בוקר. אני פותח את הארון ומתכוון לשלוף עניבה. יגיעו אורחים ועלַי לארחם. הבוקר סגרירי, ומהחלון הפתוח למחצה נושבת רוח. העניבות האלה, אני חושב בעודי מנסה לבחור אחת, מה טיבן ומה תועלת יש בהן. אני חש זר כשעניבה כרוכה סביב צווארי. זר בעולם. אבל עלַי לענוב ולעמוד במשימת האירוח.

בשכונת ילדותי גר נורי. מספרים כי במטוס בדרכו ארצה שמע את הדיילים מדברים בחרדה כי אפשר שהמטוס יתרסק וכולם יצנחו אל מותם. נורי הבין היטב את השפה האנגלית שבה דיברו, וחרדתם כי אפשר שיצנחו אל מותם הפחידה אותו עד כי נשתבשה עליו דעתו.

הוא עלה לארץ מעיראק עם אשתו ושני ילדיו הקטנים. בעיראק היה אמיד, אך נאלץ להשאיר שם את רכושו. למטוס עלה עם מזוודה קטנה, ואותה הניח על ברכיו. לבוש היה כובע קסקט, חולצה לבנה וחליפה. על כתפיו הונח פתוח לרווחה צעיף פסים שחור־לבן, וסביב צווארו עניבה שחורה וצרה שאותה ליטף לאורכה מדי פעם בפעם.

במטוס, משהבין כי אסון מתעתד לפקוד אותם, החליט שלא לספר את הדבר לאשתו. הוא ישב בחליפתו השחורה, מכווץ בכיסאו, וליטף בעדינות את קשר העניבה, עד אשר נחתו בשלום. בערב סיפרו ברדיו כי אירע נס, ולמרות תקלה חמורה, מטוס שהביא לארץ עולים מעיראק ניצל מהתרסקות ונחת בשלום.

נורי ומשפחתו שוכנו בבית נטוש בשכונתנו. נורי לא דיבר עם איש. הוא היה מכונס בעצמו, ולעיתים היה מתפרץ בטרוניות בלי שיהיה ברור על מה ומה מבוקשו. אשתו ברחה ממנו, ושני בניו – משגדלו – לא יכלו לשאת את הבושה, וקבעו את משכנם הרחק משכונת ילדותנו. נורי נותר לבדו.

שנים רבות התגורר כך. ריפד את הקירות בלוחות פח. הניח טלאי על טלאי שמא יפרצו לביתו, לנפשו. שתקן היה, מעשן סיגריות. אסקוט. לאט ובשקט. לא כמי שעיתותיו בידיו והוא מבקש ליהנות מהבריאה. גם לא כמי שמצר על עצמו שעליו לקבל את הדין אלא כמי שיוצא ידי חובתו. כך בנה את ביתו. כך גם עטה לבוש. לצאת ידי חובה. הכול עשה בשקט. תמיד בשקט ובלא שנשים לב לדמותו המתהלכת בינינו אלא רק בדיעבד.

בעיראק היה משכיל ואמיד. עתה, בשל אמצעיו הדלים ובשל דעתו שנשתבשה, משול היה לשבר כלי. איש לא הטרידו בשאלות, והוא לא פתח בשיחה עם איש. בילדותי הייתי מביט בו ביראה. ניטע בנו פחד ממנו, ולא העזנו לפנות אליו בדברים.

הוא היה מקפיד לענוב את עניבתו. שחורה. צרה. קשורה בקפידה. תמיד נראתה גדולה על צווארו. מעולם לא יצא מביתו ללא עניבתו זו. בימים קרים היה עוטף את כובעו בצעיף, את השוליים כורך סביב צווארו, ומבעד לכריכה הייתה ניבטת העניבה. מדי פעם בפעם נראה ממשש את הקשר. מספרים כי לא התיר אותו.

גם אני צריך עתה לענוב עניבה ולצאת ידי חובה, אני חושב. ואף אני איני מתיר את הקשר בעניבותַי. שיהיו להן אסורות בקולבן, אני חושב, מה טעם יש להתירן ואחר כך לקשור שוב.

נורי היה מוכר דברי מרכולת שונים לפרנסתו. סיגריות. גפרורים. אטבים. חוטי תפירה. שרוכי נעליים. היה מתהלך במזוודה פתוחה, רתומה לכתפיו. לעיתים היה ממלא מזוודתו בצימוקים או בשזיפים מיובשים. בחנוכה היה שם בה גם כמה סביבונים. בהגיעו לשוק היה מוריד את המזוודה מכתפיו, מניחה על הרצפה, וכורע לצידה בישיבת כובסת. והכול בשתיקה ובלא שנשים לב כי דמותו מתהלכת בינינו אלא רק בדיעבד. בפרוטות המועטות שבידינו היינו קונים ממנו גפרורים, גולות או דבר מה אחר.

במהלך השנים נצטמק נורי. עיניו נראו שקועות בחוריהן, ובכל פעם יותר מהפעם הקודמת. הוא נראה בעינַי כמי שחרד שמא לא תזומן לו ארוחתו הבאה. חרדה שאתה רואה בעיני הכלבים והחתולים שאינם יודעים אם מזונם מובטח להם.
דומה היה כי קשר העניבה מחזיק את ראשו, וכי רק עניבתו מונעת שקיעה לתוך החליפה השחורה. והצעיף – פסים שחור־לבן – גם בימי הקיץ החמים עטף את צווארו, אך לא הסתיר כליל את העניבה.

באחד הלילות פרצו לביתו. שברו את אחד הקירות שבנה בידיו. גנבו הכול. אין יודעים אם התנגד. המשטרה לא יכלה לסייע בידיו. לא הצליחה לאתר את הגנבים.

מאז לא ראינו אותו עוד מתהלך בינינו כבעבר. בפעמים המעטות שיצא מדל"ת האמות של ביתו היה מתקן בטיט, בונה מחדש את הקיר שנפרץ כמי שמבקש לבנות מחדש את נפשו. מעשן אסקוט בשקט. הולך בשקט, תמיד לאיטו, להביא מהמכולת מצרכים. ממשיך בשקט את שגרת חייו משכבר אך ללא המזוודה ודברי המרכולת, וללא שנשים לב כי דמותו מתהלכת בינינו אלא רק בדיעבד.

כעבור ימים רבים פרצו לביתי. התלוננתי במשטרה. זיהיתי את החוקר. חבר ילדות. הוא הסתובב פה ושם, הביט על מעשה הפורצים. שאל אם שמתי לב כי הפורצים חיבלו בעניבותַי. הבטתי וראיתי כי כל הקשרים הותרו וסורסו. נזכרתי בנורי. מה פשר הדבר, שאלתי. הפורצים מחפשים בקשרי העניבות מפתחות, קודים סודיים, אמר.

שאלתי את החוקר אם זוכר הוא את נורי. הוא אמר שכן. סיפר כי באותה פריצה הגנבים סירסו את עניבתו של נורי. הם השחיתו את העניבה, אמר.

חלפו שנים רבות. עניבות רבות קשרתי לצווארי. אבל רק בדיעבד יכול אני לשים לב לדמותו של נורי המתהלכת בינותינו.

רוח קרירה נושבת עתה מן החלון. אני משלים את מלאכתי, שולף מן הקולב עניבה קשורה, וכורכה סביב צווארי. תחושת זרות פוקדת את איברַי כמהגר בעולם, כמי שנולד לתוך עולם זר. אני ממשש את העניבה המתווה את גבולותַי, ויוצא למלא את משימתי.