close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • משיח חולה אהבה

    יעקב לוי | סיפורים | התפרסם ב - 02.09.17

    ז’אן ( ברק )  2010  –  פרק מתוך הספר “שליט הזמן”, משיח חולה אהבה

    הרוח הקרירה חובטת בפניי ואני מתענג מפעימות המנוע הגדול. במקום להמשיך ישר בדרכי

    הביתה לכרם בן זימרה, אני מחליט ברגע לפנות ימינה לכיוון בית שמש ומשם לירושלים.

    היא לא יוצאת לי מהראש, היעל הזאת. עברו שבועיים מאז ראיתיה לראשונה. מזל שהייתי בזמן הזה

    במילואים אחרת הייתי מתחרפן. אלה היו ימי המילואים הכי מוזרים שהיו לי אי פעם. קודם כל,

    החלומות. חלומות כל כך מוזרים. בכל חלום היא הופיעה, פעם אוחזת בידי ופעם סתם מביטה בי

    בהתפעלות כאילו אני משהו מיוחד. מי זאת היעל הזאת? איך אני יכול למצוא אותה? איפה היא

    גרה?

    אני עייף. לא ישנתי כמעט יומיים, חייב לעצור קצת להתרענן. עוד שעתיים לשקיעה. אני נוסע דרך בית ג’וברין, רק אני והאופנוע על הכביש. אני רואה עץ שיטה קרוב לכביש, נוסע לעברו ומדומם

    מנוע, מוריד ג’ק ומסתכל סביבי. אחלה מקום לקפה. מזל שלא יורד גשם.

    בזמן שהמים מתחממים על הגזיה הקטנה מצלצל הטלפון הנייד ועל הצג נשקפים פניו של סבא ז’אק. שערה אחת אין לו בראש, ולא ריסים ולא גבות. אני עונה והוא שואל בצרפתית:

    “אתה בדרך, ז’אני?”

    רק הוא קורא לי כך.

    “לא,” אני עונה.

    “אמרת שאתה מגיע, לא?”

    “כן, אבל לא ישנתי יומיים, אני בהפסקת קפה. אני עולה לירושלים. רק מחר אחרי הצהריים אהיה בבית. מה שלום סבא וסבתא?”

    “כרגיל, לא מפסיקים להתמזמז.” הוא עונה בצחוק.

    “סבא ז’אק, דבר עברית, בבקשה.”

    הוא משמיע נחירה וצוחק: “איך אפשר לשתות יין בעברית?”

    “אתה שוב שותה?”

    “בטח.” הוא משיב בעברית, “אני צריך לטעום את היין שסבא פיליפ ואני מייצרים, לא?”

    “כל יום צריך לטעום אותו?” אני שואל, גם בצחוק.

    “כמובן,” הוא משיב לי, “איך אני אדע אם הוא משתפר?”

    אני מתפוצץ מצחוק, יא שיכור זקן וקרח. פתאום הוא שואל: “אתה מחלל?”

    “כן, סבא, בכל יום ובכל רגע שאני מוצא את עצמי לבד אני מחלל.”

    “יופי.” אומר סבא. “אז תחלל עכשיו, אתה לבד לא?”

    “כן, אני לבד.”

    “זה גם משהו שקשה לי להבין אצלך, איך זה שאתה לבד? בחור צעיר חתיך ומוכשר שכמוך.”

    אני נאנח. ואז הוא אומר:

    “הופה, מה קורה פה? לאנחה כזאת ממך אני מחכה כבר עשרים ושש שנים.”

    “מה זאת אומרת?” אני שואל.

    “אנחה כזאת משמיע רק לב של אוהב מיוסר.”

    אני שותק קצת, המום. איך התרח הזקן הזה קולט אותי בקלות. תמיד, אבל תמיד, היה זה הוא שהבין אותי יותר ממה שהבנתי את עצמי. שוב נפלטת לה אנחה ואני אומר לו:

    “לא יודע, סבא, פגשתי מישהי בירושלים. תקפו אותה שלושה חרדים. הייתי שם במקרה ופתרתי לה את הבעיה.”

    “איך?” שואל סבא.

    “כמו שלימדת אותי,” אני משיב.

    “טוב מאוד, אז היא דתייה.”

    “היא לגמרי לא נראתה כך, אבל עכשיו כשאתה שואל, נראה לי שאולי כן.”

    “איך זה?” הוא שואל.

    “לא יודע, אולי בגלל הדרך שאמרה ‘ברוך השם’.”

    סבא שותק קצת ואחר כך שואל: “היא יפה?”

    שוב מתחמקת לה אנחה: “היא מדהימה. בחיים לא ראיתי אחת כמוה, זה כאילו שהיא בכלל לא מודעת  ליופי שלה. וחוץ מזה היא קורנת באור פנימי שמאיר לה את העיניים המדהימות.”

    “אז צייר אותה,” הוא אומר.

    “אולי בשבת,” אני אומר, “כשאהיה אצלך.”

    “חח.” הוא מגחך, “סבתא מרים תוציא לך את הקרביים אם תצייר בשבת.”

    “כן, נכון, סבא. טוב, נו, תפסיק לשגע אותי, נדבר מחר.” אני אומר.

    “טוב,” אומר סבא, “אני מחכה, אוהב אותך, להתראות.”

    הקפה כמעט גולש, אני מסיר את הפינג’אן הקטן מהגז ומוזג לי מנה ראויה. ריח ההל מעיר לי את המוח. אני מתיישב, משעין את הגב אל גזע העץ ומצטרף לשקט.

    צבע החום ששולט סביב, מתחיל לקבל קצת גוון ירקרק, תוצאה של הגשם האחרון. אני מת על תקופת שלהי הסתיו. הטבע מתעורר לנגד עיניך. זה כאילו שבקיץ הוא מת, נעלם לו. ההרים הטרשיים נצבעים בצבעי בז’ וחום ובחורף הכל מתעורר לחיים, והירוק צובע לך את הנשמה בניגון של תחייה. אני מגלגל לי סיגריה גולד וירג’יניה, שואף מלוא ריאותיי, לוקח שלוק מהקפה וחושב עליה. אחר כך נזכר במה שאמר לי סבא ז’אק ומחייך לעצמי. לא תאמינו אבל הבן אדם הזה בן מאה ושתיים. עדיין זקוף כמו תורן, כל שלושים ושתיים שיניו בפיו. כשהיה בן שישים החליט להתגייר ולעשות ברית מילה, נשבע לכם. יש לו כיפה קטנה שסבתא מרים סרגה לו והיא תפוסה לו לקרחת כאילו נדבקה כך כשהוא נולד.

    שוב היא קופצת לי לראש, יעל, יעל. רק אני לא דתי. אבי ואמי נהרגו בתאונה כשהייתי בן שש ומאז אני אצל שלושת הסבים שלי, במקום הכי טוב בעולם שיש בו כל כך הרבה אהבה, שעד היום לא ראיתי בשום מקום. הם לא כפו עליי כלום ולא דחפו אותי לשמור מצוות. סבא פיליפ אמר שזה צריך להגיע לבד, כי אין כפייה ברוחניות, ואין טעם לדחוק את השעה, אבל סבתא העמידה תנאים ברורים. אצלה בבית לא מחללים את השבת. לסבא ז’אק לא היה אכפת שאני מעשן אצלו בשבת. מה אגיד לכם. פשוט, הדת לא נראית לי רלוונטית בתקופה הזאת. למרות שרוב תושבי הכפר היו מסורתיים, בעצם כל האזור כולו היה מלא בדתיים, מסורתיים, חרדים, ברסלב ומה לא, אליי זה לא דיבר.

     

    לא מזמן הגשתי את המחקר שלי לדוקטורט באומנות ועוד לפני שקיבלתי את התואר קיבלתי הצעת עבודה זמנית ממכללת בצלאל בירושלים. אני אמור למלא מקום של מרצה בתולדות האומנות המודרנית, שנסע לשלושה חודשים להשתלמות בפריז. התנאי היחידי שהצבתי היה שיסדרו לי מגורים. קיבלתי את דירתו שהייתה בפסגת זאב, במרחק עשרים דקות מבצלאל.

    עדר עיזים קטן, מקובץ על ידי כלב זאב גדול ורועה קטן, אולי נער בדואי, עוברים כמה מאות מטרים ממני. זה מזכיר לי שוב את כרם בן זימרה, גם שם מגדלים עיזים, מפיקים חלב ומייצרים גבינות מעולות. סביב ליישוב נטועים מאות דונמים כרמים: קברנה, מרלו, שיראז, וים של עצי זית. טוסקנה בגליל. כולם מחכים שם למשיח. בחיי, בכל מקום בגליל העליון, מדברים על המשיח. איזו תמימות מתוקה. השנה הוא בוודאי יגיע, אומרים הזקנים. אחד מהם, חיים בן לולו, מצהיר בכל הזדמנות בה יש לו קהל, אפילו של איש אחד, שהוא לא יעזוב את העולם הזה עד שייראה אותו במו עיניו. ותמיד מוסיף ואומר בשמחה, ואז אתם, האשכנזים, תבינו סוף-סוף, שהוא ספרדי, המשיח. ואיך זה, שאלתי אותו פעם. למה, ענה לי, ראית פעם אשכנזי שקוראים לו משיח? וצחק מלוא פיו הריק משיניים. יהיה מעניין לדעת מה חושבת על זה יעל.

    אני חושב שקיבלתי שוק כשנגעתי בה. הסנטר המשגע, המעוצב והקטיפתי שלה חישמל לי את המוח, מאז אני לא יכול להוציא אותה מליבי. אני נרדם ומתעורר מיד כשהסיגריה שורפת את אצבעותיי. שוב אני נאנח וכדי שתיפסקנה המחשבות אני מוציא את החליל שנתן לי סבא, משתעל קצת כדי לטהר את הנשימה, מניח את פי על שפתי החליל, מדמיין את ניגון הכינור של סבא פיליפ ומצטרף לניגון המלא געגוע ותקווה. מנגן בשביל יעל, כאילו שהיא מאזינה, כאילו שהיא נוכחת. הגבעות מסביב משיבות לי ניגון. אני נסחף על גבי צלילי החליל, עוצם את עיניי ומתמכר לצלילים שנוצרים מעצמם, נשטף בגעגועים לזוגיות, לאהבה, לשקע תקע… טוב, ככה אני חושב על חיבור פיזי. על מעשה של אהבה, אם תרצו. אבל באמת, לעשות אהבה מתוך אהבה, בנתינה של ממש, בחיבוק, עם אחת שתהייה שלי. את חיי אתן לה.

     

    רכב חולף על פני העץ ונעצר בחריקה. אני פותח עיניים ורואה דמות רזה יוצאת בכעס שנראה היטב לעין וטורקת את דלת הרכב בחוזקה. המכונית משמיעה צווחת צמיגים ונעלמת בעננת עשן, שריחה השומני מגיע עד אלי. זאת בחורה. אני חושב שהיא לא ראתה אותי ואת האופנוע, לכן אני מתרומם ממקומי והולך אליה. אני שומע קול בכי חנוק.

    “סליחה,” אני אומר בקול שאפילו לאוזניי נשמע בקושי, “את בסדר?”

    היא קופצת בבהלה ואני נעצר במקומי, מאפשר לה לראות אותי. היא מתנשפת בפחד. אני נשאר במקום לא זז.

    “אל תפחדי ממני, הכל בסדר, אני מהטובים.” אומר בחיוך. המדים והדרגות שלי, מחליקים קצת את פניה.

    “מאיפה צצת?” מצליחה לומר.

    “חניתי כאן עם האופנוע שלי להפסקת קפה ואז ראיתי את המכונית ואת היציאה הדרמטית שלך. באתי לשאול אם את זקוקה לעזרה.”

    עכשיו היא רואה גם את האופנוע. עדיין נסערת, אבל ניכר בעליל שכבר בוטחת בי.

    “תוכל לקחת אותי מכאן?”

    “בשביל זה אני כאן,” אני עונה לה בחיוך. “אבל בואי, שתי קצת מים ותירגעי.” אני אומר ופונה לעבר העץ.

    היא באה אחריי ואני מושיט לה את בקבוק המים. היא לוקחת אותו מידי ומוצצת ממנו בשקיקה, עיניה נעוצות בפני. אני מחייך בנעימות ושואל:

    “אז מה קרה?”

    היא מתנשפת בכעס ומתיישבת על סלע סמוך. “מטומטם אחד, אידיוט שכזה. מגעיל ודוחה.”

    “מה הוא עשה?” אני שואל בסמכותיות.

    “בסוף כלום,” היא עונה, “אבל כל הדרך בלבל את השכל על כמה שהוא מוצלח ואיזה גבר הוא במיטה. בסוף התחיל לשלוח ידיים, עד שנשכתי אותו ביד. ואז הוא איים עלי שהוא יזרוק אותי כאן, בשום מקום. וכך עשה.

    “מאיפה את מכירה אותו?” אני שואל.

    “אני לא מכירה את הדפוק הזה, בסך הכול הוא הציע לי טרמפ ממכללת ספיר וזה התאים לי.”

    עכשיו אני שם לב למבטא התימני הרך שלה.

    “ולאן את צריכה להגיע?”

    “ליישוב ליד ירושלים. ואני רואה שיש לך קפה בפינג’אן.”

    אני מדליק את הגזייה שהלהבה הקטנה שלה רוקדת בצבע אדום כחלחל, מחמם את הקפה ובינתיים שוטף את הכוס מתבונן בה. היא נועצת בי מבט.

    אני מכיר היטב את המבט הזה, זה מבט של ‘אתה מוצא חן בעיני’. כן, נשים אוהבות אותי. וזה לא

    שאני מחזיק מעצמי בעניין. היו בחורות שדחיתי והיו כאלו שלא. וגם הפעם לא עודדתי אותה במבט. היא נאה, אפילו יותר מזה. היא גם נראית אינטליגנטית ומתוקה, מעוררת תיאבון.

    “אני ז’אן משולם.” אני מציג את עצמי, כדי שתירגע לגמרי.

    “ואני תמר,” אומרת בחיוך יפה.

    “טוב, אז עכשיו אנחנו מכירים,” אני אומר בצחוק והכל הופך להיות רגוע.

    אני מחייך לעצמי.

    “מה מצחיק אותך?” היא שואלת.

    “מה אגיד לך,” אני עונה. “זו פעם שנייה בשבועיים שאני מציל בחורה מצרה. כנראה שהפכתי למושיען של בנות במצוקה.”

    “נו, טוב, זה די מתאים לך,” היא אומרת לי.

    “ומה עשית במכללת ספיר?”

    “הלכתי להוציא העתק של תעודת התואר שעשיתי שם.”

    “באיזה מקצוע?”

    “כימיה.”

    “ראשון?”

    “לא.” היא עונה הפעם בחיוך רחב, “שני.”

    “יפה, יפה.” אני צוחק.

    “ומה איתך, אתה בקבע?”

    “לא.”

    “אז מה אתה עושה?”

    “אני מרצה לאומנות מודרנית,” אני עונה במבוכה.

    “גם מרצה, גם חתיך וגם צנוע,” היא פורצת בצחוק מתגלגל במבטא תימני סוחף, שגם אני מצטרף אליו. תנים מתחילים לילל במקהלה והשמים נצבעים בכחול כהה.

    “קר לי,” היא אומרת פתאום.

    אני קם והולך לחטט בכיסי האוכף של האופנוע. שולף מעיל עור עם בטנה כפולה, מוציא גם קסדה נוספת ומושיט לה את שניהם. עוזר לה לרכוס את המעיל, שממש גדול עליה וחובש לה את הקסדה, כשפני עשרה סנטימטרים מפניה. יש לה ריח נעים. נו, טוב, אולי תפסיקו לחשוב מחשבות מלוכלכות, אולי תגלו קצת הבנה? ראבק, לא הייתי עם בחורה לפחות שנה. למי יש בכלל זמן. אני מתניע את המנוע ועולה על האופנוע. היא מתיישבת בקלילות מאחורי, מושכת את כפות ידיה לתוך שרוולי המעיל שלה ודוחפת אותן לתוך כיסי המעיל שלי. הלילה צונח עלינו פתאום, גשם יורד עכשיו. עם הרוח חוזרות המחשבות. תמר מחבקת אותי מאחור במין חיבוק מבטיח.

     

    ובראש שלי, דמותה מטושטשת, יעל שוב מופיעה בתוך הקסדה שלי. קול הפעמונים שלה מצלצל צלצול ארוך בליבי. אני מרגיש כאילו אני בוגד בה. אבל אני חייב להמשיך בחיי. מאחוריי יש מישהי מוחשית, כאן ועכשיו. ויעל ביקשה, במפורש, שלא אלך אחריה. נאנח לעצמי, בטח יעשו סימפוזיון שלם מהסיפור הזה בבית; דיון מעמיק עם עצות מעשיות. ועדיין יש לי את התחושה שעוד ניפגש. שבועיים, ריבונו של עולם, שבועיים. המכנסיים שלי רטובים לגמרי, גם התחתונים. עוצר בצומת  דן בן יעקב לתדלוק. איך אומרת סבתא מרים, אין ‘מקרה’, הכל מאת השם. תמר חוזרת מהשירותים. היא מביטה בי ויש חיוך בעיניה. עוד מעט אנחנו מגיעים, אומרת. אני גרה בבית מאיר. שוב רוכבים, הגשם חדל לרדת. ההארלי דווידסון משטח את העליות של שער הגאי, אנחנו עפים קדימה, עשר דקות ואנחנו לפני השער של בית מאיר.

    תמר מנחה אותי לפאתי הכפר לדרך כורכר שהמים חרצו בה שבילים כסופים. אור האופנוע מאיר צריף ארוך ויפה, גזוזטרה לכל אורכו, פניו לכיוון דרום לעבר ואדי אפל. אני עוצר סמוך אליו. תמר יורדת מהאופנוע ואומרת:

    “בוא, כנס, אני גרה לבד,” ומוסיפה חיוך.

    כלב זקן עם אוזניים שמטאטאות את רצפת העץ מקדם את פנינו. הוא מביט בי בחשדנות.

    “זה ז’אן,” אומרת תמר וגוחנת ללטף אותו. “התגעגעת אלי, מקס?”

    מקס מוציא לשון ענקית ושוטף לה את הפנים.

    “תוריד את הבגדים ולך להתקלח,” אומרת לי.

    הצריף הנו חלל אחד גדול נקי ומסודר. בקצהו האחד עומדת מיטה זוגית רחבה, על במה עם שתי מדרגות, המטבח מתהדר במשטח עבודה מעץ ולא משיש. שני סירים, מחבת וווק תלויים על ווי ברזל מעליו. אור רך שנובע מהקירות מאיר שטיחים ערביים וקמין מברזל יצוק שעומד במרכז. שולחן גדול מעץ גס עומד סמוך למטבח ומולו ספריה עמוסה ספרים, עמדת מחשב ומדפסת.

    “יפה.” אני אומר בהערכה.

    “כן,” היא עונה, “וזה שלי,” מוסיפה חיוך תימני. “עכשיו לך להתקלח, אתה רטוב כולך.”

    “אני לא יודע,” אני אומר במבוכה. “יש לי דירה לא רחוק מכאן, אולי מוטב שאמשיך.”

    “אין מצב,” היא אומרת, “זוז כבר, אני מכינה צ’יק צ’אק משהו לאכול ואחר כך נראה אם תרצה ללכת.”

    למרות העייפות הדם מתחיל להלום באוזניי.

    היא פונה לעבר שורת מדפים תלויים, שולפת מגבת גדולה בצבע סגול, זורקת אותה אליי ומצביעה לעבר מקלחון, משמאל לדלת הכניסה.

    “ואיפה מתפשטים?”

    “בכל מקום שתרצה.” אומרת ופושטת ידיה לעבר חלל הצריף כשחיוך גדול על פניה.

    אני מוציא  מהתרמיל מכנסי בד רחבים בצבע שחור וחולצת טריקו. את המגבת תולה על דלתות המקלחון, מסתובב בגבי אליה ומתפשט. אני מרגיש את מבטה נעוץ באחוריי החלקים, נשבע לכם. המים מחיים, ברקע אני שומע את הבולרו של ראוול מתנגן לו בשקט, כשאני מסיים מגיעה היצירה לשיאה. מתעטף במגבת, מפנה שוב את גבי, מתלבש במהירות ומסתובב. בקמין צוחקת לה אש עליזה, על השולחן דולקים שני נרות, בקבוק יין כהה שעל ראשו פותחן בקבוקים פרוס זרועות, שתי כוסות יין ושתי צלחות חרס. ריח נעים של לחם חם עם ניחוח של שום מעורר בי תיאבון.

    “אני נכנסת לשטוף את עצמי,” היא אומרת. “אתה תפתח את הבקבוק. ואולי תביא עוד עצים מהמרפסת.” ומיד מתחילה להתפשט.

    אני מסתובב מהר ושומע את צחוקה התימני. חולץ את פקק השעם ויוצא להביא עצים לקמין. נשימתי נעתקת. מולי עומד גבר ענק, לבוש כולו לבן קורן, מאחורי כתפו השמאלית תלויה חרב ענקית. האיש שולח יד ואוחז בידי. עיניו מוארות. אני משתנק. אני מדמיין בגלל העייפות, אני אומר לעצמי. האיש פותח את פיו ואומר לי כך:

    “בן ישי, אל לך להיות כאן, זה לא רצוי בשמיים, עליך למצוא את יעל, היא הזיווג היחיד שלך,

    מוטב לך לשמור את עצמך רק לה.” ונעלם בהבזק מסנוור.

    פתאום אני נזכר בסבתא. נזכר במעורפל, בתקופת ילדותי, כשרק הגעתי אליהם. סבא פיליפ היה מקלח אותי בערב וסבא ז’אק היה מרים אותי עטוף במגבת ומשכיב אותי במיטה. ואז הייתה נכנסת סבתא מרים המופלאה, מלטפת ומנשקת אותי, מכסה אותי עד לסנטר ומספרת לי סיפור. סיפור פנטסטי על גבר מיוחד וגיבור, שבא מהעבר לעזור לבני דוד המלך שיועדו למלוכה. “בובע מייסעס” ממש. מחוץ לחדר שלי נגנו שני הסבים שלי, על חליל וכינור, עד שנרדמתי. עכשיו אני מנסה להירגע, נושם נשימות עמוקות בעיניים עצומות, לא יכול להפנים את מה שראיתי. זה סתם דמיון מימי ילדותי. ואז אני שומע ניגון של חליל וכינור. אני חוזר לצריף בתנופה. תמר עומדת מספר צעדים ממני, יחפה ועיניה פקוחות לרווחה.

    “מה קרה?” שואלת בבהלה.

    בלי לענות לה, בשתי פסיעות ניגש לשולחן, לוקח את בקבוק היין ושותה רבע ממנו בשנייה, ומתמוטט לתוך הכיסא.

    “מה קרה, ז’אן?” היא שואלת בלחץ.

    אני מרים את הראש ומביט בה. למרות סערת רוחי, רואה את חלוקה הפתוח. שד אגסי מציץ אליי ומשיפולי בטנה השטוחה מביט בי תלתל.

    אני קם ועומד מולה, כולי סערה רוחשת. מחבק אותה חיבוק עוטף וחם, נושק לה על שפתיה הרכות, ומתנתק ואומר:

    “תמר, את מדהימה, אבל קרה לי משהו מוזר מאוד במרפסת ואני חייב ללכת עכשיו. אנא אל תגידי כלום. אני לא יכול להסביר, בבקשה, סלחי לי.”

    אני הולך. הגשם ממשיך לרדת.

     

    יעקב לוי

    יעקב לוי, בו 64 כותב שירה וסיפורים קצרים מאז 1973, גר בגליל העליון. אב לשמונה, סב לשישה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 1
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חִיּוּךְ צָעִיר

    דב בהט
    בָּרָק מֵאִיר אֶת הָעוֹלָם. רַעַם עַז מְזַעְזֵעַ אֶת הָרְקִיעִים. שֶׁמֶשׁ חֲדָשָׁה...

    ראפר נרצח, והוא בן 20 במותו

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    הראפר האמריקאי הצעיר XXXTentacion נורה למוות ביום שני בלילה בפלורידה, והוא...

    הג’וק האנטי סוציאליסטי

    שי מרקוביץ'
     למרות התדמית של הדוד הטוב, השלטונות הסובייטיים רדפו את קורניי צ’וקובסקי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית