נעורים
את העגל הראשון הם טרפו על דרך העפר שפעם הובילה לדמשק, ועכשיו הסתיימה במוצב הסורי הנטוש. הם הרגו אותו ביחד, שניים, אולי שלושה, קרעו את הבטן באמצע, אכלו את הכבד והכליות ועזבו. אבא שלח אותי לטנדר להביא את הרעל ופיזר את האבקה בתנועה סתמית על הבשר החשוף.
יום אחר כך מצאנו שני תנים, הם שכבו בנפרד, צפודים וקשים, כל אחד איפה שהחומר הצליח להגיע ללב שלו ולגרום לו לפעום כל כך מהר עד שכל המערכת קרסה. הסתכלתי על העשב הרמוס מסביב, מאחורי הגוף הכבד וענן הזבובים היתה פרצה קטנה בין השיבולים, התקדמתי ונכנסנו.
ראשי הגבעולים נגעו לי בבטן האמצעית, זוג עפרונים ברחו ממני, הנוצות האדומות תחת כנפיהם נגול ונעלמו בזמן שהם דהו רחוק פנימה, לשקוע חזרה אל האוקיינוס הצהוב של הרמה.
קול נשימה חלש בא והלך עם רשרוש הרוח בעשב והוביל אותי אליו. הוא שכב על שלפי שיבולת שועל עם פה פתוח, כלוב הצלעות עלה וירדה בקצב אחיד, מעל השיניים המבריקות הקציף רוק לבן. אבא הוריד את הרצועה מהכתף והעביר לי את הקרבין, דרכתי וכיוונתי למרכז הגוף. לפני שהספקתי לסחוט את ההדק אבא אמר לי לכוון לראש. הסתתי את הכוונות קדימה, עצרתי נשימה ולחצתי בעדינות אחורה את ההדק. קת הנשק נהדפה לי לכתף, קול נפץ הפריע את השקט ונעלם מהר במרחב השטוח של הרמה. הכדור ריסק לתן את הלסת התחתונה והשרירים של גופו התעוותו, סובבתי את הפנים. אבא לא התרגש ואמר, "שוב."
הצמדתי את הקת לשקע בכתף והוצאתי את האוויר מהריאות, העין שלי נעלה את ראש המדמם בין כוונות הברזל, מאחורי הוסיף קול רך "אתה צריך להיות מופתע." הכדור השני נכנס לחלק האחורי של הגולגולת, באזור החיבור עם הצוואר. אבא הנהן לאישור ואני פרקתי והחזרתי לו את הרובה.
כשעלינו לטנדר אמרתי, "אני לא מצליח לעשות את זה."
"אני יודע, לבן אדם קשה להפתיע את עצמו," אבא ענה.
"יונתן מצליח," ציינתי.
"יונתן מצליח," הוא חזר אחרי.
הוא הסביר לנו שירייה טובה צריכה להפתיעה את היורה, כי אם המוח יודע מתי הכדור יצא, הוא מכין את הגוף והשרירים נמתחים, לשבריר שנייה, בלי שמרגישים. צריך לסחוט את הלשונית אחורה בקצב אחיד, לא לאט ולא מהר, כדי לא להרגיש השלבים זזים במנגנון, אבל גם לא לשחרר את הכדור בדיוק מתי שהמוח מחליט ללחוץ.
שבועיים אחר כך בנסיעת בוקר מצאנו את העגל השני, הפעם יונתן ישב במושב האחורי. בתוך חורשת האיקליפטוסים ראיתי גוש כהה בין העצים, אבא הוריד את הטנדר מהשביל. הרכב בלע את העשב היבש כמו קומביין ונעצר בקו העצים, שלושתנו יצאנו.
העגל שכב על הצד באמצע החורשה, הבטן היתה פתוח כמו בפעם הראשונה, אבל הפעם הדם לא הספיק להיקרש, וחלקים מהכבד והריאות פוזרו על מצע עלי האיקליפטוס. המשכתי להתקרב אבל אבא פקד עלי לעצור, הסתכלתי לאחור, הוא עמד בצל של עץ נוטה ליפול, יונתן בהיר ורזה לצידו.
"שהם לא יריחו אותך," הוא נבח בחיתוך חד של הלשון, ואמר לי להסתכל על האדמה.
בהתחלה חשבתי שהם גררו את העגל, אבל כשהמשכתי ללכת אחורה הבנתי שהם אלו שנגררו. הסימנים הובילו אותי מחוץ לחורשה, אבא ויונתן הלכו מאחורי.
בסוף הגעתי להתחלה, "הם הסתתרו מאחורי האבנים," אמרתי, "אחד בא מהצד ותפס בצוואר, השני הסתובב מסביב ונשך בעקבים. העגל גרר את הראשון, כשהם הגיעו לעצים הזאב השני עבר קדימה והם הפילו אותו. לפחות אחת מהם נקבה."
אבא דיבר בחצי חיוך כבוש: "גם אני ראיתי שניים, למה אתה חושב שאחת נקבה".
הראיתי לו את העקבות מאחורי ערמת סלעי הבזלת, ואת כתם השתן היבש בין הסימנים שהעקבים טבעו בעפר.
באותו הערב שכבנו שלושתנו מאחורי גזע איקליפטוס מת. שעה אחרי השקיעה ראיתי תנועה בשולי החורש, זאב אחד עם צוואר עבה צעד החוצה מהעשב היבש, עצר וסובב את ראשו לאחור, אחריו יצא זאב קטן יותר.
יונתן שכב עם הלחי צמודה לקת העץ של הקרבין, אבא ששכב לשמאלו הניח יד על כתפו ומיד החליק אותה בתנועה איטית חזרה לאדמה. בעצים מעלינו צייץ כוס חורבות ורחוק מהמרחב עלו יללות תנים. הזאב הראשון התקדם לאט עם האף צמוד לקרקע. מהצד שלי יכולתי לראות את העין הימנית של יונתן, האישון היה רחב וממוקד, בתוכו השתקף הניצוץ שהכוונות החזירו מהירח.
האצבע על ההדק זזה כמו מעצמה, ללא קשר לגוף או לפנים, קול נפץ החריד את החורשה והדהד חזרה מגזעי העצים. הכדור ניקב לזאב הגדול את הצוואר, הוא נפל ורגליו בעטו באוויר ללא מטרה. מאחוריו הזאבה פתחה בריצה חזרה אל תוך העשב, העטינים בבטנה מטלטלים לצדדים ועפר ועלים עולים ונופלים מהנקודות אותן הפריעו כפותיה. נעמדנו, יונתן רקע ברגליים שלו שנרדמו בזמן השכיבה, אבא אחז לו בשכמה חייך מלמעלה ואמר, "כל הכבוד, פעם הבאה נתפוס גם אותה."
התקדמנו ביחד ועמדנו מעל הזאב. עיניו הצהובות הביטו קפואות אל המקום אליו רצה זוגתו, הלב הפסיק לפעום, וזרם דק טיפטף דרך החור בצוואר אל שלולית כהה מעל העלים. אבא התעלם מהדם, הרים את החיה על הכתפיים וכשהגענו לטנדר זרק אותה מאחור. בבית הוא שלח אותנו להתקלח ולישון, והזהיר לא להרעיש כדי שאמא לא תתעורר. הוא עצמו הרים את הזאב מהארגז של הטנדר ונשא אותו בשתי ידיו אל המחסן.
אני ויונתן התרחצנו אחד אחרי השני ונשכבנו לישון, התנים יללו בחוץ כמו בכל לילה, אבל מתוך הרעש שלהם נשמע קריאה אחרת, חדה וצורמת.
יונתן סובב אלי את הראש מהמיטה שלו ושאל "זאת היא נכון?"
"כן," עניתי.
"היא מחפשת אותו?"
"אולי, ואולי היא סתם בוכה. אולי גם וגם, אי אפשר לדעת איך חושבים זאבים."
"אתה חושב שהיא ראתה אותי יורה בו?"
"אני חושב שכן."
"אני מתכוון אם היא ראתה שאני יריתי בו."
"לא נראה לי."
בבוקר אמא יצאה לסידורים בקצרין ואבא לקח אותי ואת יונתן למחסן. ריח של בשר טרי ומלח עמד באוויר, אור שמש נכנס מהדלת הפתוחה והאיר את העור, שנמתחה מארבעת פינותיו של הקיר הפנימי. בלי כל הבשר הזאב נראה גדול יותר, עם זוג חורים חלולים במקום בו היו עיניים.
באותו שבוע אבא קיבל טלפון ואחרי שלושה ימים התקשר בעצמו, אנחנו היינו בבית ספר, אמא ענתה. הוא סיפר לה שהוא על שפת הליטני ושהנהר יפה יותר ממה שחשב שיהיה, ואיך הוא ישב יחף על שורש דולב ענק, ומים שהיו פעם שלג ניסו לסחוף את רגליים שלו יחד איתם. הוא אמר לה שהוא חושב עליה ועלינו כל יום כל שעה, ושמחר לפני שתעלה השמש הם יחצו את הנהר ויכנסו אל תוך לבנון, אפילו שאמרו להם בהתחלה שבנהר הם יעצרו.
בחורף של אותה השנה הוא היה אמור להפוך לבן ארבעים, אבל דרך השפופרת קולו נשמע לה כמו של נער. הוא אמר שהוא מפחד ומתרגש באותו הזמן, שהוא משמן ובודק את הנשק כל יום פעמיים, שהארץ הזרה הזאת מושכת אותו אל תוכה.
הוא סיפר שבלילה שעבר הוא חלם איך הם עולים בצוקים של הגדה השנייה, לכבוש את המצודה שבנה מלך צידון. ואיך אחרי הקרב הוא הביט מצריחי הגיר החשופים, יחד עם הצלבנים וצלאח א-דין, רחוק אל הירוק של הארץ הגבוהה בצפון. בסוף השיחה הוא הציע שאחרי המלחמה נעבור יחד עם העדר אל ההרים האלו, ושם החורף יהיה רטוב והקיץ קצר, והפרות ילחכו עשב צעיר בין הארזים.
חמישה ימים אחרי השיחה היא לקחה את הטנדר שלנו ונסעה למוצב הקדמי של האוגדה, לנסות להבין למה אף אחד לא יכול להגיד לה איפה הוא נמצא. אני ויונתן נשארנו לשמור על המשק, בצהרים של היום הבא מצאנו ביחד את העגל השלישי, לא רחוק מהבית, קרוב לגדר של השטח. לפי העקבות הוא גרר אותה מאתיים מטר, אולי יותר, משך לכיוון החצר האחורית. התכופפתי והנחתי את היד על המצח שלו, הוא היה חם, הפרווה רטובה מזיעה, העיניים התמימות הביטו בי, פקוחות לרווחה.
"לפני כמה זמן?" יונתן שאל.
"שעה שעתיים, לא יותר," עניתי.
עשרה מטרים מאחורי הגויה החדשה היתה ערמת סלעים שהפרות לא הצליחו לטפס עליה, והעשב צמח בה גבוהה. יונתן לא הסכים לצאת איתי למערב באותו ערב, אפילו שאמרתי לו שהוא חייב, ומתי שהשמש שקעה לקחתי את הקרבין מעל הארון במטבח ואת העור של הזאב מהמחסן. לפני שאבא עזב הוא אמר שאנחנו צריכים להשתמש בעור כדי להסתיר את הריח שלנו.
הלילה ירד ורוח רשרש בעשב, אני שכבתי על הבטן מכוסה בעור של הזאב. צרצר חלף על קנה הרובה ומיד אחריו עכביש זאבן, השיבולים נעו הלוך ושוב, מסתירים ומגלים את הפרצה בגדר. אחרי חצי שעה ראיתי תנועה, האצבע שלי התהדקה על ההדק. יונתן עמד ליד הגדר, רזה וחיוור, פניו הביטו לצדדים וסרקו את השטח. משב קל פרע את שערותיו הבהירות, הכמעט לבנות, ועיני התכלת שלו נפערו לרווחה, בחשש של חיה אבודה.
הנחתי את הקנה של הקרבין על האדמה והרמתי את היד, הוא זיהה אותי והתקדם לכווני. כשהגיעה מתחתי למעלה את העור כדי שיוכל להיכנס איתי תחתיו, לחשתי לו שייקח את הרובה. ידיו הדקות יצבו את הקנה וכוונו לאותו המקום אליו כיוונתי אני, לא רחוק מאיתנו הגויה של העגל השלישי שלחה אל האוויר היבש של הלילה, ריח מתכתי של דם ובשר טרי.
שעה עברה ואחריה עוד אחת, התנים המשיכו לילל והירח התקדם מערבה מעל הרמה, יונתן נשאר דרוך כמו פסל, רזה ולבן וחיוור. הרגליים שלי עקצצו, כל מצמוץ נעשה ארוך יותר מקודמו, ואז קול נפץ פילח דרך יללות התנים והקים אותי לחיים.
בהתחלה לא הייתי בטוח מה אני רואה, אחר כך רצתי.
הוא חטף את הכדור בגרון, הרגליים השתוללו והרימו עננים של עפר, כפות הידיים ניסו בחוסר הצלחה לעצור את הדם, שפרץ מהצוואר כמו מתוך צינור השקיה מנוקב. מקרוב יכולתי לראות את הפלומה הלא מגולחת מעל השפה העליונה, הוא היה ילד, לא יותר מבוגר מיונתן. מימיני יונתן קם מתוך המחבוא והתקרב בצעדים מהוססים, עדיין מחזיק בקרבין. הוא נעמד קרוב אלי, שנינו הסתכלנו על הנער מפרפר. אני בחיים לא אשכח את המבט המבוהל בעיניים של הילד, כשהדם זרם שחור ומבריק מהגרון, ואת הבלבול שהרגשתי כשניסה לדבר איתנו, ובועות פעפעו דרך החתך בקנה הנשימה.
יונתן נשבע לי שהוא לא ראה ואני אמרתי לו שאני יודע.
הנער הפסיק לזוז ושכב מתחת לגדר בתוך כתם כהה, העיניים שלו קפאו מול השמים והכוכבים. יללות התנים וחריקות הצרצרים המשיכו כמו קודם, אני התקדמתי ותפסתי את הגופה מהכתפיים, יונתן הצטרף אלי. גררנו את הגוף הרזה על העשב והנחנו אותו ליד העגל. אמרתי ליונתן שיישאר שם בזמן שאני הולך להביא טוריות, והתחלתי לרוץ לכיוון הבית. אחרי כמה צעדים הסתובבתי להסתכל לאחור, יונתן קרע ברך ליד הנער והביט לו בפנים. שיניתי כיוון וחזרתי חזרה, אחי הזדקף כשהגעתי ושאל דרך היללות והצרצרים, "מה עושים?"
"חוזרים הביתה," עניתי.
"ומה איתו?" הוא הצביעה למטה.
עניתי לו ש"הוא" לא הולך לשום מקום.
נכנסנו למטבח דרך הדלת האחורית. באור הצהוב של נורת החשמל יכולתי לראות את יונתן יותר טוב, האישונים שלו התרחבו עד שמהתכלת בעיניים לא נותר אלה פס דק, לקחתי את הרובה מהידיים שלו והנחתי אותו חזרה מעל ארונות המטבח. אחר כך הושבתי אותו על כיסא, שמתי את כף היד שלי על הכתף שלו והסברתי לו בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. שמה שהוא עשה היה נכון, שהילד הזר הוא מחבל ובא לגנוב את מה ששלנו, אולי אפילו להרוג אותנו.
יונתן מצמץ קצת בזמן שהמידע החדש נספג, "בסדר, אבל אתה לא תספר לאף אחד," הוא אמר.
"וגם אתה לא," עניתי.
ראיתי אותו נושם לרווחה ואת המבט שלו נרגע. אחר כך עליתי יחד איתו לחדר שלנו בקומה השנייה. חיכיתי שיוריד את הבגדים ויכנס למיטה, המכנסיים והחולצה היו מוכתמים בדם מהסחיבה ואני לקחתי אותם ואת הנעליים איתי. הוא שאל מהמיטה למה אני לוקח את הנעליים, עניתי חזרה שזה בגלל שאני לא רוצה שילך אחרי. למטה דחפתי את הבגדים למכונה, יחד עם יתר הבגדים ששכבו בסל הכביסה, ויצאתי למחסן להביא טוריה. בחוץ הצרצרים המשיכו לחרוק, אבל התנים עברו הלאה לשדות אחרים ויללותיהם נספגו ברקע של הלילה.
מרחוק יכולתי לראות את העגל שוכב על הצד, הבטן שלו הפכה גדולה וברורה יותר עם כל צעד שלי לכיוונו. הנער נשאר איפה שהנחנו אותו, רזה ורופס בין השיבולים, פניו פנו לפגר של העגל. העיניים השחורות, הגדולות והיפות, הביטו בעניין בלתי מופרע באיברים המפותלים שנשפכו מהכרס של החיה.
לקח לי בערך ארבע שעות לחפור את הבור ולכסות. כשחזרתי תליתי את הבגדים הרטובים של יונתן, עם יתר הבגדים שיצאו מהמכונה על החבלים בחצר, והתיישבתי בחוץ על מדרגות העץ של המרפסת.
במזרח השמש התחילה לעלות, מרחוק יכולתי לראות את הטנדר שלנו מתקרב, קופץ מעלה ולמטה על הדרך המשובשת שפעם הובילה לדמשק, מושך אחריו ענן אבק בזלת מואר בקרני הזריחה. ואני חשבתי לעצמי שהרכב נראה כמו חיה, הכלאה בין צבי לטווס ענק, שגורר אחריו זנב אדיר של שש וארגמן.
הטנדר התקרב לחצר בפנסים דולקים ועצר מול הבית. אמא ירדה ממושב הנהג לבושה באותם ג'ינס והגופייה שאיתם עזבה, שיערה הצהוב אפור נפרע ברוח והתכלת בעיניה התכהה מחוסר שינה.
היא התקרבה אלי בפנים שואלות, מוכנות לכעוס,
"מה אתה עושה ער בשעה כזו? ומה זה כל הדם הזה על הבגדים שלך, היתה המלטה? לא? היא תפסה עוד אחד?" היא שאלה.
"כן," עניתי ביובש.
נשיפה של ייאוש נפלטה לה מבין השיניים. עיניה עברו ממני לבגדים על החבל, חיוך נעים צץ לה בקמטים של שולי השפתיים, "כל הכבוד מותק," היא אמרה, חיבקה את הראש שלי ונישקה.
**איור ראשי: שרון וובר-צביק.
תגובות