מעמדו של שמעון אדף כיוצר, משורר וסופר, הוא לדידי חלק מן הרעה החולה של מִמסד הספרות. מדובר במקור בעצם במשורר ראוי למדי, לא פורץ דרך ולא מקורי ביותר, בעל רגישות מסוימת למילים ולצירופים. אני חלילה לא מנסה להקטין אותו כאן כיוצר, אבל זה מה שהוא, משורר לירי במיטב המסורת הנתנזָכית בספרים רגישים כמו "המונולוג של איקרוס" ו"אביבה-לא", ספר שירה המתרכז באחותו שנפטרה.

אלא מאי, מִמסד הספרות על שלל פלגיו וקצותיו החליט, לא ברור למה, כי אדף הוא גאון יוצר וכי יש לקדמו מהר ובכל מחיר, וכך בגיל צעיר מאוד, וללא שום הצדקה לטעמי, הוא הפך לעורך הוצאת כֶּתֶר בפרוזה, אף על פי שתקופה זאת בהוצאת כתר הייתה מן החלשות ביותר בתחום הפרוזה, ודאי חלשה יותר מהתקופה של עורכים מיומנים יותר וחזקים כמו חיים פסח ולפני כן פרופ' יגאל שוורץ.

כל זה היה מובן נסלח אלמלא בשנים האחרונות ספוּן לו הגאון היוצר הזה בביתו ומייצר לו ספרי פרוזה, רצף רומנים, ארוכים ומייגעים, תפלים מאוד ולעִתים גם מופרכים בעלילתם. רובם נראים כמו מי שקרא רצף רומנים איכותי, נאמַר של דוד שחר כמו "היכל הכֵּלים השבורים" וכעת הוא מנסה באופן תיכוניסטי מלא תפרים ובלתי מוצלח לחקות את מה שקרא. להתיק את ירושלים אל דרום הארץ ולכתוב באופן מעט מיסטי קונטמפּלטיבי.

אלא שאצל שחר זה עובד כי הוא מספר טבעי, ואילו אצל אדף שהוא משורר ראוי, אך מספר לא טבעי ביותר, נוצרת איזו התייפייפות מלאכותית בפרוזה, דוחה עד מעצבנת, מעבר לעלילה המופרכת, הנושאת כל מיני פסקאות פיוטיות ארוכות ומגוחכות. הנה דוגמה מספרו האחרון "גם" הבלתי נקרא בעליל לטעמי.

"בחובש הייתה ההבטחה שהייתה בגנטיקאי המתחיל ההוא, עדינות שאפשר לחצוב מתוך המבוכה שהתגססה לקליפה, הפראות הזנוחה של היַנקות שהתחספסה לעור", כך מתואר המחזֵר הפוטנציאלי של האחות, כמה מתחכם ומיותר; או "הוא שלף מכיס המעיל מלבן זכוכיתי, כסוף, שנדלק בכף ידו", וואו, כך הוא מתאר טלפון נייד, כמה פיוטי; או משפט אבסורדי שכזה "רישום העץ נזנק מקרום הערפל השוקע אליו". חחחחה, זה כמו הפרודיה על מוסף הספרות במערכון שמבצעים יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, ולסיום: "מכשיר הטלפון השתנהב בשנהביותו, ולצדו הכרך העבה של דפי זהב". ולצדם לאורך הספר אלפי משפטים נוראים ובלתי-נסבלים שכאלה שכל עורך בר דעת היה מוחק בשמחה.

אבל על מה הספר הזה לכל הרוחות? במה הוא עוסק. אדף אוהב שמות קצרים, חידתיים מדי פעם, ואגביים. כשם שקרא לספר שיריו השלישי בשם החסכני "אביבה-לא", לרומן החדש שלו ה-12 במספר, אבל מי סופר כשלא נהנים הוא קרא "גם". מדובר במין המשך קאמרי לסאגה המשפחתית שהוא תמיד כותב על משפחה גרעינית מדרום הארץ שחיה בהוויית החום והאבק, משם בה הסופר-משורר המעוטר הזה, שאֶל קרביה ואל קרבֵי המדבָּר מבקש לצלול המספר.

הפעם שוב: סיפורה של האחות הבכורה, לדמויות אגב אין שמות ברומן הזה ורק כינויים משפחתיים בנוסח, האחות הבכורה, האחיינית, האחות האמצעית, האח הקטן וכו', מאוד מַלְאֶה שלא לצורך. ובכן זהו סיפורה של האחות הבכורה, רווקה בת שלושים, החיה על סף הפלא. זה נשמע עמוק מאוד. לא? בתוך ההוויה הקרתנית של האחות ומשפחתה טמונים רסיסים מן המופלא והנשגב. בין השאר מוצא אדף קסם פיוטי רב בהבאת גשם, שלג וכפור לדרום הארץ החם, כאילו הזרה של ההוויה האקלימית תיצור איזושהי מקוריות בלתי-רגילה ברצף הרומן. זה נכון כשמדובר בסופר אמת צנטראלי ובינלאומי כמו הפרוזאיקן הטורקי חתן פרס נובל, אורהאן פאמוק, בספרו האפוקליפטי "שלג", אבל כאן זה נותר חצי אפוי וחובבני.

האחות הבכורה והרגישה חיה בבית ההורים, בסמוך לאחות האמצעית, הגיס והאחיינית. בן הזקונים הוא חייל המשרת בבסיס רחוק ומנותק מהבית וחסרונו מורגש. האחות הבכורה מתחילה לעבוד כפקידה במשרדי הקבלן הנישא, איזה אפּיתֵט פתטי ומתחכם, וחברה מהתיכון מחפשת את קרבתה. שתי העובדות הללו: העבר הרובץ בינה ובין החברה מהתיכון, והעתיד שמתכנן הקבלן הנישא ליישוב, מעוררים אותה להתוודעות לַפֶּלֶא שעל סיפו חייתה כל ימיה. "גם" ו"פלא" הן מילים יפות מאוד בעברית, אחת שכיחה ואחת שכוחה למדי, אבל, הפלא וָפלא, הן אינן מחזיקות רומן של מאות עמודים.

כל זה היה עוד נסבל איך שהוא אילו היה מדובר ברומן ביכורים חמצמץ, אך אדף כבר כתב 12 ספרי פרוזה שכאלה ועוד היד נטויה. כבר בספר פרוזה מוקדם משלו "כפור" זיהיתי את המלאכותיוּת הפיוטית הבלתי נסבלת בכתיבה שלו וכן את העלילה המופרכת התפורה בתפרים גסים תיכוניסטיים של מי שהולך אוטוטו לסדנת פרוזה בבית אריאלה. אלא שאדף מונה לפני שנים אחדות למרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גורין בנגב. כמו כן הוא לימד ומלמד כתיבה יוצרת בכל מיני מסגרות יוקרתיות. על מה ולמה?

הנה דברים נכוחים שכתבתי בעבר על הרומן הבלתי-קריא שלו "כפור", שראה אור לפני 14 שנים. עלילה א' ברומן 'כפור': סיפורנו מתרחש בעוד כחצי מילניום, דהיינו 500 שנה, בתל אביב שמתוארת כאן באופן מזוויע, בתלמידי ישיבה מתגלים מעין שינויים גופניים מגפתיים מסתוריים. מי שאמור לטפל במצב המסוכן הוא לא אחר מאשר יחזקאל בן גרים, גאון בתורה ובמדע, איש שלו על כל שאלה תשובה ועורקי גוף האדם וורידיו נהירים לו כרחובות תל אביב. הוא אמור למצוא מרפא למחלה האיומה. בחיפושיו אחר תרופת הפלא נוסע יחזקאל למחוזות הגויים, ובשובו לתל אביב העתידית באה אחריו צעירה גויה הנצמדת אליו כצל. כל זה נשמע כמו חיקוי סאטירי לא מוצלח למל ברוקס, יעני ג'וּז אין ספייס – יהודים בחלל.

עלילה ב' ברומן 'כפור': בינתיים נשמעת בעיר שירתו של משורר לא מוכר והוא כמובן מייד מוגדר כמורד, כי העיר היהודית אינה סובלנית כלפי משוררים כשם שהפילוסוף אפלטון ירום הודו ביקש לסלק את בני נעוות המרדות ממדינתו. בעולם המבולבל ששמעון אדף מנסה לברוא עבורנו בלא הצלחה מרובה, אתה יכול להיות משורר רק אם עברת סמיכה לפייטנות, מעין סדנה קיצונית של אמיר אור ב"הליקון" או סדנת אמן עם דורי מנור – על המשורר להיות קודם בעל מלאכה, איש פַּיִט. אדף יוצא כנגד קביעה זו, אך הִנו מורד שפוף מאוד-מאוד. הרי הוא עצמו הפך לימים ארכיבּישוף של לימוד כתיבה יוצרת.

הייתי אמור ליהנות מ"כפור" כי הוא עוסק בדיוק בנושאים שמעסיקים אותי כאדם וכמבקר 1. המשורר והמיליֶיה הספרותי 2. פנטזיה, מדע בדיוני ואפוקליפסה, למול ריאליזם נוקשה ואפור 3. ספר מתח, תעלומה, אני חובב מותחנים 4. חקר היהדות וארון הספרים היהודי. כל אלה אכן מצויים בספר הזה, אבל בצורה כל כך יומרנית ומנופחת ובעיקר בוסרית.

מקוממות עוד יותר העובדות כי המִמסד לא מפסיק להלל את יצירת אדף השכֵּם והערב באופן פתטי, ללא שום חוש ביקורת וללא הצדקה, מרונית מטלון המתה, עליה השלום, ועד פרופ' נִסים קלדרון, החי, ייבדל לחיים ארוכים. יתר על כן, מִמסד הספרות לא מפסיק להפריס פרסים של כבוד בסכומים שמנים לגאון היוצר אדף: פרס עמיחי, למשל, 60 אלף שקלים, אף על פי שאדף כתב בסך הכול ארבעה ספרי שירה שהם לא יותר מבסדר; פרס ספיר לפרוזה, 150 אלף שקלים, אדף לדידי הוא הסופר הגרוע ביותר שקראתי בשנים האחרונות, אולי רק הרומן "אי אֵם" של חביבה פדיה יִשווה בגריעותו לרצף הרומנים שלו.

הגדיל המִמסד הפתטי לעשות ואף העניק לו על שירתו השנה את פרס לנדאו, עוד 150 אלף שקלים. אני הייתי נגד מתן כל הפרסים בבת אחת לאדם או חוה מוכשר או מוכשרת ככל שיהיו, גם כשמדובר היה במשוררים שאני מעריך ביותר באמפליטודה שבין ארז ביטון לאלי אליהו, והנה בא יוצר ממוצע זה בשירה וגרוע ביותר בפרוזה וקוטף לו את כל הפרסים וכולם מהנהנים ואין פּוֹצֶה פה.

אני נוטה לחשוב בלִבִּי, אין לי הוכחה לכך, כי איש אינו קורא עד הסוף את הרומנים של אדף הבלתי צליחים. איך אמר לי פעם המבקר אמנון נבות על הפרוזה של סופר אחר, גדי טאובּ, "אני מתקשה לגרוס את החצץ הזה". באמת קשה לצלוח רומן של אדף. הוא פייטן משעמם בפרוזה. עם זאת, יש לו עדת סטודנטים וסטודנטיות הנוהים אחריו בשל מעמדו הספרותי הרם, בכל זאת, כל האינטלקטוקרטים סבורים שהוא גאון, קהל שבוי ותמים זה, שכנראה אינו גדול, ככל הנראה גם כותב תגובות נלהבות על יצירתו במרשתת ומאדיר אותו.

אך חייבים להסתכל ולהזהיר מפני המקור לכל התופעה הנלוזה הזאת. המקור לזה הוא העורך וחוקר הספרות פרופ' יגאל שוורץ שכבר צוין ברשימה הזאת. פרופ' שוורץ הוא איש חזק בעל זכויות בספרות הישראלית. הייתי מדמה אותו למעין אופנוען עבר ספרותי במעיל עור שנע על פני המרחבים הגדולים ועובד לרוחב ולא בִּמשורה, או במַלְקֶטֶת, מי שמאמין, לעִתים בצדק, כי מתוך הכמות תצמח האיכות.

נסביר: להבדיל מפרופ' מנחם פרי, למשל, הבוחר את הסופרים שהוא רוצה לקדם במשורה, או להבדיל מפרופ' גבריאל מוקד בשעתו, שהתעניין בך כמשורר או כסופר בעיקר בשלב העובּרי המֵנֵץ שלך ואחר כך פחות, הוא, פרופ' שוורץ, פועל בשיטה אחרת, הוא מהמר על קבוצה של יוצרים בדבוקה ומקווה שמתוכה יעלה כשרון שירכוש שֵׁם ומעמד תוך תהליכי התקבלות.

כך פרופ' שוורץ נהג בשנות השמונים בסדרה הטובה שלו בכתר "צד התפר" שהייתה אכן רב גונית ביותר. אלא כאשר הוא חש שהיוצר שאותו בא לקדם חורק ואינו עונה על הציפיות, הוא בכוחו ובעוצם ידו, ובעצם בכוחנות שלו, עוטף אותו לא רק כמֵצֵנָט אלא ממש כמֵינֶקֶת ותומך בו מכל כיוון שלא חלילה ייעלם מן המפה הספרותית. כך הוא עשה למשל לפרוזה של מספר לירי איכותי והגון כמו אהרֹן אפלפלד בשעתו שספר סיפוריו הראשון "עשן" יצא בראשית שנות השישים אצל פרופ' גבריאל מוקד בהוצאת עכשיו. אפלפלד זכה למעמד רם ונישא לא רק בשל כשרונו, הערכת האינטלקטוקרטים ואהבת הקהל, אלא גם בשל הפמפום האינסופי מאחורי הקלעים של פרופ' שוורץ, וגם כשאפלפלד המנוח כבר חזר על עצמו עד לזרא מדי שנה עם הרומנים הקאמריים על היהודים סביב השואה, המשיך פרופ' שוורץ כגנרל, הנאמן בספרות לסופרים שלו, לתמוך באפלפלד ולהאדיר את שמו הרבה הרבה מעבר לכשרונו הסיפורתי.

אבל מה כל זה למול התמיכה באדף שאי אפשר לקרוא לו בשום אופן סופר לירי הגון וצנוע, אלא סופר גרוע בעל יומרות חסרות כיסוי. מה שעשה פרופ' שוורץ לאפלפלד בשעתו, הוא עושה כעת לאדף. מאדיר אותו שלא לצורך, מקדם אותו באמצעות כוחו בקבלת פרסים ואם חלילה זה לא כל כך עובד, בדרך כלל זה עובד יפה מאוד, הרי שפרופ' שוורץ תומך בו כמטפלת ומערסל אותו כמֵינֶקֶת. לשוורץ, למשל, קתדרה מפוארת לספרות באוניברסיטת באר שבע, שם אדף הוא מלך חרישי וגדול, גאון נסתר כביכול.

אדף מצדו מעריך את מחקרי פרופ' שוורץ ואף דיבר בשבח עמקוּת העיסוק במיתוסים אצלו, אבל הקידום מאחורי הקלעים הוא ברור, כוחני וחד כיווני, וצריך להודות על האמת, זה אכן עובד עד עתה.

חשבתי לעצמי, בין כל ספרי אדף, מהו הגרוע ביותר שקראתי? אכן קשה לבחור, ההיצע עשיר, אך הגעתי למסקנה שזה הספר המופרך "הלשון נושלה". שם לא רק העלילה מופרכת מעיקרה, אלא גם יש איזה אי-סדר ובלבול עלילתי, משל יצא הספר הזה לאור בלי שום עריכה, לתשומת לבו של פרופ' שוורץ, כי יוצר כמו אדף כמו ש"י עגנון או תומאס מאן, אולי לא זקוק לעריכה עם חוש ביקורת מפותח כשלו במירכאות כפולות. זה גם ספר עב כרס לעילא והוא מלא רפרנסים, אזכורים לספרים קודמים של אדף בחזקת ציטוט עצמי. לטעמי, אין גרוע מזה. ושוב חוזרת בו ההצהרה החידתית בדבר הסוד הנסתר מן העין שבלב העלילה, הפֶּלֶא.

"הגן רק עכשיו נפתח, אומרת אייר, שמכנה את עצמה לוסינדה. ואֶמיר ושרלי מבינים למה כוונתה. כמעט שאיש אינו מבחין בקיום של התחנה לבריאות הנפש הנטושה ובגן הסובב אותה. גם לא אֶמיר, שבית אמו מצוי בשכנות לתחנה. למעשה, שרלי הוא שתופס לראשונה שהגן צופן סודות, אולי סוד אחד אפל במיוחד, שמהלך עליו אימה. גם לוסינדה ואחיה יוסי, שנדמה שיודעים על העולם יותר ממה שילדים בגילם אמורים לדעת, מגלים עניין משלהם במסתורין שלו. ואֶמיר, שכל רצונו הוא שחייו במבוא ים יתמידו במתכונתם השגורה, נגרר איתם בעל כורחו לסבך של גילויים, סכנות וקסם עתיק, שחלק ממנו קשור בו ישירות. כי היכנשהו ישנו ספר, ״הלב הקבור״ (חחחה, או, זה שם של אחד מספרי אדף בפרוזה הקודמים), ששם גיבורו כשמו, והוא בן גילו, בן אחת עשרה.

ובתל אביב מתגוררת אישה צעירה, אובדת עצות, ששמה טליה פינטו, כשם הגיבורה האחרת בספר. לא אמיר ולא טליה, ולא שרלי, לוסינדה או יוסי, מבינים את הקשר שלהם ליצירת הבדיון ההיא, שמתעקשת לחלחל אל מציאותם בדרכים עקלקלות, אולי באשמתם, אולי באשמת ישות אחרת, הקשורה לתולדות התליון 'הלשון נושלה' שלוסינדה עונדת לצווארה. וביקום הגלגלים, הוא הבריאה המתוארת ב'הלב הקבור', ממשיכים להתרחש אירועים גם אחרי תום עלילת הספר". ודאי. אלא מה. כדי שיהיה חומר לעוד רומן סתום, מופרך ומשעמם.

אדף בפרוזה שלו מנסה ליצור איזה רצף רומנים סביב אזור, שכונה ומשפחה אחת, או כמה משפחות, לבנות עולם סגור, אוטרקי, אינהרנטי וקוהרנטי כמו המשפחה של פוקנר במחוז הבדוי יוֹקְנָפָּטוֹפָה, בדרום ארצות הברית; אבל אפוא הוא ואיפה פוקנר בתנופת הכתיבה, בחלוציות הסגנון, במצבים, בלשון המדויקת, בתיאור הדמויות, בקיצור בהפיכת הדף בתולדות ספרותנו כסופר משמעותי השורט את התודעה הקולקטיבית שלנו כקוראים, מי שמבקש לעצמו וכן הסובבים אותו מבקשים בעבורו כתר גאונים.

לפני סיום איני יכול להתאפק מלהעניק לכם עוד כמה ציטטים מופרכים, נמלצים ומלאכותיים מן הרומן האחרון של "גם", למה שאסבול לבד אם אני יכול לסבול איתכם בצוותא: "יש פעימה של יופי חי נגד הלמות הלב" כמה רגיש!, האחיינית "מתעטפת בימות המחר שלה" אוהו כמה פואטי, "צליל הניתוק באפרכסת היה למורס בהול", חחחחחה, מה יש לו לאדף עם טלפונים; משפטים מסקנתיים מלאי חוכמת חיים כמו "כל המספרים נכונים, חלקם מסוכנים וחלקם שבורים, אבל אין בהם שגויים." או ארס-פואטיקה דידקטית ומעיקה מן הסוג המטיפני הזה, "טוב לאמנות שהיא נפרעת בדרך הטבע, על פי כוחות שחיקה, ולא ניזוקה מחולשת האמנים". לא ברור מה הוא רוצה, ואם ברור לא מובן למה זה חשוב.

לא יעזרו השבחים הריקים מתוכן של פרופ' קלדרון שכתב כי השירה של אדף כל כך גדולה שהוא מתקשה לכתוב עליה ורק יכתוב בכמה נקודות שהן מדוע כדאי לקרוא אותה. לא יעזרו ההיפּרבּולות הביקורתיות של פרופ' חביבה פדיה שהשוותה אותו לריינר מריה רילקה, המשורר הגרמני החשוב ביותר כנראה במחצית הראשונה של המאה העשרים, או לאחרונה המשוררת והמבקרת הצעירה שני פוקר שהשוותה את אדף לביאליק, אדף בפרוזה הוא בלוף אחד גדול. בלון הֶליום שנופח. וככזה, יעוף אל השמיים וייעלם לבסוף מעינינו. ועל זה אפשר לומר בפרפראזה על אחד הספרים היותר טובים שלו: אדף-לא.

ספרים של שמעון אדף הנידונים ומוזכרים במאמר מן המאוחר למוקדם:

גם, פרדס הוצאה לאור, 2024
הלשון נושלה, פרדס הוצאה לאור, 2021
כפור, הוצאת כִּנרת זמורה-ביתן, 2010
אביבה-לא, הוצאת דביר, 2009
המונולוג של איקרוס, הוצאת גוונים, 1997