשר לתקן, אבל את הסדק שלי אפשר."
7. מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
הצנזורה שאני מפעילה כדי להגן על משפחתי בולמת אותי ולכן אני כותבת הרבה פעמים כתיבה שאני יודעת שלא תוכל להתפרסם.
לפעמים עולים בי קולות של פקפוק ביחס לערך של מה שאני כותבת
וזה בהחלט בולם אותי.
8. האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת הלאה?
אני כותבת את זרם התודעה שלי במכה אחת. אחר כך אני יושבת לערוך ומוחקת עד בלי סוף. חלק נכבד מן העבודה שלי הוא עבודת ההדבקה, הסידור והארגון בה אני משקיעה את רוב הזמן.
לעיתים אני משתמשת בציטוטים של אחרים וכותבת בהשראתם. אני מוצאת שהמקרא והמדרש מיטיבים עם הכתיבה שלי. אבל גם קריאה בעיתונים יכולה לעורר אצלי השראה.
אני משתמשת הרבה מאוד במשפטים שאני שומעת כשאני נוסעת באוטובוס או מתלבשת במלתחה של הבריכה.
9. איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
אני עורכת ועורכת ועורכת ועורכת. כלומר מוחקת ומוחקת. אחרי מחיקות רבות אני שולחת לעורכת שלי ואחר כך אנחנו נפגשות ומנסות יחד להבין את הקומפוזיציה שניצור.
10. אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?
אני חושפת את החיים המאוד פנימיים שלי, אני כותבת הרבה על הדכאונות שהיו לי את האבל העמוק שהיה לי על מות הוריי. אני מנסה לתאר את השתנות הגוף שלי. אני חוקרת את הגוף שלי ומנסה להבין דרך הכתיבה את הזכרונות הטמונים בתוכו וגם את הפחדים והתשוקות.
11. מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהב בתהליך הוצאת ספר לאור?
אני אוהבת את מסיבת ההשקה של הספרים שלי. שם מתכנסים כל אוהבי הכתיבה שלי ונותנים לי כח לעוד הרבה שנים של יצירה. אני אוהבת גם את המפגשים עם העורכת שלי. אני גם אוהבת מאוד להתראיין. אתמול למשל ראיינה אותי ציפי רומן מעיתון לאשה. ישבנו שעתיים והיא שאלה אותי שאלות שגרמו לי לחשוב על עצמי מחדש.
12. אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
כשהייתי נערה קראתי הרבה את זלדה ואפילו פגשתי אותה.
גדלתי בבית דתי ולמדתי באולפנה לבנות. זלדה כתבה על האופל בשפה דתית שהכרתי ושכנעה אותי שאני יכולה לכתוב מתוך העולם בו גדלתי ומתוך הטקסטים שלמדתי.
כשגדלתי קראתי את נטליה גינצבורג האיטלקיה את יואל הופמן את ריימונד קארבר את פרננדו פסואה ונדמה לי שכולם השפיעו עלי. וכמובן שההכרות העמוקה עם התנ"ך המדרש והתלמוד.
13. האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?
אני מאוד אוהבת את הפייסבוק, לפעמים הוא פוגע בזרם היצירה שלי.
האפשרות לקבל תגובות מיידיות מן הקוראים שלי שם, מרגיעה את הצורך לכתוב.
ולעיתים אני מתלבלבת בין שני המדיומים.
הכתיבה הפייסבוקית היא הרבה פחות עמוקה, ואני לא מעזה להיות שם אמיתית כפי שאני בתוך הספרים שלי, שם אני הרבה יותר נועזת. בפייסבוק אני חומלת על קוראיי ונותנת להם רק מן הרבדים היותר חיוניים ושמחים ופחות מן האפל והכואב. אבל אני חייבת להודות שמכיוון שבשניהם מדובר בכתיבה לעיתים הגבולות מטשטשים לי.
14. אילו תגובות את מקבלת מקוראים?
ישנם קוראים המתרגשים לקרוא אותי משום שאני מעזה לכתוב על מה שהם לא מעזים להרגיש. והקריאה מאפשרת איזשהו קתרזיס. הקוראות שלי המזדהות עם תיאורי הגוף הנשי ועם הטלטלות העוברות עלינו ועל הנישואים והאימהות שלנו.
ישנם קוראים המתארים לי את הטלטלות שעברו 'בכיתי צחקתי ושוב בכיתי'
אני אוהבת שהכתיבה שלי גם מצחיקה את הקוראים שלי.
ישנה תגובה שמעצבנת אותי ואני לא יודעת איך להתייחס אליה
'הספר שלך מאוד חושפני', מה אני יכולה לעשות עם תגובה כזו.
הייתי רוצה לשמוע את ההמשך של המשפט הוא חושפני ו…. הוא חושפני אבל…
הוא חושפני ולכן….
15. על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?
יש כמה קבצים פתוחים על המחשב שלי. כרגע ישנו קובץ שנקרא 'חופשות המורות'
בו אני מתעדת את מה שקורה לי בחופש הגדול.
ישנו קובץ שנקרא 'אני כותבת את מה שלא אוכל לומר לאיש' בו אני כותבת את מה שנראה לי סודי מידי לפרסום.
קובץ אחר הפתוח עכשיו ושמו 'תולדות הדיכאון'.
16. מה את עושה כאשר את לא כותבת?
אני מקדישה הרבה זמן לחברים שלי. יש לי קבוצת חברים שאני מאוד גאה בה. כולנו יחד וכל אחד לחוד מנסים להבין את החיים האלה ולחקור את היחסים שלנו עם העולם ועם היצירה, וגם לצחוק ולצחוק על כל המאמץ הזה שקוראים לו החיים.
הזמן שלי מוקדש לתלמידים שלי בבית הספר ולאלה שבאים אלי לסדנאות הכתיבה
הוא גם מוקדש לבן הזוג שלי. למשפחה שלי, זו שאני באה ממנה, וזו הקטנה שלי.
אני אוהבת מאוד ללכת לקולנוע לבדי. המוזיאון הוא גם מקום שפותח אצלי את ערוצי היצירה.
לשחות חתירה בבריכה, חצי שעה פעמיים בשבוע.
17. על מה את עובדת עכשיו?
עכשיו אני עובדת על כתיבת הסיפור של הוריי. הסיפור שלי כילדה צעירה מאוד.
תגובות